רבין מת, החצאית התקצרה
בעשור החולף עלה מאוד מספרם של ה"דתיים החדשים", המכונים גם "דתיים-לייט". שהרה בלאו משוכנעת שהכל התחיל באותן שלוש יריות בכיכר
בנובמבר 2005 החצאית שלי מגיעה בקושי לברכיים.
בנובמבר 1995 אשה אחת צעקה לי "רוצחים כולכם!" כשהילכתי כמו צל ליד אוניברסיטת בר אילן.
בנובמבר 2005 אני יושבת בבתי קפה בתל אביב. חושבת שמכירה את כל סוגי הקפה בעולם.
הרב יובל שרלו לא היה השנה בעצרת הזיכרון בכיכר. את החלטתו נימק בכך שהעצרת איננה עצרת זיכרון לרבין כי אם תמיכה בדרך אוסלו, הדברים הובאו באתר "מורשת" שם ענה הרב לשאלות הגולשים. לגיטימי, כבוד הרב.
עיון קצר מעלה כי בשנה האחרונה ענה הרב שרלו, מהרבנים המשפיעים ביותר בציבור
בעשור החולף עלה מאוד מספרם של ה"דתיים החדשים", או הדתיים-לייט. סימן ההיכר הבולט הוא שאין סימן היכר וישנה היטמעות חיצונית ותרבותית בחברה החילונית. השאלה איפה עובר קו הגבול, או בלשון המצקצקת "אז מה הופך אתכם לדתיים?" מעסיקה ותעסיק את המגזר הזה גם ביום הזיכרון העשרים לרבין.
אבל אם מחפשים את רגעי הנביטה, יתכן שצריך לחזור עשר שנים אחורה, שם לכיכר. כמה רציתי ללכת אז לכיכר, לזייף עם ילדי הנרות את "איפה ישנם עוד אנשים" ו"אילו ציפורים", רציתי להיות ילדת נרות בעצמי, לקחת חלק בצער הקולקטיבי החשוף והמנחם, לחרוט לב שבור על קיר בניין העיריה, להחזיק תווים להוא עם הגיטרה ולבכות.
לא הצלחתי לעבור את רח' אבן גבירול. אף אחד לא צעק, אף אחת לא קיללה, אבל את המבטים בחצאית שלי שהסתבכה לי ברגליים הרועדות אני לא אשכח כל כך בקלות, מבטים שהבהירו שכדאי לדוסית-הרצחנית הזו שהיא את, לחזור מהר מהר לבני ברק.
נראה לי ששם זה התחיל. חזרתי הביתה, עמדתי בחדר מול המראה ולא כל כך אהבתי את הבחורה הדתיה שהציצה אלי משם. יש שיגדירו זאת כתסמונת שטוקהולם, בה הקורבן מתאהב בשוביו, מזדהה עימם נפשית ומאמץ את גינוניהם. יש שיגדירו זאת כלוזריות דתית והתכופפות בפני המרכז החזק. רצון פתטי להשתייך לקונצנזוס ולמצוא חן.
אותי זה לא עניין. כל מה שרציתי אותו רגע היה להיות כמו כולם, גם אני רציתי לבכות בכיכר ולא להתכווץ מול הטלויזיה כשמדברים על ה"ציבור הדתי". מה גם שבאותם ימים החלה הנסיקה של ערוץ שתיים, שיצר מדורת שבט חילונית חזקה בה כולם רוצים לשבת סביב אותו המעגל. גם אני רציתי.
לקח לי די הרבה זמן, אבל החצאית התקצרה. הפסקתי לטאטא רחובות. התחלתי לפנטז על "התקרבות", "היטמעות" ו"אני אמנם דתיה אבל ליברלית נורא, באמת!" מישהו היה צריך לספר לי את האגדה על העורב שמרט את כל נוצותיו כדי להפוך לזמיר. אפילו במשל ההוא זה לא עבד.
עשר שנים אחרי ונקודת המבט השתנתה. אני לא לבד. הטלטלות האידיאולוגיות שעבר הציבור הדתי לאומי (אוסלו, נסיגה בתהליך הגאולה, התנתקות, שתי אינתיפאדות) כירסמו בו. לצד הדתי-לייט התפתח החרדי-לאומי, זה שלקח את ההאשמות הקולקטיביות ההן לכוון ההפוך והמתבדל, אבל הוא לבדו יעסיק סדרת מאמרים שלמה.
הדתיים-לייט, אלו שרוצים ללכת עם ולהרגיש בלי, מתחילים לנסח סדר יום אמוני משלהם, זה לא פשוט, אבל אפשרי. תשאלו את אלו שהיו השנה בעצרת. רציתם מאיתנו חשבון נפש, אנחנו נגיש לכם את חשבון התופרת על קיצור החצאיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
