חלפה עם הרוע
בימים שבהם עיתונאים אכלו על שולחנות השלטון והקפידו לסתום את האף, היתה סילבי קשת מהפכנית של ממש. עכשיו הקריירה הזו מגיעה לסיומה כי בתקשורת של ימינו לארס של סילבי קשת היה טעם כמעט חלבי. מסע בעקבות פרויקט החץ המורעל
צביקה התחתן שוב, יש לו ארבעה נכדים ועדיין הוא מרגיש נבגד. אומר שהוא כבר לא חושב עליה, אבל כן שוחר נקמה. ייתכן שהפגישה עם צביקה קשת הכתיבה את הטון של השורות הראשונות שלי. המקלדת תקתקה מהצד המגנה ואני הרגשתי כמו טריבון העם. כקומיסר המוסר שרוצה להתחשבן עם מונסטר עיתונאי. ככל שהתקדמתי הרגשתי שאני הופך למנסח כתב הגנה למנוולת בעל כורחה.
בעל כורחה כי בכל שישי הוטלה אל ההמון להתמודד על מרחב קיום מצטמק. והיא שלפה את נשק יום הדין שלה: כשרון כתיבה סכינאי ודעתנות זדונית. וברגע שזה מצליח לך אתה שבוי. בדו-קרב עם המתחרים, ברצון לספק את העורכים, את הקוראים. אתה עומד במרכז הזירה, שומע את ההמון, מתמכר לתרועה, חפץ להשליך לאריות הטריבונה ליטרת בשר מדממת.
זה מה שעושה את הסיפור הזה לסיפור ישראלי נוגה. כי כוכבי העיתונות במקומותינו מעטים והנוצצים שבהם גומרים בבכי, נופלים קורבן על מזבח הבולטות שלהם. כל זמן שאתה מספק את הסחורה אתה אביר המילייה, אבל כשאתה רוכב אל השקיעה כבר לא עונים לך לפקסים.
"הגדולים תמיד סיימו כאן בדעיכה", יאמר לי עיתונאי בכיר אחד. "אלה שחותכים אנשים ותופעות נחתכים בעצמם". ממי ? בדרך כלל מהקולגות שמקנאים, מהקורבנות שמתחשבנים ומהזמן הזה שלא מפסיק להשתנות. כך שהתחלתי בשיפוטיות וסיימתי במרירות.
סילבי קשת סירבה להתראיין בתום 50 שנות ביצ'יות מפוארת. מטאדורית הוויקנד שביתקה את כרסם של שורי הארץ, שכתבה על גולדה: "יש לה כריזמה של נחש המהפנט שפן", נעלבה נורא. חץ תועה שנורה מהקשת של "ליאורה" חדר שריון בלתי קשיח: "ארכיאולוגים ודאי ישמחו לשמוע שסילבי קשת הגישה מכתב התפטרות ל'ידיעות אחרונות'".
קשת לקחה ללב, כי ארס אינו מחסן מארס. ולא, היא לא תדבר איתי. "ואתה תבין את זה, ואתה תקבל את זה, ואתה תסלח לי", הצליפה באדיבות של מאלפת המונעת קוביית סוכר מסוס סורר. אלא שבסופו של עלבון הפקידה בידי הצהרה: "אני ארד מהבמה בשקט, כמו גרטה גרבו", שחררה משפט מפתח אל כספת דמותה ושבה אל ערפל עשן הסיגריה.
במובן מסוים, דווקא סירובה להתראיין ציווה לכתבה הזאת את חייה. כי הקשתית, למרות האנטיפתיה שגילתה, לא התאפקה מלשגר חץ פרידה. אמירה משועשעת אחת שתתמצת את מגילת הקלף של אחרית ימיה: "כגרבו הייתי, כגרבו תזכרו אותי". אלא שההגדרה המנודבת הזאת יותר משהיא בוננזה עיתונאית, היא בעיקר מלכודת.
