אין נביא בעירו
"היה לא תהיה, אני בטוח שלא תהיה התנתקות", הבטיח הראשון לציון, מרן מרדכי אליהו לפני שנה. אז הבטיח. וחוץ מזה, נחשו מי הרב שזכה לתארים הבאים: פני רבו, כב' מרן מלכא, הגאון האדיר המקובל האלוקי שליט"א? ניחשתם נכון
יש לי איזו תכונה מחורבנת לאסוף קטעי עיתונות נבואיים ואחרי איזו תקופה לבדוק אם הדברים אכן התרחשו. בימים האחרונים עשיתי "ניקוי ניירת" ומצאתי קטע מהעיתון הימני "בשבע" מתאריך ה14- בספטמבר 2004 .
אחד המדורים של העיתון קרוי "מקבץ שבועי", ידיעות נבחרות מרשת התקשורת של ערוץ 7.
הכותרת הנבואית שמשכה אז את עיניי הייתה: "הרב אליהו: לא תהיה התנתקות".
מתחת לכותרת הבומבסטית הופיע הטקסט הבא: "בריאיון שהעניק הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, לעלון תנועת מעייני הישועה הביע הרב התנגדות נחרצת לתוכנית ההתנתקות, קרא להמשיך להתנגד למהלך והביע תמיכה בפרישה מידית של המפד"ל מהממשלה. יחד עם זאת אמר הרב, כי הוא משוכנע שההתנתקות לא תצא לפועל. הרב מרדכי אליהו: 'אם היו אומרים שמנתקים ומרחיקים את האויב מאתנו, שילך למצרים או לכל מקום אחר, זה אני מבין. אבל שאנחנו נתנתק? ממה נתנתק? מארץ ישראל? לקחו מילה בעברית, התנתקות, ולכלכו אותה. זו נסיגה, זו אינה התנתקות. תחילה נסיגה נפילה. זו טעות חמורה'.
"'צריך לדבר עם ראש הממשלה שרון שהוא שליח שמועל בשליחותו. צריך להמשיך להתנגד, לעשות רעש, לעשות תפילות ותעניות על שהגענו למצב כזה. אבל אחרי הכל אני אומר: היה לא תהיה, אני בטוח שלא תהיה התנתקות'".
כעבור קרוב לשנה היתה גם היתה התנתקות.
למרבית הפליאה לא נשמעה בעיתון "בשבע" או בשאר העיתונים שבהם ניתן כר נרחב לדברי הנבואה של הרב אליהו ורבנים אחרים כל מילה של ביקורת. לא נשמעו קושיות קשות לרבנים על ההבטחה שלהם שלא תהיה התנתקות.
ביום ה-6 באוקטובר 2005, באותו עיתון בעמוד 22, התפרסמה מודעת ענק צבעונית בגודל חצי עמוד, כשבחלקה העליון מופיע הטקסט הבא:
"בס"ד,
עצרת חג מרכזית והקבלת פני רבו
כב' מרן מלכא הגאון
הבטתי על דברי הרב שנה קודם לכן, הבטתי על המודעה, מלמלתי כמה פעמים את המילים "הגאון האדיר המקובל האלוקי", הלכתי לראי והבטתי על עצמי וחייכתי. "זהבי, אתה המשיח, אתה מקובל אלוקי יותר גדול, אתה אמרת כבר לפני 38 שנים שתהיה התנתקות". הבאתי לעצמי בוסה בראי ופצחתי בריקוד פראי תוך כדי שאגות: "יש אלוהים... יש אלוהים".
ביום שני היה יום הקשיש הבינלאומי. שני הקשישים הכי חשובים במדינה היו כל כך עסוקים בעצמם ובמלחמת ההישרדות הפוליטית שלהם, ששכחו את מלחמת ההישרדות של מאות אלפי קשישים העסוקים באיך להשיג תרופה, איך להשיג פרוסה, איך לחמם את הבית, איך לשלם את הארנונה.
פרס נגד המורד פרץ, אריק נגד המורד לנדאו. יש מינויים, יש תככים, יש הצבעות, יש לחצים, איומים, הבטחות, מיליונים זורמים בשיחות פלצפון מושחתות.
