הגעגועים עזים מתמיד
הוא לא היה נואם גדול, הוא לא היה איש רעים להתרועע, ההומור לא היה הצד החזק שלו, אבל דווקא בגלל היעדר הפוזה שלו, דבק בו קסם מיוחד שקל היה להיכבש בו • הוא היה בן-אדם מוצלח מאוד, אבל יחד עם זאת היה מודע לחולשותיו – ובניגוד לרובנו הוא לא ניסה להסתיר אותן • כך ייזכר יצחק רבין ז"ל, על ההישגים שלו, על הטעויות, על מה שעשה ולא עשה, על מה שסימן וסימל ומימש
"רבין היה אנחנו. אנשים שנולדו בארץ שהיא זבת חלב ואוכלת יושביה. רבין לפני ואחרי הכל, היה המנהיג הראשון שלא דקלם חזון אלא דיבר כמוך וכמוני. הוא היה אתה ואני, ולכן כשהוא נרצח – מת משהו בך, נרצח משהו בי."
יהונתן גפן, "מעריב6.11.1995 ,"
לעולם. לעולם לא אצליח להיפרד מתחושת הייאוש, החידלון, החרון ובעיקר חוסר האונים שאחזה בי, כאשר איתן הבר הודיע: יצחק רבין נרצח.
איך זה יכול להיות, איך דבר כזה יכול לקרות? איך ייתכן שרבין איננו. ראש ממשלת ישראל, הרמטכ"ל לשעבר, הצבר יפה הבלורית והתואר. הרגע הוא שר וזייף בחן על הבמה, ועכשיו הוא מת?
ויהודי ירה בו בדם קר ובכוונה תחילה? יהודי דתי? מאמין? סטודנט בבר-אילן? נורמלי וחייכן? הוא רצח את רבין?
כששידרתי בתוכנית הרדיו שלי "תופסים כיוון" (רשת ב,' קול ישראל,( בשידור חי, את הידיעה הראשונה על יריות בכיכר מלכי ישראל בסיומה של עצרת השלום, יריות בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה, עוד התעטפתי באשליה שזה דיווח מוטעה, וגם אם קרה משהו – זה בוודאי לא רציני. בכל זאת, ראש הממשלה ושר הביטחון שם, וחצי מדינה שם, והשב"כ שם, והמשטרה שם, וכוחות סמויים שם, החבר'ה הכי טובים שיש, ליד ראש הממשלה, בתוך הקהל, מסביב לכיכר, על הגגות, בכל מקום. אין מצב שיקרה שם משהו רציני. הכי הגיוני שזו טעות. אולי זיקוקים יצרו אשליה של יריות. אולי.
כך השליתי את עצמי כששידרתי את המידע הראשון, המקוטע והחלקי, מהכיכר.
ואז איתן הבר הודיע, וחשבתי שאני לא שומע טוב. הצעקות שהגיעו מדירות סמוכות ומהרחוב הבהירו שזה לא חלום בלהות. שיתוק אחז בכל גופי, הייתי מאובן. הטלוויזיה שידרה, אבל לא ראיתי כלום ולא שמעתי דבר. מבחינתי זה היה הסוף. אם יצחק רבין נרצח – זה הסוף. לא יכול להיות המשך בעקבות דבר כזה. אין טעם להמשיך.
"יצחק רבין, הרמטכ"ל שנאם על הר הצופים למחרת מלחמת ששת הימים וביטא בנאומו הבנה טרגית למצוקת האויב שהובס, הוא יצחק רבין שבנאומו האחרון, בעצרת השלום, ביטא את רוחה של ישראל החדשה: הומאנית, פרגמטית, מציאותית ושוחרת שלום. הוא מעולם לא היה 'אבינו' ולא 'רבין מלך ישראל' – הוא היה אחינו החכם והאמיץ, אחינו הביישן שמעולם לא התחלק איתנו ברגשותיו, ואנחנו איחרנו מאוד להתחלק איתו ברגשותינו. נמשיך ללכת בדרכו המאופקת והנחרצת – מלבד בעניין אחד: לא נוסיף עוד להסתיר בארון את רגשותינו. בגלוי ובקול בהיר נאמר מעכשיו כי השלום והדמוקרטיה אינם רק מבצע הנדסי, אלא גם אמונה ומשאת נפש. נאמר זאת בלי רתיעה. ולפעמים נשיר זאת בצעקה גדולה."
עמוס עוז, מתוך הספר "את אשר אהבת את יצחק," הוצאת 'ידיעות אחרונות'
הוא לא היה נואם גדול, ונחשב לפוליטיקאי גרוע בעיקר משום שבחל בהתחככות ובחנופה ובמחיר שצריך לשלם מי שרוצה להתחבב ולהיבחר.
הוא לא היה איש רעים להתרועע, ולא הרבה לבקר בתיאטרון, בקולנוע או באולמות הקונצרטים. כשהיה לו זמן, בעיקר בשעות לילה מאוחרות, הוא היה צופה בשידור חי של משחק כדורגל, נהנה ונרגע.
הוא לא היה איש של ארוחות גורמה, ולא ממנו ניתן היה לקבל המלצות על מסעדה חדשה או מנה מפתיעה. תמיד העדיף לאכול בבית את האוכל הטוב של לאה, רצוי עם כוס יין אדום.
ההומור לא היה הצד החזק שלו, אבל דווקא מפני שלא ניסה להצטייר כמי שהוא לא, דווקא בגלל היעדר הפוזה שלו, דבק בו קסם מיוחד שקל היה להיכבש בו.
אני זוכר את הסיפור הבא: כאשר כיהן כשר הביטחון, היתה תקופה שבה כמעט בכל סוף שבוע חדרו מחבלים לשטח ישראל באזור הבקעה וביצעו פיגועים רצחניים.
