המשטרה תצליח היכן שהמורים כשלו?
אף תוכנית עוד לא הצליחה לעצור את האלימות בבתי הספר, אפילו לא סדנאות היוגה. הנתונים מתחבאים ורק ההשראה הבריטית והשוטר הקהילתי הם האור
ככה זה. תוכנית למניעת אלימות רודפת אחרי חברתה. יוגה, מדיטציה, לקום לכבוד המורה, לשבת לכבוד המורה, מצלמות מעקב במסדרונות בית הספר ומערכי שיעור לפתרון סכסוכים בדרכים לא אלימות. נחשול של כוונות טובות (וגם קצת אינטרסים כלכליים), שבסופו של יום לימודים מה שנשאר ממנו זה פנס בעין והורים מבוהלים שמתפללים שהילד יחזור מבית הספר בלי צלקות. בגוף או בנשמה.
כי אם יש משהו שמצליח להתחרות בקצב הנביטה של יוזמות חינוכיות לחיסול האלימות זו האלימות עצמה. בציר חלקי מאוד, פירורים ממש, משבוע לימודים ממוצע כולל מספר מקרי התעללות מינית, קטטה שהסתיימה באף שבור או בפנים שהושחתו בסכין, ניסיון הרעלה על ידי תיבול הסנדוויץ' ברעל עכברים, דקירה ועוד דקירה, גניבת כרטיס האשראי של המורה לצורך מסע קניות פרוע וחנק. וזה עוד לפני שהזכרנו את מעשי הבריונות היומיומיים. אלו שאולי לא משאירים סימן על הגוף, אבל הופכים את בתי הספר לביצה מבעבעת של עלבונות, השפלות ורמיסת כבוד.
באנגליה החליטו לשים סוף לאווירת הפחד בבתי הספר. בחודש שעבר הוגשו שם המלצותיה של הוועדה המיוחדת למניעת אלימות במוסדות חינוך, שאומצו מיד על ידי שרת החינוך. ההמלצות מתכוונות להחזיר את אנגליה לחינוך המסורתי מפעם. לימים ש"חוק וסדר" לא היו רק שידורים חוזרים בטלוויזיה. הדוח מציע, מצד אחד, לקנוס הורים שאין להם מושג איפה הילדים שלהם מסתובבים במקום לקרוא צ'וסר, ומצד שני מבקש הדוח לתת למורים רשות להשתמש ב"כוח סביר" כדי לרסן תלמידים פרועים. מה זה כוח סביר? מחברי הדוח יגלו בקרוב.
גם בישראל היתה ועדה מצוינת עם המלצות נהדרות שקישטו את מהדורות החדשות במושגים כמו "אקלים בטוח" ו"כללי התנהגות בכיתה". הוועדה, בראשות מתן וילנאי (אז אלוף משוחרר), הגישה את המלצותיה עוד ב-2001 לקול צהלות המומחים בתחום, אלא ששר החינוך יוסי שריד העדיף לייבש את רוב ההמלצות על המדף. מאז הצטרפו למדף עוד תובנות כרוכות היטב. גם במשרד החינוך וגם במשרד לבטחון פנים. אמנם פה ושם ממשיכות לצוץ יוזמות מבטיחות, מומחים שוחרי טוב עמלים על עוד ועוד מחקרים, אבל אף מהלך כללי וסוחף לא יוצא לדרך ותחושת השיתוק של המערכת כולה רק הולכת וגוברת.
אז מה מצב האלימות בבתי הספר בישראל? שאלה מצוינת עם הרבה תשובות. אם לשפוט לפי האווירה הכללית ברחוב ובתקשורת, בכל יום שעובר מתקרבת מערכת החינוך לסדום פינת עמורה. אלא שעננת דעת הקהל לא נשענת על נתונים. והנתונים מראים מגמות טיפה שונות. או אם לדייק, תלוי בנתון.
כמו בתחומי מחקר אחרים במדעי החברה, הסטטיסטיקה לא תמיד חד-משמעית. האם מדד האלימות נסמך על דיווחי המשטרה? דיווחי המנהלים? דיווחי התלמידים? איך נאספו הנתונים ומתי? ומה זו בכלל אלימות? האם צ'פחה, ספק מאיימת ספק מסתלבטת, היא אלימות? ומה עם קללות וחרם כיתתי?
