צפון ללא בונבון
נתן זהבי מנסה להיזכר ברגעים מרגשים מתל אביב של שנות הארבעים עד שנות השישים וחושף תעלולי ילדות, שיטות נקמה בשכנים נודניקים, איך נאסר בגיל שלוש והדליק אוטו בגיל שש, ומלגלג על מי שחושב שחיי הצפונים היו מלאי בונבונים
את שש השנים הראשונות שלי העברתי עם הוריי ושני אחיי הגדולים ממני בדירת חדר וחצי עם שירותים ומטבח משותף ברחוב פקיעין. רחוב פקיעין מתחיל בז'בוטינסקי ומתעקל בתנועה סיבובית עד רחוב בזל. יש מי שקראו לו "הרחוב העקום" כי רוב הרחובות בתל אביב ישרים. האחים שלי היו גדולים ממני בעשר שנים בערך, אז הייתי די מטרד עבורם, ומאחר שהייתי חצוף ולא ממושמע אז גם עבור הוריי הייתי מטרד לא קטן.
על המזל החרא שלי כבר בגיל שלוש - כשאמי קיבלה הזדמנות לנסוע לאמריקה הרחוקה לפגוש את האחים שלה, שברחו לפני המלחמה והסתדרו שם לא רע - מצאתי את עצמי במטוס ענתיקה מסוג קונסטליישן או משהו דומה, מקיא את נשמתי עם שאר הנוסעים לתוך שקיות ניילון בגין קפיצות נוראות של המטוס. כל הנוסעים צרחו מאימה, המטוס היה מלא ריח של קיא, וזה גורם לי עד היום להקיא מריח של קיא.
אמי לקחה אותי מחוסר ברירה כי לא היה מי שישמור עליי. חוסר הברירה הזה עלה לנו ביוקר כי כשהגענו לאמריקה התברר שלא הופעתי ברישומי הפספורט שלה, ואת הימים הראשונים שלנו באמריקה עשינו בבית המעצר באי הדמעות, על תקן של מהגרים לא חוקיים או משהו דומה. אני כמובן הייתי האשם. אמי בכתה כל הזמן, אני הצטרפתי אליה. בפתיחה כזאת מחורבנת בחיים לא כל אחד זוכה.
אחרי שחזרנו לארץ היה ברור ששום דבר טוב לא יצא ממני. אי-שם בגיל הגן - הגן של גברת ואן דר וולדה ברחוב מהר"ל - התברר לי שאני אוהב אש, וכשכולם הדליקו נרות חנוכה אני ניסיתי להדליק שני ילדים שלא סבלתי, נדמה לי שאחד מהם היה יגאל שילון. מאחר שלא היינו משופעים ממון, ואבי - אחרי עשרים שנות חלוץ עברי תפרן - זכה בעבודה קבועה בבית ברנר בשכר מינימום שבמינימום, הייתי צריך למצוא קומבינות כדי ליהנות ממנעמי החיים שילדים אחרים יכלו להרשות לעצמם.
כך למשל אני זוכר שבמכולת-קיוסק
ברחוב שלנו לא היו מכוניות פרטיות מלבד קומנדקר של שני אחים קבלנים שגרו בבית ממול. תמיד כשהיו מטפלים ברכב הם היו משתמשים בביטוי "תדליק את הרכב", ואני הבנתי מזה שכדי שהאוטו ייסע צריך להדליק אותו. יום אחד זממתי לנהוג בקומנדקר שלהם, לקחתי קופסת גפרורי "נור" העתיקים והטובים, טיפסתי למושב הנהג, הדלקתי גפרור ועוד גפרור, וניסיתי להדליק את האוטו כדי לנהוג. באיזה שלב הדלקתי את כל הקופסה, האש תפסה חוטי חשמל גלויים, והאוטו החל להישרף. אחד האחים הצליח לחלץ אותי, ומנע ממני להפוך לגוש בשר חרוך צעיר וטרי.
אחרי 27 שנים בארץ, ליתר דיוק ב-1952, קיבל אבי החלטה גורלית שהצריכה אומץ רב - הוא החליט לקחת משכנתה ולקנות דירה. אחרי מסע מפרך של שינה באוהלים, בפחונים, בצריפים ובדירות חדר שכורות הגיעה העת להתמקם במקום של קבע, ברחוב נידח בשם זיכרון יעקב. הקימו שם בניין לעובדי לשכת המס של ההסתדרות, ליתר דיוק שני בתים משותפים עם ארבע כניסות ו-44 משפחות.