הכתבים, עייפים וממורמרים, ביקשו מהכתבת הצבאית האישה היחידה שאיתם, כרמלה מנשה (קול ישראל,( לדבר עם רבין ולהסביר לו שקשה לתפקד בתנאים כאלה. כרמלה ביצעה את השליחות שהוטלה עליה, והוסיפה בסיום דבריה עוד משפט אחד: "ותדע לך שבגללך אני כאן כל שבת, ולכן בגללך אני לא מתחתנת."
רבין, כרגיל במצבים לא מתוכננים, האדים כסלק, נענע את ראשו מצד לצד במבוכה (וגם כדי להרוויח כמה שניות לצורך גיבוש מענה,( ופלט בסופו של דבר: "אז תתחתני עם קצין או מחבל"...
אהבתי את הסומק של רבין. סומק שביטא פשטות, אותנטיות, ישירות. הוא היה בן-אדם מוצלח מאוד, הרקורד שלו מרשים וראוי לחיקוי, אבל הוא היה מודע לחולשותיו – ובניגוד לרובנו הוא לא ניסה להסתיר אותן.
"רבין היה מנהיג שאינו מעורר מבוכה, שאינו מייצר אסטרטגיות יש מאין, שאינו משנה את העולם בהבל פיו, אלא באמצעות המעשה הנכון. רבין גילם, לשעה קלה, לשלוש שנים של חסד, את פסוקו של ויליאם שקספיר: 'הבשלות היא הכל.' עם הבשלות הזו, עם חוכמת הזקנים הלא עייפה, עשה את המעשה הנכון ברגע הנכון. על כן היה ראוי לאהבה וזכה בה. לא אהבה של סוגדים עיוורים, לא אהבה מיתולוגית. אהבת אדם פשוטה למנהיג דמוקרטי נבון ואנושי, איש מעלות ואיש חסרונות. ועל כן נרצח, כי הוא היה ראוי לנו, אבל אנחנו לא היינו ראויים לו."
רוביק רוזנטל, "זמן תל-אביב3.11.2000 ,"
עשר שנים חלפו ולא הרבה השתנה. אותם מנהיגים, אותה פוליטיקה, אותן דילמות, אותו חיפוש (כושל בינתיים) אחר שלום ושקט.
ואולי בכל זאת משהו השתנה. האופי שלנו. ולרעה.
נעשינו אלימים, בהמיים וברוטליים יותר. זה בא לידי ביטוי ברצח סיטוני של נשים בידי בעליהן, ברצח נהג בידי נהג אחר רק כי הוא "גנב" לו מקום חניה, במעשי אונס ומעשי סדום מחרידים, בדקירות סכין וביריות בפתח מועדונים, בהתעללויות של תלמידי בתי ספר אלה באלה ובהפיכת חברות לספסל הלימודים לשפחות מין תוך סחיטה באיומים.
והשנאה בין אנשים על רקע פוליטי – גם היא תפחה לממדים דוחים ומפחידים. מלחמת התרבות אינה מתנהלת עוד מתחת לפני השטח. היא הרימה ראש במלוא כיעורה. ועל מה, על חשיבה אחרת? על אמונה שניתן לפתור בעיה בדרך אחרת? מדוע אנשים מתייחסים אחד כלפי האחר בבוז ובביטול כזה. איפה הסבלנות והסובלנות, היכן היכולת לשמוע, להקשיב ולכבד, גם אם לא משתכנעים והעמדות נותרות חלוקות. מדוע הפיוז קצר כל-כך והשפה גסה, מעליבה, שפת חרפות הראויה לבהמות?
והפערים בין מי שיש להם למי שאין להם – גם אלה העמיקו והחריפו בעשר השנים שחלפו מאז הרצח. בעמודים הפובליציסטיים בעיתונים ניתן למצוא עוד ועוד מאמרים על מלחמת אזרחים איומה שעלולה לפרוץ, עוד ועוד כותבים המשרטטים תרחישי אימה למה שעלול להתחולל כאן בתוכנו, בינינו.
ועל כן געגועיי ליצחק רבין עזים מתמיד.
ועל כן אני חש חמלה כלפי מי שזוכרים רק את חולשותיו של האיש, וטוענים – תוך הישענות על הזמן שחלף והזיכרון האנושי הקצר – שהיה נטול זכויות משמעותיות.
ועל כן גדולה היתה אכזבתי למקרא נתוני הסקרים שהתפרסמו בימים האחרונים ולפיהם: רוב הציבור אמנם חש עצב נוכח רצח רבין, איך אינו רואה ברצח אירוע טראומטי; רוב הציבור סבור שרצח פוליטי נוסף בהחלט אפשרי; כל ישראלי חמישי גורס שמן הראוי להעניק בעתיד חנינה לרוצחו של יצחק רבין.
לעולם אזכור את יצחק רבין ואתגעגע אליו. על ההישגים, על הטעויות, על היכולת להשתנות ועל היעדר היומרות. על מה שעשה ולא עשה, על מה שסימן וסימל ומימש.
"אבל אין דרך אחרת, אלא רק הדרך לשלום. המוביל נרצח אבל עם גדול בא אחריו והופך את מותו לקריאת גיוס כללית, לגייס את הכל ואת כולם לעשיית השלום, וממש כמו שהיום בא תמיד לאחר הלילה ואי-אפשר לעצור, כך גם השלום בוא יבוא ושום רוצח אחד ולא כל חבריו לעולם לא יוכלו לעצור. סע לשלום ההולך בראש, צר וכואב מותך בחצי הדרך, יום השלום השלם יישא את שמך ועם שלם הולך ובא בדרך שפתחת לפניו."
ס. יזהר, "מעריב6.11.1995 ,"
נא להמתין לטעינת התגובות