בלי ממש לדבר איתי קבעה קשת את הפרמטרים של הפרופיל שאכתוב עליה. מי יכול לעמוד בפיתוי ללוש אותה בתבנית "האלוהית" ? מי מסוגל שלא להדביק לה פאם פאטאל פובליציסטית? בספרה "חץ מסילבי קשת" מצאתי לפחות סימן דרך אחד שנועד להוליך למסקנתה הבלתי נמנעת. "אינני יכולה לשמור על הפנטזיות מספיק זמן כדי להחליט אם אני רוצה להיראות כגרבו. . .". ולפרק הזה קראה "רגע של אמת".
היא אישה ירוקת עיניים עם שפה עליונה משוכה כלפי מעלה, כמביעה איזה תיעוב אנין תמידי. דיבורה לאה, דקדנטי, כאילו נאנסה לדלות מתוכה את מילותיה. קצות קולה חרוכים כשערה צרובה. בטקסיות מתורגלת היתה מציתה את הסיגריה הבאה. שיערה גלש, תדיר שינה את מצב רוחו. "לפעמים כולי תלתלים כשירלי טמפל ולעתים שיערי מתוח וחלק כשל מורה כפרית", כתבה ב"רגע של אמת". היא היתה מפלצת של מילים. בממלכת הרשע של הכוהנת ירוקת העין, אם להעתיק לרגע את סגנונה, המילים היו מכודנות. לגופם של המשפטים ששיגרה הצמידה חגורות נפץ.
הכוהנת, כמה מוזר, הסתערה דווקא על אבירי הממלכה. היתה מזהה את נקודות התורפה בשריונם, את החיבורים הרופפים בין ברזל לברזל, ולשם היתה מכוונת. הרוע המקסים היפנט אותם והיא נהנתה לראות אותם מתבוססים בכאבם. היא שיחקה בנשיותה הנונשלנטית, כישפה אותם במניפולציות עצלות, עד שנפלו שדודים למרגלותיה רק כדי שתניח כף רגל חיוורת על צווארם. משה דיין ביקר אותה פעם בבית חולים ולחש לה: "העולם בלעדייך היה כמדבר".
גרשום שוקן אהב, קינא, עד שהשתבש קצת והזמין אותה לדו-קרב. שר בכיר אחד נהג לגעת בה בבר "פינק" בירושלים ובמקומות אפלוליים אחרים. והיו גם מי שניסו להשיב מלחמה. ראש הממשלה לוי אשכול כינה אותה "כלבה". יצחק רפאל, מראשי המפד"ל, הכתיר אותה "שקרנית".
שר החינוך זלמן ארן אמר עליה: "היא משאירה מאחוריה אדמה חרוכה ואנשים חרוכים". לפעמים התיעוב לא היה רק מילים. אורי זוהר שפך עליה וויסקי והיא השיבה בסודה. חומצה הושלכה אל עיניה, ליד דלתה התפוצץ מטען, והיא קיבלה מכתבי נאצה יותר מכל יוסי שריד.
היא גברת ללא גיל. נבירה בתיק הארכיון מגלה תשובות כמו: "מה זה חשוב", כשהיתה נשאלת. רק פעם אחת מצאתי שנת לידה.30', ליל , צפון צרפת. כשהיתה בת חמש עלתה משפחת שניידר לארץ. נחתו בהדר הכרמל. חיפה היתה אז עיר פועלים אפופת הכרה מעמדית. אביה היה מבוני נהריה, עבד בעירייה ובבית החרושת פניציה
"זה היה בית אתאיסטי אדוק", סיפרה לפני 17 שנה בראיון לעיתון "חדשות". "אחי לא חגגו בר מצווה כי אבא התנגד לטקסים שבטיים". בבית הספר מעברתים את שמה לחיה והיא מתחברת לבת השכנים, תמר רבינוביץ'. כאן יריית
העולה מצרפת, שבקושי יודעת עברית, מול בת העלייה השלישית. האחת היא מלכת הכיתה, פעילה בצופים, בהדרכה, עטופה בחברים. האחרת מתמרנת אי שם בשוליים, מתעבת את הצבריזם המחוספס, את ההתחככות המיוזעת. תמי לומדת בריאלי האריסטוקרטי, חיה באליאנס. "הבית שלה היה מסריח, בית של עניים, פיח על התקרות, שום תרבות דיור. ניסיתי לקרב את העולה החדשה והדחויה, אך כמעט ללא הצלחה", ירתה השבוע אבידר. על כך אמרה פעם קשת ל"כל העיר": " להגיד שהיא חמלה עלי כשהייתי עולה חדשה? איזה סגנון מתנשא. כל כך אופייני לה להרגיש חזקה על גבה של ילדה עולה שלא ידעה עברית".