הכלי המרכזי שעומד לרשות משרד החינוך הם מחקריו של פרופ' רמי בנבנשתי, ראש קבוצת המחקר "בריאות הנפש ורווחה של ילדים ובני נוער", מבית הספר לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית, שאחת לכמה שנים מגיש לאנשי המשרד מספרים לבקשתם. עד היום ערך בנבנשתי שלושה סקרים מקיפים בבתי הספר: ב-99', ב-2002 ואחד בשבוע שעבר.
הסקר האחרון הוא עדות נוספת לפער בין המציאות ובין האופן שבו היא נתפשת. המספרים מצביעים על ירידה באלימות המילולית (מ-82 אחוז ב-99' ל-77 אחוז השנה), וירידה באלימות הפיזית המתונה הכוללת אגרופים ודחיפות (מ-62 אחוז ב-99' ל-56 אחוז השנה). בגזרת האלימות הפיזית הקשה וההטרדות המיניות נרשם קיפאון. ובכל זאת, למרות השיפור הקל המסתמן, תלמידים יהודים ולא יהודים מדווחים על
"משלושת המחקרים נראה שיש פחות או יותר יציבות ובתחומים מסוימים יש ירידה באלימות", מפרשת אלה אלגריסי, המפקחת על מניעת אלימות ופיתוח כישורי חיים בשירות הפסיכולוגי של משרד החינוך. "אבל זה לא נכון להיתפס לנתון אחד. בכל מקרה, נתוני האלימות הם גבוהים למדי".
פרופ' עמוס רולידר אוסף נתונים בעצמו. "אין ספק שהיקפי האלימות ומה שאני מכנה 'תרבות של הצקה' הם בסדר גודל של פי 3-2.5 מהמדווח בעולם המערבי". רולידר, ראש המכון לחקר התנהגות אנטי חברתית של ילדים ובני נוער במכללת עמק יזרעאל, שם דגש על מה שמכנים "אלימות רכה" (לחבק מישהו נגד רצונו, למשוך מכנסיים בכוח, משיכת כיסא בזמן התיישבות). "בגילאי יסודי, מחצית מהילדים בישראל סובלים מהצקה כזו לפחות פעם בחודש", הוא זועק. "בגנים, 40-30 אחוז מהילדים חשופים לשלוש-ארבע הצקות ביום נתון".
רולידר טוען שמקרים כאלו חומקים לא פעם ממחקריו של בנבנשתי, ששואלים את התלמידים על מקרי אלימות ב"חודש האחרון". "כדי לגלות אם ילד קרא לך בת זונה או משך לך את המכנסיים, צריך לשאול אותך בסוף ההפסקה אם עשו לך א', ב' או ג'. המדד האמיתי הוא להסתכל על התת-תרבות של ההצקה. כי אין סיכוי להתמודד עם אבן וסכין בלי להתמודד עם האלימות הרכה. זו הבעיה שלנו, וכאן אני טוען שאין שום ירידה", קובע רולידר.
המשטרה משתמשת במדרג האלימות הבא (מהקל אל הקשה):
1. איומים ואלימות מילולית.
2. בעיטה או מכה שלא משאירה סימן חיצוני.
3. חבלה שמשאירה סימן קל כמו שריטה.
4. חבלה חמורה, עד שבר.
5. פציעות וחבלה חמורה באמצעות נשק או בנסיבות מחמירות (כששניים או יותר פוגעים בקורבן אחד.
6. ניסיון רצח.
7. רצח.
"לפי הנתונים שלנו", מכריזה ניצב משנה סוזי בן-ברוך, ראש מדור נוער במשטרה, "יש ירידה של חמישה עד שבעה אחוזים במקרי האלימות משנת תשס"ד לתשס"ה. הבעיה היא שאמנם יש ירידה בכמות העבירות, אבל חומרתן עלתה. אם אני מבודדת את מקרי החבלה החמורה והפציעה, אז היתה עלייה של 25 אחוז במוסדות חינוך".
דוגמה נוספת לפער בין הדימוי והמציאות היא החינוך הדתי. הציבור, ואיתו גם העוסקים בתחום, מדברים על כך שבחינוך הממלכתי-דתי המצב טוב יותר. שם המורים קצת יותר סמכותיים. שם עוד מדברים על ערכים. אבל החוקרים שאוספים נתונים מגלים שזה לא ממש מדויק. נכון, בתיכונים הדתיים לבנות המצב טוב בהרבה מהממוצע, וכך גם בישיבות האליטיסטיות, שבוחרות את התלמידים בפינצטה, אבל בבתי הספר הממלכתיים-דתיים הרגילים המצב קשה (המצב במוסדות החינוך החרדיים מעורפל לגמרי בהיעדר כל נתון).