אלפי קשישים בודדים מדברים בבית לריבויינע של עויילם ומתחננים שייתן להם לסיים את חייהם בכבוד. אבל ריבויינע של עויילם הפך לגויילעם בכל מה שנוגע לקשישים, על אף שעבדו ושילמו וקיוו שזה יספיק לעת זקנה. התברר להם שזה לא.
מחירי החשמל עלו, מוצרי החלב עלו, התרופות עלו, מחיר הלחם האחיד עלה, רק הקצבאות והתמיכות לקשישים ירדו.
מחוסר תקציב סוגרים להם מועדונים שבהם הם יכולים לשבת בחבורתא ולהעביר כמה שעות שנותנות להם טעם לחיים.
מחוסר תקציב מקשים עליהם בקבלת עזרה סיעודית בביטוח הלאומי.
בגלל קומבינציות מלוכלכות שגובלות פלילים לא נותנים להם את הפנסיה שלהם אחרי שעבדו ושילמו עבורה עשרות שנים. ראה דוגמת בית החולים ביקור חולים, ראה ההתעללות בפנסיונרים של עיריית לוד, והרשימה ארוכה.
קשישים שכל חייהם תמכו בבניהם ובבנותיהם מגלים לפתע שהמושג "אל תשליכני לעת זקנה" מאוד מצמרר בשיר, ועוד יותר מצמרר במציאות.
אלפי ניצולי שואה שראו בטלוויזיה את קומפלקס ההנצחה הענק ביד ושם נדהמו לראות שכל גדולי העולם הוזמנו-הוטסו-שוכנו במלונות פאר לרגל פתיחת המקום, ואותם איש לא הזמין. לא רק שלא הוזמנו, גם אם היו מוזמנים לא היה להם כסף להגיע.
אחרי שהכה בהם אלוהים בשנות ה-30 וה-40 הם היום מוזנחים, מעונים על ידי הרשויות, נשדדים על ידי שודדים אכזריים, דירותיהם מתפוצצות בגין מלחמות העולם התחתון, והם בוכים וזועקים ואין מושיע (על כל משפט שנאמר כאן יש לי קבלות).
אז ביום הקשיש הבינלאומי עשו יום ספורט מתוקשר, וזה יפה. היו עיתונאים, הייתה טלוויזיה, הייתה שמחת מנצחים, אבל הייתה הרבה יותר ביום הקשיש תוגת המפסידים.
המפסידים, אלו שבנו את המדינה הזו, נתנו ממרצם, דמם, זיעתם, וכשהגיע הזמן לקבל תמורה זרקו אותם לכלבים.
ביום הקשיש הבינלאומי היו עסוקים שני מרכזי המפלגות הגדולות והמושחתות בעניינים הרי גורל. גורלו של זאביק בוים, גורלו של מתן וילנאי וגורלם של שאר העסקנים מעוררי הבחילה.
ביום הקשיש הבינלאומי המשיכו קשישים רבים לחטט בפחי הזבל, להסס לפני שהדליקו את הבוילר של המים החמים, לספור את השקלים בארנק ולתכנן מה יקנו היום במכולת, ולהציץ בחשש בתיבת הדואר אם הגיעו החשבונות של החשמל.
ביום הקשיש הבינלאומי לשני הקשישים הכי חשובים בישראל, אריק שרון ושמעון פרס, לא הייתה אפילו מחשבה ולו לשנייה אחת להופיע בטלוויזיה ולומר לקשישי המדינה בני גילם ומבוגרים מהם שהם החליטו להחזיר להם מה שביבי לקח, שהם החליטו לדאוג לפתיחתם של בתי אבות בכל רחבי הארץ לרווחתם של קשישים מחוסרי יכולת, שהם מקיימים את מה שכתוב בספר הספרים ובפרקי אבות.
חברה נמדדת לפי יחסה לחלשים, לנכים, לפגועים, לקשישים, לחסרי היכולת. החברה הישראלית והממשל הישראלי נמצאים בתחתית הדירוג בעולם המערבי. ורק על זה אפשר לומר שמדינת ישראל היא מדינה מחורבנת, ואף אחד לא יוכל לתבוע אתכם על הוצאת לשון הרע.
נא להמתין לטעינת התגובות