הבתים היו בודדים באזור המרוחק, מוקפים שדות קוצים, והגישה אליהם הייתה בדרכי עפר. בצד אחד של הבית היה בור סיד ענקי, במרחק מאתיים מטר היה מחנה צבאי ששימש מגרש חניה למשאיות צבאיות עתיקות של פעם, על מתחם איכילוב הענקי של היום הייתה גבעה שבחלקים ממנה היו שורות-שורות של סברס, ובפינה מרוחקת היה בוסתן ישן עם תאנים ותותי בר, תאווה לחך, אבל מלכלכים את הבגדים בכתמים בלתי ניתנים להורדה.
ברחוב ז'בוטינסקי מצפון וארלוזורוב מדרום היו עוברים אוטובוסים ישנים של "דן". להיות נהג ב"דן" היה חלום של הרבה ילדים. מהדיבורים של המבוגרים ידענו ששידוך עם חבר ב"דן" הוא מציאה גדולה. רוב הזמן היינו נמצאים ברחוב, היו מתנהלים קרבות עזים בין ילדי שכונות אחרות, השתמשנו ברוגטקות, ועצי הבובקס סיפקו לנו תחמושת חינם. האמיצים והשובבים היו הולכים לנחל הירקון, עושים חכות מהבוסים (קני סוף), ומביאים בימים טובים כמה דגי בורי לשמחת המשפוחה.
היינו בונים עגלות מקרשים, והיינו משנעים אותן עם קוגלגרים. בעזרת העגלות האלו היה אפשר למכור סברס, אבל היה צריך להגיע אתן עד רחוב אבן גבירול המאוכלס כי בין אבן גבירול לוויצמן לא היו בתים. ההגעה לאבן גבירול הייתה כרוכה בסיכון כי ילדי סומייל (מתחם השקם באבן גבירול) היו רואים בנו פולשים, והם היו די אלימים נגדנו. אם חצינו את אבן גבירול בהצלחה, היינו מגיעים לבזל, שם קונים רבע בלוק קרח, מנפצים אותו על הסברס, ומוכרים באזור ההוא כדי ליצור קצת דמי כיס.
במתחם שלנו החלו לבנות את בית ליסין. היינו מפלחים משם סחורה משובחת - קרשים, מסמרים, בלטות ושאר חומרי איכות, ובונים על כמה מהעצים העתיקים שבאזור מין סוכות נוסח הבית של טרזן. בימים של גשמים עזים היה האזור מתמלא אגמים, היינו בונים רפסודות מקרשים שמתחתיהם חביות, ומנהלים קרבות במים.
למען האמת, היום הכול נראה כמו אידיליה, אבל היו לנו אויבים קשים כמו אדון בוימבול ואדון גינת, שלא נתנו לנו לשחק, וזה הצריך פעולות תגמול קשות, אחת מהן הייתה יצירת פצצות עשן מפילמים של הסרטים שהוקרנו בבית ליסין. הפילמים, עטופים נייר עיתון, היו מושלכים לאחר הצתת הקצה אל עבר דירות האויבים מבעד החלון, וממלאים את ביתם עשן סמיך ומחניק. זה גרם - במקרה אחד לפחות - התקף לב, ואני תמיד הייתי אשם.
עוד באותם ימים גילינו את אבק השריפה. בבסיס של הרכבים הצבאיים בכיכר המדינה היו השומרים השלומיאלים מאבדים הרבה כדורים, היינו אוספים כדורים, מוציאים מהם את אבק השריפה, ועושים מטעני טיל מגלילי קרטון קשיחים - בקצה אחד פתיל להדלקה ובאחר פקק סותם, וזה היה עף ושובר זגוגיות חלונות של שכנים רעים כשהטיל עבד היטב. כשלא עבד טוב היינו חוטפים כוויות נוראות.