לפי בנבנשתי, בבתי ספר היסודיים של הממ"ד מצב האלימות אפילו חמור יותר מהמקבילה החילונית. "זה לא מפתיע", מוסיף בנבנשתי, "כי החתך הסוציו-אקונומי חלש יותר בממ"ד". גם הנתונים של רולידר מאשרים זאת: "היום אין יתרון למגזר זה או אחר".
עובר אורח תמים ישאל את עצמו, מה זה הבלבול הזה? למה אין נתונים ברורים וגלויים וזהו? זה גם מה שהקפיץ את אורן יהי-שלום, מנכ"ל עמותת משמר החינוך לקידום החינוך בישראל. יהי-שלום פנה למשרד החינוך וביקש מספרים. "הפנו אותי לנתונים של בנבנשתי, אבל מדובר בסקר", מדווח יהי-שלום. "אם אני רוצה לדעת כמה פעמים הלכו מכות בבית הספר של הבת שלי, איפה ולמה, מי יספר לי? ".
יהי-שלום לא התעצל. הוא חזר ושאל במשרד החינוך. "אחד אמר לי, 'אין לי נתונים', השני אמר שצריך אישור מנכ"לית, והשלישי הודה שיש פה קשר שתיקה. וכך התברר לנו שאין מנגנון דיווח מסודר".
במילים אחרות, צינורות הדיווח במערכת החינוך סתומים ועכורים. אם ילדה חוטפת זפטה בהפסקה, הסיכוי שישמעו על זה במשרד החינוך הוא לא גדול. "אותי לא מעניין כמה מקרי אלימות הועברו לטיפול המשטרה", ממשיך יהי-שלום, "אני רוצה לדעת אם יש בבית הספר השכונתי חונטת ילדים בוגרים שמציקים לצעירים מהם, שיודעים עליה, אבל משתיקים את זה".
למה ?
"כי משרד החינוך לא סומך על המנהלים, שלא מדווחים כדי לא לפגוע בשם בית הספר. זה מדהים. תארי לך שהצבא לא היה סומך על מג"ד שידווח על תאונות 'כמעט ונפגע'. איפה השקיפות?". בנבנשתי מאשר את טענות יהי-שלום: "הוא צודק. אמנם היום יש יותר דרישות לדיווח, אבל אין מהלך מחייב ואין בקרה על הדיווח. משרד החינוך יודע פחות מדי".
הערפל שעל המידע מכסה לא רק על אירועי האלימות אלא גם על תוכניות הלימודים ועל יוזמות ההתערבות במטרה להפחית אלימות. איך יידעו במשרד החינוך עם איזו תוכנית ללכת, אם אין להם מושג מה עובד ומה לא? "מדיטציה נשמע נהדר", מוסיף בנבנשתי, "גם שיעורי תקשורת והשכנת שלום מצלצל נפלא, אבל לאף אחד אין תמונה של מה עושים ומה עובד. מה שחסר זה גוף שיעריך את התוכניות הקיימות ויבדוק את יעילותן לאורך זמן. ועדה שתבחן כל אחת מהתוכניות כדי לתת תו תקן מינימלי".
רוב החוקרים מסכימים שהילדים היום פרועים יותר משהיו בעבר. למה? בעיקר מפני שהמבוגרים סביבם לא יודעים את העבודה. בעמדה זו יש תשובה נחרצת לכל מי שצועקים "אוי הנוער" ומתחילים להעלות באוב זיכרונות מילדותם הממושמעת. "הנתונים הם תוצאה של כישלון קולוסאלי של הורי ומורי ישראל שסמכותם קרסה והתמוטטה", אומר רולידר. "המחיר הוא ילדים שגדלים ללא יכולת איפוק, הבלגה, סובלנות הדדית ויראת כבוד. ילדים שמסרבים לשתף פעולה עם תהליך חינוכי. מסרבים להרים לכלוך מהרצפה, ללכת לישון, להתנהג בכבוד, לחצות את הכביש רק במקום מותר ולאכול ירקות".
"זו רוח הזמן", מוסיפה ד"ר שולמית בלנק, רופאת ילדים ופסיכיאטרית ילדים. "זה מה שקורה כששמים רק את הילד במרכז. בגלל המלחמה הבלתי פוסקת לזכויות הילד שכחנו את חובות הילד".