ואז פורצת מלחמת השחרור. במהלכה הן שומרות על קשר מסוים. תמר בגדוד השלישי בחטיבת יפתח, חיה בגדוד ה-22 בחטיבת כרמלי. "כולם קראו לה חיהל'ה", אומר צביקה קשת. איש כבן 80, עטוף בטרנינג כחול, חולה בפרקינסון וגורר רגליים, מתנצל כל הזמן שהוא הולך לאט. כשהכירו היא היתה פקידה במטה הגדוד, הוא היה מ"מ.
איזה רושם היא עשתה עליך?
"משכה אותי והתאהבתי בה. אני חושב שגם היא התאהבה בי".
מה משך אותך?
"לא יודע, אבל היתה לי אז חברה ועזבתי אותה בשביל סילבי".
הם התחתנו במרס 49'. על פניו זה נראה חיבור בין צ'לנית מהפילהרמונית בוינה לכורה פחם אוזבקי. אבל ייתכן שגרטה גרבו, האירופית, הדקה, רצתה למצוא כאן את העוגן הישראלי שלה. היא, האוטודידקטית שסיימה רק יסודי, זקוקה לצבר שיודע לעשות דברים בידיים, שיהיה גדר הפרדה בינה לבין הסחבקיות הנגענית, שילמד אותה לא להזדעזע מישראלים שאומרים "חרא" עם כל דבר.
עכשיו, כבר סילבי קשת, היא חוזרת לחיפה כדי שצביקה ישלים בטכניון לימודי הנדסת מכונות שנקטעו בגלל המלחמה. כשהוא לומד היא עובדת כפקידה בחברת החשמל. גרים אצל הוריה. "החיים היו טובים", הוא אומר, "אני לא אחד שרב". כשהוא מסיים את הטכניון הם עוברים לתל אביב. שם גם מתחדש הקשר עם החברה מרחוק, תמר אבידר. צביקה וסילבי גרים ברחוב פיירברג, לא רחוק מהבית של משה, בעלה של אבידר. "פעם סילבי וצביקה הזמינו אותי", נזכרת אבידר. "מצאתי אותם אוכלים גבינה מנייר עיתון שפרשו על כיסא, כמו זוג סטודנטים".
באותם ימים צנומים עובדת קשת בעיתון "קולנוע". יום אחד היא רואה מודעה שב"העולם הזה" מחפשים מגיה. היא כותבת מכתב מחאה: "למה מגיה ולא מגיהה? ". אורי אבנרי אוהב את החוצפה. כעבור יומיים היא מתקבלת. בהתחלה בדפוס, עד שפעם מישהו רצה לצאת לוויקנד וביקש ממנה לכתוב במקומו.
"אמרתי' ננסה אותה', נראתה לי מוכשרת", מספר אבנרי. הוא בנה לה מדור שנקרא "מכתבים לרותי". קוראים נאיבים שלחו מכתבים ושכרם היה עלבון ושנינה. "המדור התפתח למשהו מדהים. הביאה הומור, שנינות, אנקדוטות", הוא מספר. כל זה הוביל ל"ציפור לחשה לי. . .", מדור חברתי שהכניס את הרכילות לעיתונות.
נאלצת לפעמים לומר לה למתן?
"כעורך, ברגע שנתתי מדור למישהו, התרתי לו לעשות בו כאוות נפשו".
זיהית רוע פנימי בכתיבה שלה?
"לא אוהב את המושג טוב או רע, אבל היא היתה ביקורתית בצורה מאוד קיצונית".