אל בית הספר הר נבו שלמדתי בו הייתי מגיע בדרך לא דרך. לילדים העשירים יותר היו אופני ראלי המשובחים, וזה עורר בנו התפרנים קנאה נוראה. היינו גונבים חלקים, ומפנקים בהם אופניים ישנים מסוג חרש אופן, חלומו של כל מי שהגיע לגיל בר מצווה. בבית ליסין, שנהיה באיזה שלב מרכז חיינו, היו חזרות של להקת הריקודים בניהולו של יונתן כרמון. אנחנו היינו עומדים מתחת לחלונות הזכוכית וממתינים שהרקדניות יעשו סיבובים שיגרמו לחצאיות שלהן להתרומם, ולנו - לגלות את תחילת המיניות שלנו בעזרתן האדיבה.
פיתחנו שיטות התפלחות לאולם הקולנוע של בית ליסין דרך חלון גדול, שטיפסנו אליו דרך עץ צמוד. זה היה התפקיד שלי, הייתי קופץ מיד עם החשכה לאולם ופותח את דלת היציאה הצדדית, וכולם היו נכנסים. כל זה קרה עד שהסדרן ששמו בדיחי והמקרין אפרים קלטו את זה, ופעם, בדיוק כשזינקתי לאולם מהחלון הגבוה, אפרים הדליק את האורות, ובדיחי תפס אותי וחבט בי, וקהל משלמי הכרטיסים מחא לו כפיים בהנאה. בורגנים מסריחים.
כשהתחלתי ללכת לתנועת הנוער המחנות העולים ברחוב שדרות עמנואל, שם שימש אחי מדריך, לא כל כך הצליחו להסתדר אתי ועפתי. הלכתי לתנועה המאוחדת קן צפון, תקופה נפלאה. פעם כשביקרנו בבית של יעל גלוברמן בגורדון מצאתי קופסת סיגריות סביון של אבא שלה, הלכנו לעשן בגן הדסה. הרגשנו גברים. שיט, מאז לא הפסקתי לעשן. מישהו הלשין עליי במחנה עבודה במעיין ברוך שעישנתי, ובגלל זה זרקו אותי מהתנועה, יום שחור בחיי.
מבית הספר הר נבו רצו להעיף אותי לפני תום הלימודים בכיתה ח'. אמי התחננה שייתנו לי לסיים. זו הייתה השפלה נוראה אם העיפו מישהו מבית ספר בכיתה ח'. ניסו להכניס אותי בפרוטקציה לחמישית בתיכון הכי מחורבן בעיר "שלווה", אבל גם משם העיפו אותי - לא הייתי מוכן לקום בבוקר ולומר "בוקר טוב אדוני המורה". אני לא מאמין במילים "אדוני המורה". גם לא רציתי ללבוש את הבגדים החומים של הבית ספר, והסברתי להם משהו על בגדים חומים באירופה כמה שנים קודם לכן. למרות כל הברדק שעשיתי, הייתי תולעת ספרים. חלק הייתי קורא בספרייה של בית ליסין, חלק הייתי גונב מהחנות של מוניה בוויצמן פינת ארלוזורוב (אחרי שנים התוודיתי ופיציתי).
ניסו לשלוח אותי ללמוד כילד חוץ בקיבוץ מעלה החמישה, וגם משם כמובן העיפו אותי. אם היו נותנים לי כנפי טייס מכל מקום שהעיפו אותי, סביר להניח שלא היה לי מקום לענוד אותן על החזה.
למען האמת, אני יכול למלא מאות עמודים על אותה תקופה מופלאה של ילדות צפונית לא בונבונית, לעומת ילדי המחשבים והגאדג'טים של היום, הפלצפונים והווידאו והדי-וי-די והשם יודע איך קוראים לכל המכשירים האלו שמעבירים את ילדותם ללא משחקי הרחוב, ללא חמש אבנים ודודס, ללא קלאס ושוטרים וגנבים, ללא משחקי טרזן על עצים של ממש ולא בעזרת שלטי טלוויזיה.
אולי אני נוסטלגי על התקופה ההיא שתפסנו בה גלים עם סתם קרש ולא עם גלשן, התקשרנו עם חוטי ניילון וכוס בקצה מבית לבית בלי הסמסונג והאורנג', הייתה יצירתיות, היה אקשן אמיתי, היה קשה במונחים של היום, אבל היה "שווה כל גרוש", כמו שנהגו פעם להתבטא. אגב, גרוש היה אז המטבע בישראל.
תל אביב בת מאה. אני חי בה 63 שנים, נושם אותה, אוהב ושונא אותה, בורח, מתגעגע ותמיד חוזר.
נא להמתין לטעינת התגובות