דיאנה אידלמן, מחברת "הכנה להורות" (כתר) ומנהלת תחום הורות ברשת "דיאדה", מסבירה שדווקא בגילאי שנה עד שלוש, כשהילדים לומדים שהם לא לבד בעולם, ההורים בורחים מחינוך הילדים: "בגיל הזה הורים רבים לא בבית ואז הם מנסים לפצות את הילדים. מה, בשלוש השעות שיש להם ביום עם הילדים הם יגידו להם 'לא'? הורים לא מבינים את תפקיד ההורות. הורים היום חושבים שלהיות הורה זה לדאוג שהילד יהיה מאושר. הם שוכחים שהתפקיד שלהם מחייב אותם ללמד את הילד איך לחיות עם האחר ושרק כך הילד שלהם גם יהיה מאושר".
ההורים והמורים לא רק שלא יודעים לצייר גבולות לילדים, הם עצמם לא מצליחים לחיות בתוך הקו. "האלימות מתחילה אצלנו, המבוגרים", מכריז ד"ר עלי כץ, פסיכולוג קליני המתמחה במתבגרים. "הילדים הם בסך הכל ראי לאלימות שלנו. אפילו השיח הזה על מניעת אלימות הוא אלים מאוד.
"תראי, אני נהג ישראלי ממוצע, אבל ברגע שנולדו ילדי שיניתי את סגנון הנהיגה שלי. כי הילד הזה יהיה נהג כמוני ואם אני כל הזמן עוקף וצועק על נהגים אחרים אני לא אוכל יום אחד, כשבני יהיה בן 18, לבוא אליו ולתת לו את הנאום האבהי על אחריות.
"זה יהיה סתם דיבור ריק מתוכן. זה הרבה יותר עמוק מדוגמה אישית. הילדים שלנו הם שיקוף של המהות שלנו. בדוגמה אישית אפשר לבלף. במהות אי אפשר. והורים ומורים כל הזמן שוכחים את זה. הם ממשיכים את הקיום האלים שלהם, אבל עסוקים בלשנות את הנוער".
קריסת הסמכות ההורית מניחה שאת מלאכת החינוך הסיזיפית יעשו כבר המורים, שהם ישברו את הראש איך לרסן את הילד. אלא שהמורים לא מצליחים איפה שההורים מתקשים. גם הם לא יודעים מאיפה לגייס כריזמה סמכותית. "חלק מהבעיה נובע מזה שלהוראה באות נשים, שנתפשות כצד החלש בחברה", מוסיפה בלנק. "אם יש ילד תוקפן שמשתמש באלימות, לא יעזרו שום סיסמאות ושום דמעות או סדנאות. את זה הוכיחו ג'וליאני בניו יורק ומשטרת ישראל בהתנתקות. אם לא היו מעמידים מול המתנחלים, שאני מאוד מזדהה איתם, עוצמה ממשית, הדברים היו מידרדרים לאלימות. הגיע הזמן שנבין שעוצמה חוסכת אלימות. זה נכון ברחוב ונכון בבית הספר".
פרופ' יוסי יונה, מהמחלקה לחינוך של אוניברסיטת בן-גוריון, טוען שכל ההרהורים על מקורות האלימות וההתמודדות איתה נעדרים הקשר רחב. "לי יש עמדה פסימית ביחס ליכולתו של בית הספר לפעול", מודה יונה. "בית הספר משתרך אחרי מציאות שבתוכה הוא מתקיים. אם את חיה בחברה עם פערים חברתיים כל כך חריפים, חברה שחיה בקונפליקט אלים עם הפלשתינים, מה הסיכוי להצליח בבית הספר? המציאות שלנו היום מעודדת אלימות וללא שינוי המציאות תקצר ידם של אנשי החינוך מלהושיע".
זה גם מה שטען מייקל מור בסרטו התיעודי "באולינג לקולומביין", שתיאר את הרקע לצמיחת אחד ממסעות הרצח הקיצוניים בארצות הברית. חברה אלימה ומיליטנטית מגדלת ילדים בדמותה. "אני נזהר ממי שטוען שהאלימות קשורה לכיבוש", מבהיר בנבנשתי. "אומרים לי: 'מה אתה מצפה? תסתכל איך אנחנו מתייחסים לפלשתינים'. יש בזה משהו, אבל התופעה יותר מורכבת מזה".