מאין זה בא?
"כמו אצל כולנו, זה עניין של חוויות ילדות. ביוגרף אמיתי יחזור לילדות שלה".
אם אבנרי לא ידע הרבה על ילדותה, היה לו מושג מה קורה בתוך ביתה. תקופה מסוימת גרו הקשתים ברחוב בן יהודה, מול הבית של עורך "העולם הזה". מדי פעם היה אבנרי מבקר אצלם. "אלה היו נישואים מוזרים", אומר אבנרי. "הוא היה מאוד מעשי, היא היתה בעלת גישה אינטלקטואלית".
מה החזיק את הנישואים האלה? היא היתה חסרת ביטחון, ייתכן שהוא השרה עליה ביטחון, גורס אבנרי. "לא זיהיתי מתיחות ביניהם, אבל בפירוש אי התאמה". נולדה להם בת, שרון, ואז הציפור מתעופפת מעמודי "העולם הזה" ומתחילה ללחוש על אוזנו של הבעל. בזמן שסילבי קשת עוברת ל"ידיעות", הברנז'ה, אז עוד לא קראו לה ביצה, מתחילה לזמזם.
אם גרבו עשתה רומנטיקה עם שותפים לסט, לקשת מייחסים קשרים עם שותפים למקצוע. "למרות שסיפרו לי, ואל תחשוב שלא סיפרו לי", אומר צביקה קשת, "לא חשדתי בכלום. לא האמנתי. הייתי מאוהב בה וחשבתי שהכל סיפורי קנאה".
אמרת לה מה אומרים?
"לא. זה היה מיותר. עד שיום אחד היא באה וסיפרה לי לבד. או במילים שלה:'צביקה, לא הייתי נאמנה לך'".
איך הגבת?
"שאלתי עם מי והיא ענתה:'מה זה חשוב?'. אז התחלתי לנחש והיא אישרה לי. הלכתי אל הראשון והוא סיפר לי על השאר".
מי היו השאר? צביקה פונה אל המחשב שלו. דאבל קליק על קובץ "עובדות ישנות", דאבל קליק על עמוד שמונה. על המסך מופיעה טבלה עם רשימה ארוכה של שמות. מוקפדת. ליד אלה שאינם כבר איתנו מצוין ז"ל. "זאת רשימה שהגיעה אלי מכל מיני כיוונים", הוא אומר. ואכן, השמות מגוונים, כולל קולגות. ליד אחד סימן שאלה.
למה סימן השאלה?
"כי אני לא בטוח".
היו שמועות גם על דיין.
"היא רק אמרה שהוא רצה".
מה היה הקסם שלה?
"היא היתה עיתונאית מאוד מבוקשת. נחמדה. לא יפהפייה, אבל שרמנטית. לבבית. תראה לי גבר שלא מוכן".
אבל איך כל זה התאפשר, הרי הייתם נשואים?
"הייתי מ"פ בחטיבה 3. 70 יום בשנה מילואים. עם כל ערבי שהיה תוקע נאד בגבול היו מקפיצים אותנו. אז לה היתה דירה ובעל שלא בבית. יותר טוב מזה?".
איך אחרי כל החשדות שלך המשכתם הלאה?
"זה כבר התפוצץ בינינו. המשכנו לחיות יחד עוד שש שנים. אמרו לי:'תתגרש, מה אתה צריך אותה?', ולא יכולתי".
למה?
"אהבתי אותה. נתתי בה את כל האמון וזה התפוצץ לי בפנים. הרגשתי כמו שמוק. אבל החיים כבר לא היו חיים. הייתי ממרר לה את החיים".
באותם ימים עוברים תמר אבידר ובעלה משה לדירתם ברחוב ארבע ארצות. בין המוזמנים המועדפים גם סילבי וצביקה. "זאת היתה דירה פתוחה", מספרת אבידר, "חבר'ה נכנסו ויצאו. בשביל סילבי זה היה כמו גן חיות. היתה מסתכלת עליהם כל הזמן".
