נשים, נשים
אלו ימיה האחרונים של ענבל גבריאלי בכנסת. אבי בטלהיים לא בוכה
קצין המבצעים הראשי של האצ"ל, לימים גזבר הליכוד וחבר הכנסת השמינית, התשיעית והעשירית ברשימת הליכוד, היה מן הסתם מגנה בחריפות את שרון על יוזמת ההתנתקות ובעיקר על הפרישה מן הליכוד, והיה חוטף שוק נוכח מהלכה הדומה והמדהים של בתו.
בשיחת נפש שהיו מקיימים השניים אני מעריך שהיא היתה מצליחה לשכנע את אביה שזו הדרך הנכונה. הוא אישית לא היה מסוגל לעשות צעד כזה בעצמו, אבל בבתו הוא היה תומך. בכל זאת, מדובר באישה מוכשרת ובעלת יכולת מרשימה, שרת משפטים שאינה חוששת להתייצב מול נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ולהתעמת איתו בפרשת מינויה של פרופ' רות גביזון לשופטת בבית המשפט העליון (צעד ששרי משפטים קודמים, גברים, אחד דעתני ואחד כוחני, לא העזו לעשות.(
היא כוח רענן ומוביל בפוליטיקה הישראלית, ועכשיו מוזכר שמה כמי שעשויה להיות האישה הראשונה בתפקיד שר הביטחון. אהבת האב והגאווה בבתו היו, מן הסתם, ממיסות את מחסום האידיאולוגיה גם אצל אדם נחרץ בדעותיו כמו איתן לבני ז"ל.

מה היא מצאה בעמיר פרץ?
מה היה בו שמשך אותה להתאמץ בשבילו ולהתמיד כל כך, למרות תדמיתו השנויה במחלוקת והסיכוי הנמוך שהוא יצליח לעשות את הבלתי ייאמן?
פרופ' יולי תמיר (דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת אוקספורד ופרופסור-חבר בבית הספר לחינוך ובחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב,( מראשי שלום עכשיו, חברת רצ (שלפני מרצ,( יו"ר האגודה לזכויות האזרח, שכשלה פעמיים בניסיונותיה להיבחר לכנסת ורק בבחירות האחרונות עשתה זאת בגדול (המקום התשיעי ברשימת העבודה,( היא לכאורה היפוך גמור מעמיר פרץ - בהשתייכות האקדמית, בתחומי העניין, במילייה
רבים לא הבינו את החיבור הכביכול מאולץ הזה והיו משוכנעים שזוהי אפיזודה זמנית בלבד. גם אהוד ברק תמה בוודאי על מהלכה של מי שנמנתה עם מקורביו ומונתה על ידו לתפקיד שרת הקליטה, ולא הבין מה מחפשת רודפת הצדק האיכותית עם מנהיג הפועלים המחוספס והקולני שהוא כל כך שוטם.
מפתיע, לא צפוי, לא ממש הגיוני, ובכל זאת יולי תמיר זיהתה אצל עמיר פרץ משהו אחר, מבטיח, שעשוי לשנות גם את העבודה וגם את המדינה. בינתיים, ההימור האישי שלה הצליח בגדול. סביר להניח שהיא תהיה שרה בממשלה הבאה. ואשר לעמיר פרץ כהבטחה שעליה הימרה - חובת ההוכחה עליו.

היא כמעט השתגעה. עברו עליה שלוש שנים של מריטת עצבים בלתי נגמרת, שפגמו ביכולת הריכוז שלה ופרמו את שלוות הנפש שלה. איש מבין 38 הח"כים של הליכוד לא התפטר, אף אחד מהם לא יצא לשליחות ממלכתית בחו"ל, כולם שמרו על בריאות פחות או יותר טובה, והיא, פנינה רוזנבלום, מקום 39 ברשימה, רואה את הארץ הנכספת, נוגעת בה בציפורניה הארוכות המשוחות אדום לוהט, אך בשעריה אינה מורשה להיכנס.
אפילו סאלח טריף נכנס, ועוד קודם לכן מרינה סולודקין, ואותה - פנינה רוזנבלום הגדולה - משאירים בחוץ.
כשהגיע המפץ הגדול ואריק שרון פרש מהליכוד, היא היתה בטוחה שמזלה הטוב לא יבגוד בה יותר. בעיתונים היא קראה על גיוס כללי של כוחות טובים וחדשים, אבל הטלפון שלה לא צלצל. היא בדקה שוב ושוב את המסך הקטן של הסלולרי. נאדה.
ואז, כשהייאוש כבר השתלט עליה, נתבשרה פנינה שגם צחי הנגבי פורש מהליכוד לטובת קדימה, והדלת הנכספת נפתחת. אמנם רק ל12- יום, אבל עבור פושרית כמו פנינה רוזנבלום גם בתריסר ימים ניתן לעשות דברים גדולים. מבחינתה, מהרגע שהיא בפנים - איש לא יוציא אותה החוצה. חכו ותראו.

על פי כל הסימנים נראה שחברת הכנסת ענבל גבריאלי (מקום 30 ברשימת הליכוד) לא תשוב למשכן בכנסת הבאה.
ממש לא סיבה לפרוץ בבכי.
כניסתה של גבריאלי לכנסת היתה בעייתית ויצרה אי-נוחות כללית. אני מאמין שגם נוכחותה המעיקה תרמה לפגיעה האנושה בתדמית הליכוד ולקריסה הצפויה בכוחו האלקטורלי בבחירות .2006
ח"כ גבריאלי אמנם ניסתה למצב את עצמה כמי שתורמת ועושה, ואף הצליחה - בנוקשות ששידרה - להקטין בהדרגה את גלי הביקורת נגדה. אבל השורה התחתונה נותרה כשהיתה: היא לא היתה ראויה. ואגב, היא לא לבד.