אז מה אפשר לעשות? כאמור, השוק מוצף בהמלצות, בתוכניות, במחקרים וביוזמות. חלקם מאוד ממוקדים, כמו הצבת מצלמות במסדרונות בית הספר (אשקלון), אחרים משתדלים לתקוף את הבעיה מעוד חזיתות. הוויכוח מתמקד בשאלה לאן להפנות את המשאבים המוגבלים. איפה הכפתור הסודי שאם נלחץ עליו המצב באמת ישתפר? בחלוקה גסה אפשר לפצל את התוכניות ללפני או אחרי. או בשפה מקצועית יותר: תוכנית מניעתית או תגובתית. התוכניות התגובתיות, שהיו מקובלות מאוד בעבר, כוללות מערכת עונשים והשעיות לצד טיפול בעבריינים. אלא שהמערך הנקודתי הזה לבדו התברר כלא מספיק ובמהלך העשור הקודם הלכו ופרחו עוד ועוד תוכניות בעלות גוון מניעתי.
הבעיה היא שגם הפעילות המניעתית הפכה להיות מטרייה אינסופית כמעט. כל שיעור חברה, חוג בלט או גינת גרניום מטופחת יכולים להסתופף תחת הכותרת "מניעת אלימות". זה מתחיל, כאמור, בגזרת השאנטי והיוגה, ונגמר באפיקים פרוזאיים לגמרי, כמו בחירת שולחנות וכיסאות מחומרים עמידים.
מסתבר שהחלטות תכנוניות, כמו מיקום הברזייה בחצר, יכולות להיחשב בנסיבות מסוימות כפעולה מונעת אלימות. בארצות הברית התחום הזה כבר כמעט הפך לדיסציפלינה. בקצה אחד מדברים על הצבת גלאי מתכות בכניסה לבית הספר, בקצה השני מדברים על צבעים נעימים לעין, שיכניסו קצת שלווה למסדרונות.
בישראל התחום עוד בחיתוליו, אבל הנוגעים בדבר לומדים אותו בימים אלו ומקווים שהיישום שלו לא רחוק. צביה אורטנר, מנהלת האגף לעיצוב חזות מבני חינוך במשרד החינוך, אומרת שבקרוב אמורה לצאת חוברת הנחיות למתכננים ואדריכלים כיצד לתכנן עם תשומת לב להפחתת האלימות בבית הספר, וחוברת הנחיות למנהלים ולצוות הפדגוגי המסבירה "איך באמצעים צנועים ניתן לחשוב על הסביבה הפיזית". אלא שכל זה נשאר בגדר המלצות ולא הנחיות תקן.
"המחקר מוכיח שרוב מקרי האלימות קורים בחצר בית הספר", מסבירה אורטנר, "ובתוך בית הספר יש מספר מוקדים שידועים כאזורי אלימות. לדוגמה, נקודות מפגש של מדרגות ופרוזדורים. אלו מקומות צרים, שכשיוצאים להפסקה נוצר בהם פקק שמביא לחיכוך שמעודד אלימות. כך גם מקומות מסתור, פינות חשוכות או חדרי שירותים. היום אנחנו יודעים שרצוי לתכנן בתי ספר כך שכל אזור יהיה ניתן לפיקוח והשגחה על ידי מבוגר".
אלא שציפוי קירות בית הספר בקרמיקה עמידה יכול לסייע בצמצום מפגעי ונדליזם, אבל לא בהוצאת העוקץ עצמו. "יש ויכוח קלאסי בין תאורטיקנים, איפה להשקיע את משאבי האנרגיה", פותח ד"ר ירון זיו, יועץ פדגוגי לוועדה למניעת אלימות בהסתדרות המורים ועובד סוציאלי.
"יש משולש שנקרא מורה-תכנים-תלמיד. אלו שלושת הגורמים המעורבים בעשייה הבית ספרית. "מי שדוגלים בכך שהילד במרכז מטילים את כל כובד המשקל בטיפוח הילד. כלומר אם נדע לטפח את אישיותו, הילד יגדל להיות מקשיב ולומד. מי שמאמין שהתכנים במרכז חושב שהבעיה היא שהילד משתעמם ואז הוא פונה לוונדליזם ולאלימות. ובקודקוד השלישי יש את מי שמאמינים שהמורה וההורה הם במרכז ושהדמות החשובה היא דמות המבוגר בבית הספר".
את הקודקוד הראשון מייצגת בין השאר פרופ' אורית איכילוב, מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, שעמדה בראש ועדת המשנה לענייני חינוך כחלק מהוועדה ליישום אמנת זכויות הילד. "אנחנו המלצנו על דמוקרטיזציה של בית הספר. אכיפת משמעת היא לא משהו נפרד מהעשייה החינוכית. ראוי להקים ועדות משמעת שבהן גם המורים הם לא מעל החוק. תלמיד יכול להגיש תלונה נגד חבר שהכה אותו או נגד מורה. כך היה אצל יאנוש קורצ'ק".