עד שבוקר אחד פתחה אבידר את "ידיעות" ומצאה תיאור של מארחת תל אביבית גרוטסקית. בעלה של אבידר רתח. פנה לבעלה של סילבי, שפנה לאשתו, שענתה בקור ארקטי: "זה מה שאני כותבת. זאת הכתיבה שלי".
"כתבה נבזית", מגדיר צביקה ממרחק השנים. "מויש'ה ותמי היו חברים שלנו. הרגשתי אידיוט". ניסה למרוח את האבידרים שסילבי בכלל התכוונה למישהו אחר. שלח זר פרחים אנונימי. רק לאחר שנים יודה באוזני אבידר כי הוא זה ששלח אותו.
היא היתה די שנואה. איך היא חיה עם זה?
"לא הפריע לה. לא הפריע לה שום דבר מה שחושבים עליה".
אופי קשה.
"אופי מחורבן, אופי של חוסר התחשבות, אופי של טיפשות".
בשנת 61' הם מתגרשים על פי בקשתה. כעבור שנתיים צביקה התחתן שוב. יש לו שלושה ילדים וארבעה נכדים. זכה בפרס קפלן על המצאת מכונה לאריזת תפוזים.
"החיים שלי טובים", הוא אומר, למרות מחלתו המכרסמת. סילבי לא התחתנה יותר. שנה לאחר גירושיה עזבה את "ידיעות" ועברה ל"הארץ". כשהגרוש שלה בנה חיים חדשים, היא בנתה סגנון חדש. במדור "חץ מסילבי קשת" היא כותבת פרופילים ארסיים על גיבורים נלעגים. לפעמיים הדמויות דמיוניות, אבל רק מסך דק מפריד בינן לבין הדמות האמיתית.
ויש גם דיוקנאות של אבות טיפוס כמו איש השמאל, הגנרל, בעל הממון, אשת החברה. בציר של התבוננות בתשבץ היומיום. הארץ מלאה הדי ארסיותה. בכל יום שישי ראשים מורכנים, פנים מתכרכמות, הכל מנסים לדעת אצל מי ביקר השטן של הוויקנד.
אבל אפילו שונאיה מודים שהכישרון ענק, שז'אנר חדש נולד. קשת עושה דגל מתיעובן המוחצן של הבריות, מהמעילה החיננית באמון. "אפילו לדעותי יש נטיות בוגדניות", היא משתעשעת ללא נקיפות מצפון. אבל אם להעביר את הזדון דרך פילטר הזמן, יש כאן בינגו היסטורי. פריצת דרך. קול טרי בעיתונות הלגיטימית החדשה.
סילבי קשת לא נזקקה למלחמת יום כיפור כדי לנעוץ שיניים, כדי לייסר בשוטים. כי בזה צריך להודות: כל מה שנכתב לפניה היה מושחז כחבילת חמאה בשמש אוגוסט. המילים נחתו רחוק מהיעד, השורות נורו מרובים לא מאופסים. אמנם קישון צבט מעל דפי "מעריב", ובנימין תמוז ועמוס קינן הריצו את "עוזי ושות'" ב "הארץ", אבל במשך הזמן גם זה חלף. קינן גלה לפריז וכתב את "ניצוצות מעיר האורות".
כך שסילבי קשת התייצבה על משבצת הצעד הבא בעיתונות. חדה כקיקרו, חסרת רחמים כקליגולה, משעשעת כקלאודיוס. כוכב ללא חשבון בעידן שהכתבים מדגדגים את פימתו של ספיר ועורכיהם מגרגרים כחתלתולים במטבח של גולדה.
"גברת הממלכות", למשל , הוא להביור שחורך את גברת ראש הממשלה. "היא מבלבלת את המבקר בפנתיאון הלאומי. האם היא הרה, אתנה, ווסטה, נמסיס או התגלמות שלוש הפוריות ביחד? האם הגדולה, המטריארכית התקיפה, אחרונת הנפילים, אחרונת הבולשביקים, שחקנית גדולה מן האסכולה הישנה, פאתוס של יד על הלב, זעם קדוש, דרקון המתחזה לג' ורג' הקדוש, ליידי מקבת ומדוזה, הגורגונה האימתנית, המשתקת ומאבנת את המנסים לקום עליה. מדיאה השורפת את ילדיה בלהט ומתחסדת כמירהל'ה אפרת. אם חורגת מסיפורי האחים גרים. . .".