למה חשבתם שזה יעזור?
"כשהופכים את הילדים לשותפים לקביעת חוקים והם רואים שעונש הוא לא דבר שרירותי, כשנותנים מקום לחופש הביטוי ומתייחסים לילד ולזכויותיו בכבוד, אז הוא לומד ומפנים את הדברים וכל העסק פחות מנכר".
משרד החינוך משקיע הרבה אנרגיה בקודקוד השני. "מייצרים שם הרבה תוכניות לימודים על סובלנות, גישור, השכנת שלום", ממשיך זיו, "תוכניות שנועדו ללמד ילדים איך להתמודד עם קונפליקט בצורה מכובדת. פיתוח מיומנויות שליטה עצמית ותיעול הכעסים. אני מסכים שזה דבר בריא, אבל המחקרים מראים שזה עובד כל עוד הם תחת השפעת התוכנית. ברגע שזה נפסק יש נסיגה מאוד ברורה. כך שלהסתמך על כוחות האגו של הילד זה לא נכון".
מסקנתו של זיו היא מכה קשה למי שקיוו להביא שלום והרמוניה בעזרת חיבוקים ופרחים. תוכניות "כישורי החיים", כך מכונים כל אותם מערכי שיעור אופטימיים, אמנם מצטלמות טוב, אבל לא מספיק יעילות. "זה יפה בתאוריה", פוסקת בלנק. "הכל חארטה", חותכת ב', מחנכת בתיכון ירושלמי. "אני מכירה את סוג הערכות האלו של כישורי חיים והן נראות לי מנותקות ממה שקורה בכיתה". זיו : "איך חושבים שתוכנית משכיני שלום (הכשרת מגשרי סכסוכים מקרב התלמידים - ו.ק) תעבוד, אם בערב הילד בא הביתה וההורים צורחים זה על זה או על המורה?".
בנבנשתי קובע שאמנם המחקרים מראים שתוכניות המניעה הקיימות לא אפקטיביות, אבל לדעתו מערכת החינוך חייבת להמשיך ולפתח אותן. "המסקנה לא צריכה להיות להעלים את תוכניות כישורי החיים, אלא צריך לחפש איך להפוך אותן לאפקטיביות", כך בנבנשתי.
זיו רוצה להפנות את עיקר המשאבים לדמות המבוגר, הורה או מורה: "במציאות עם כל כך הרבה כאוס, חשוב שלמורה תהיה סמכות ברורה. סמכות מכבדת ולא כוחנית". עלי כץ מסכים: "היה עדיף אם היו עוזבים בתחילה את התלמידים ומתחילים עם סדנאות למורים. זה היה קסום אם בית הספר ינהל קמפיין שלפיו קודם אנחנו המורים נדבר יותר בשקט, אנחנו המורים נרצה להיות פחות אלימים, ורק אחרי שלושה חודשים להגיע לתלמידים. הסמכות של המורים לא נובעת מגבולות או מנביחות, אלא ממקום של יראת כבוד".
זה נשמע מצוין, אבל כל מי שהציץ לכיתה ממוצעת יודע שהדיבורים על יראת כבוד וסמכות מכבדת הם פנטזיה. אם המורה לא הביא איתו כריזמה מולדת מבית, הסיכוי לסחוף את התלמידים לחוויית לימוד אמיתית הוא לא גדול. זיו חושב אחרת: "סמכות זו לא תכונה, זו מיומנות. אנשים מבלבלים בין סמכות לכריזמה. כריזמה היא תכונה מולדת. סמכות זו מיומנות נלמדת שכל מורה והורה יכול ללמוד. כשאני מלמד את נושא הסמכות אני מדבר על המילה 'לסמוך'. שהילד יוכל לסמוך עלי כל הזמן. מהנגישות ומהנוכחות נובעת הסמכות. אנחנו מלמדים מורים והורים איך להיות אסרטיבים ולא אגרסיבים, בהירים ולא שתלטנים".
שרבוב ההורים לסיפור אינו מקרי. המחקרים מראים שאם רוצים להגיע לאפקטיביות מרבית, המקום להתחיל בו הוא הגיל הרך. אין תחליף לחינוך איכותי בגילי הגן. השקעה בגיל הרך, כך על פי הספרות המחקרית, משאירה אותותיה גם 30 או 40 שנה מאוחר יותר. היום, מסבירה אלגריסי, משרד החינוך החל לעבוד בעיקר עם גני חובה. עם הזמן הוא שואף לרדת לגילים צעירים יותר.
"צריך להגיע לכמה שיותר הורים לילדים בגילאי שנה עד שלוש, לתפוס אותם בכל דרך אפשרית, במקומות העבודה, בגנים, וללמד אותם איך להיות הורים", קובעת אידלמן. לזיו יש הצעת חוק שלפיה הוא מבקש לחייב כל הורה בישראל לעבור סדנת הורים. איך? "מענק הלידה יתחלק כך ש-80 אחוז יינתן בכסף ו-20 אחוז כוואוצ'ר השתתפות בחוג הורים". למה זה עוד לא קורה? "כי לרוע המזל, 40-30 שנה זה טווח זמן שלא מעניין פוליטיקאים", מוחה בנבנשתי.
מה שמפתיע זה שבסופו של דבר כל המומחים מסכימים ביניהם. אחרי שהם גומרים לדקדק בקטנות הם מגיעים לשורה התחתונה, שלפיה הדבר היחיד שיעבוד זו מתקפה רב כיוונית ובעזרת כל הגורמים הנוגעים בדבר. גם גבולות, גם חיבוקים, גם סדנאות להורים לגיל הרך וגם חיזוק סמכות המורים, גם בעידוד הרשות המקומית וגם בתמיכת המשטרה. אפילו יש לזה שם: "תוכנית מערכתית מקיפה".
במשרד החינוך מתגאים ביוזמה די חדשה, שבניגוד למהלכי ההתערבות הישנים לא מבקשת לטפל במגוון בעיות דרך תוכנית חינוכית וואן סייז. אלגריסי מסבירה שכדי לקדם שינוי אמיתי צריך להישען על נתונים מדויקים שמאפיינים את בית הספר הספציפי (ולא את שכנו, שסובל מסימפטומים שונים בתכלית). מומחי המשרד פיתחו שאלון אבחון בית ספרי, שבעזרתו יוכלו האחראים להבין מי נגד מי, איפה נקודות הכוח ואיפה התורפה ולבנות תוכנית טיפול פרטנית, התפורה בדיוק למידותיה של הבעיה. כבר יותר מ-600 בתי ספר ערכו את האבחון המדובר, אבל כל זה נעשה על בסיס התנדבותי. אם זה מתאים למנהל. אם מתחשק לו.
פעילות מערכתית אחרת שמסתובבת בשוק התוכניות נולדה דווקא במסדרונות המשטרה, על שולחנה של נצ"מ סוזי בן ברוך. אחרי שהמפכ"ל הקודם, שלמה אהרונישקי, התייאש מלחכות למשרדים הממשלתיים, הוא הקים ועדה פנים משטרתית לבחינת אלימות ילדים ונוער תחת הכותרת "אלימות, סמים אלכוהול", או בקיצור א-ס-א. בן-ברוך עמדה בראשה.
"הגשנו המלצות למשטרה", פותחת בן-ברוך, "הכוללות שינויים פנים משטרתיים, שדרוג מערך הנוער, זירוז הטיפול במקרים במשותף עם משרד הרווחה והגברת מערכת המניעה בבתי הספר על ידי שוטרים קהילתיים. שוטר קהילתי הוא שוטר שמגיע לבית הספר, מבלה בו מספר שעות בשבוע, מלמד זהירות בדרכים, מדבר על אלימות, אלימות במשפחה, סמים. השוטר בא במדים והוא חלק מהאקלים הבית ספרי. יש לו משרד, אפשר להתייעץ איתו.
"הכנו תוכנית, העברנו למשרד החינוך, קיבלנו תיקונים ויצאנו לדרך. התוכנית הזו עובדת כבר חמש שנים, ויש היום 400 שוטרים קהילתיים, בעיקר בחטיבות הביניים, שם אנחנו מזהים את רוב הבעיות. כ-500 שוטרים פועלים בגני ילדים. יש לנו מערך שיעור,'אני והשוטר שלי'. נורא חמוד. המטרה היא היכרות של הילד עם השוטר כדי לסגל נורמות התנהגות אחרות ולקרב את הקהילה למשטרה. הילדים מאוד אוהבים את זה. השוטר משאיר להם סט מדי שוטר בגן, וגילינו שאחרי פעילות כזו חצי מהילדים מתחפשים לשוטרים בפורים".