גם לו היו נכתבים הדברים כעבור עשרות שנים, בימי האוטובוסים המתפוצצים למשל, היתה חריפותם יוצאת דופן. אבל בפברואר70'? כשכל בוקר מביא איתו תמונות איוב של הנופלים במלחמת ההתשה? כשמדינה מדממת מנסה להתאחד תחת סינורה של ה"מאמא" הלאומית? נכון ששערוריית "מלכת האמבטיה" כבר מתגלגלת. אבל זה חנוך לוין, אותו עדיין אפשר לקטלג בפרינג' הישראלי.
סילבי קשת זה סיפור אחר. זה טור ב"הארץ", מה שנחשב ל"ניו יורק טיימס" הישראלי. הבגידה הזאת באה מלב המכובדות הפובליציסטית, קשה מאוד להעלים אותה. בעצם, למי יש חשק להעלים? זאת שעתם של הקטנים, המתחסדים, צרי העין. זאת צהלת הקולגות בצל הגרדום המוקם בכיכר העיר.
על משמר המולדת מתייצב חבר מליאת מועצת העיתונות יעקב קיפר. תלונתו והדיון בה יובאו כאן בפירוט יחסי, כי הם חושפים את פשיקת הרגליים העיתונאית. את הסגידה הבולשביקית לשליטים רגע לפני שמלחמת יום כיפור תנפץ אותה.
"אני רואה ברשימה זו, המכוונת נגד ראש הממשלה הגב' גולדה מאיר", זועק האזרח קיפר בתלונתו למועצת העיתונות, "עבירה על סעיף 6 של תקנון האתיקה המקצועית שבה נאמר כי:'הסתה אישית על רקע לאומי היא עבירה חמורה לאנשי העיתונות'". התלונה מובאת לישיבת המליאה. מקימים ועדת משנה. הוועדה מקיימת ארבע ישיבות. סילבי קשת ו"הארץ" מחליטים שלא להופיע. לאחר הזמירות הרגילות בשבחי חופש העיתונות מזמרת הוועדה גם את שבחי עצמה.
אין במאמר עבירה על סעיף 6, כלומר "הוצאת לעז והסתה אישית", אבל הוועדה לא רוצה לפטור עצמה בכך. החברים לא יוותרו על זכותם להגיש משהו לגולדה. אם לא את ראשה של קשת בצלחת אבן אז לפחות את אחת ממחלפות ראשה. אם לא סעיף 6, אז יש סעיף אחר.
"הוועדה שיוותה לנגד עיניה את סעיף 2 הקובע: רמה עיתונאית מקצועית ומידת אחריות גבוהות מחייבות שאנשי העיתונות ירגישו את עצמם כמשרתי הציבור". וכאן , השבח לאל, נמצאת הגאולה. על פי סעיף 2 המושיע אפשר לקבוע ש"גברת הממלכות" אמנם אין בו הסתה, אך אין הוא הולם רמה עיתונאית מקצועית.
כך זה נשמע בלשונם החנפה: "מאמרה הנ"ל של ס. קשת, המלא כינויים ודימויים ההופכים את ראש הממשלה לדמות מפלצתית ואת שרי הממשלה כמחוסרי חוט שדרה ומחשבה עצמית, הפוחדים להביע באופן חופשי את דעתם בעניינים החשובים ביותר בשביל מדינת ישראל ואזרחיה, ושהם רק בבחינת בובות ומריונטות המונעים לפי רצונה של ראש הממשלה - הינו סילוף התדמית האמיתית של ראש הממשלה ושריה, דבר שאינו תואם רמה עיתונאית מקצועית ומידת אחריות גבוהות".