במהלך שמונה מפגשים מציג השוטר בפני הילדים את המדים שלו ואת האביזרים הנלווים: כלבים, סוסים והאטרקציה הגדולה - הרובוט. גם הניידת היא חלק בלתי נפרד מהקוריקולום והילדים חווים קצת סירנות מבפנים. ואז, אחרי שכבר נשבו בקסמו של שוורצנגר בנוסח עדות קראדי, מגיע הצד הדידקטי: זהירות מחפצים חשודים, מה עושים עם אנשים זרים ברחוב וזהירות בדרכים כמובן. במורשת הקרב המשטרתית כבר נרשם סיפורו של קצין המשטרה שבנו העקשן סירב לחגור חגורת בטיחות. כך היה עד לסדרת המפגשים "אני והשוטר שלי". "מאז הוא לא מוכן להתחיל בנסיעה לפני שחוגרים", משוויצים במשטרה.
היתרון המרכזי של תוכנית א-ס-א הוא האפשרות לרתום למהלך יישוב שלם, על כל מרכיביו. 60 יישובים כבר אימצו את התוכנית, ולדברי אלגריסי, מנכ"לית המשרד רונית תירוש מבטיחה לצרף לא-ס-א את כל היישובים שמיישמים את המלצות דוח דוברת. "היתרון בתוכנית כזו", ממשיכה אלגריסי, "הוא שכל השותפים בעיר יושבים יחד ועושים חיבורים בין תוכניות שונות. רק כך יש סיכוי שהעשייה תהיה עם עמוד שדרה ברור. אם, לדוגמה, מחליטים לערוך פסטיבל על שפת הים, אז יהיה מי שידאג לתגבור נוכחות של מבוגרים, המשטרה תירתם, בבית הספר יעשו הכנה לקראת האירוע, מערכת החינוך תממן די-ג'יי, תנועות הנוער יעסקו בנקיון האתר ומחלקת קידום נוער, שעוסקת בנוער בסיכון, תבוא לפסטיבל עם המדריכים שלה".
"זו פעם ראשונה שמשרד החינוך לוקח תוכנית ומתייחס אליה ברצינות", מחמיאה בן-ברוך ומוסיפה שהיה נחמד אם משרד החינוך היה נותן קרדיט להוגי התוכנית באתר האינטרנט שלו. ובכל זאת, גם בן-ברוך יודעת שא-ס-א או שאלוני האבחון של משרד החינוך לא מצליחים לגרד את השכבה העליונה של האלימות. "משרד החינוך העביר שאלוני אבחון ל-400 או 600 בתי ספר. מה זה לעומת 4,000 בתי הספר הקיימים?", היא שואלת. "אין להם שום תוכנית שמקיפה את כל בתי הספר ואין להם שליטה על מנהלי בתי הספר".
למה?
"כשאני מורידה הוראה לקציני הנוער הם חייבים לבצע. יש היררכיה. במשרד החינוך הם לא יכולים לכפות על המנהלים כלום".
אלגריסי: "במערכת החינוך לא מנחיתים הוראות לבתי ספר. מנהל יכול לבחור מה שהוא רוצה. אנחנו מנסים לשכנע להגיע לתוכנית למניעת אלימות. אנחנו די מצליחים, אבל יש מנהלים שחוששים לעשות אבחון לבית הספר ואז לא לעשות עם זה כלום".
בנבנשתי נזכר שעוד ב-99', כשהגיש למשרד החינוך את הסקר הראשון על נתוני האלימות, השר יוסי שריד לקח כמה צעדים אחורה. "הוא אמר: 'אני לא מכתיב למנהלים מה לעשות. אנחנו מעודדים אוטונומיה של בתי הספר'", משחזר בנבנשתי. "השאלה היא אצל מי האחריות ואצל מי הבקרה. יש בתי ספר שמעדיפים לא לחכות למשרד החינוך וליזום דברים ששאובים מסביבתם. אבל כל מהלך מתן אוטונומיה חייב להיות מלווה באמצעים נלווים. כי אם אין מוח, זה לא עוזר שיש ידיים".
"את שואלת למה אין תוכנית מערכתית", מסכם רולידר. "גם אני שואל. התשובה היא שלצערי בחינוך עדיין מעדיפים לראות את הילד כאשם, או שהתנאים אשמים. תשאלי למה מורה ממשיך ללמד אם חצי כיתה לא יודעת לקרוא. היום יש אפשרות לבדוק אם המורה יעיל, אם המנהל יעיל, אם המערכת יעילה, אבל אנחנו לא מוכנים להסתכל לנתונים בעיניים. תמיד יש תירוצים. תמיד יש אינתיפאדה. אם זו היתה חברת היי-טק היו מעיפים את כולם הביתה. אבל פה כולם נשארים".
נא להמתין לטעינת התגובות