באותה עת מעורבת סילבי קשת גם בפרשה אחרת. גולדה, שוב גולדה, מגלגלת יוזמה למנות לשר בממשלתה את יצחק רפאל, מראשי המפד"ל. אבל עוכרת ישראל מפרסמת רשימה בכותרת "המלאך רפאל". בין השאר נאמר כי רפאל מחזיק בתואר אקדמי מזויף, שיש לו קשרים עם טיפוסים אפלים (בנקאי הקשור למאפיה, חבר קלפן ומבריח, איש הקשור לעולם התחתון במרסיי), שביקר לבד במקומות בילוי מפוקפקים (ה"לידו" בפריז, מועדונים בטבריה ובאילת).
גולדה מאיר, אם כל מוסר, מחליטה לא למנות את רפאל. רפאל עצמו טוען שביקר בלידו עם אשתו ולא היה בשום מועדון אחר בארץ. הוא קורא לקשת "שקרנית" ותובע אותה על הוצאת דיבה. היא, מצדה, תובעת אותו על שקרא לה "שקרנית". במשך שלושה חודשים המשפט הוא שיחת היום בבית סוקולוב, בעצם בתל אביב כולה.
עטופה בחצאיות מקסי מתייצבת קשת כל יום לשמוע את עדיה. המשפט נגמר בפשרה, כשכל צד חוזר בו מהתביעה. "רוב חברי", תאמר אחר כך, "רצו שאמשיך במשפט. האמת, שגם אני. נותרו לי מספיק חצאיות מקסי גם לשבועות הבאים".
האם ההשתחצנות השאננה הזאת באה לחפות על איזשהו לחץ? איך עמדה בכתישה הזאת, אם אכן כתישה היתה בעיניה? "לא הרגשתי שהיא לא עומדת בלחץ", אומר דב יודקובסקי, שהיה הפטרון שלה כששבה ל"ידיעות". " ברור שיש אנשים שהיא לא היתה משוש חייהם, אבל היא היתה מאוד פופולרית".
מאיזה מקום באה הכתיבה שלה?
"מהעין החדה ".
אבל ייתכן ששורש הכתיבה היה הפגיעות והפחד. אולי החרדה היא שמוציאה ממנה את מיטבה. "אלה אנשים שדי מבוהלים ממה שקורה סביבם ומגייסים את כל העוקץ שיש בנפשם כדי לגרש את השדים", אמר לי עיתונאי שמכיר את קשת. "זה החשש מפני עוצמת ידו של השליט, מחוזקו של הריבון".
ההומור שניכר בכתיבה שלהם לא עוזר גם להם בשעת מצוקה?
"לפעמים אלה אנשים עם חצי חוש הומור. יש להם את זה כלפי אחרים, אבל אין להם את זה כשהמסוקר מגיב".
אבל יש גם תגובות אחרות. "הליידי מעידה על עצמה שהיא ביץ' ורוב הישראלים מסכימים", משרטט "טיים" בכתבה שהוא מקדיש לה ב-6 ביולי 70'. הכותרת היא: "חציה המורעלים של סילבי", והטקסט פסקני ונחרץ: "סילבי קשת היא בעלת הטור הנקרא ביותר בישראל. רשימתה מופיעה פעמיים בשבוע ב' הארץ', חציה בדרך כלל טבולים ברעל". והיא , כשניצוץ בעיניה, כפי שמעיד כתב "טיים", מודה : "רוב המנהיגים הפוליטיים מסרבים בנימוס לראות אותי".
אבל היה מי שרצה לראות אותה והרבה. גרשום שוקן, עורך "הארץ", העריץ את כתיבתה. לפעמים היה נדמה שאין הוא יודע את נפשו. אחרי "גולדפינגר", " לא כל הנוצץ הוא גולדה" ו"עטרת הקוצים של גולדה", מגיב המערך בחרם מודעות על "הארץ".
בסופו של דבר מתגבשת סולחה. סילבי ממשיכה לעקוץ והפופולריות שלה גואה. "שוקן הציף אותה במכתבי אהבה לוהטים, הזמין אותה לשיחות נפש אינטימיות במשרדו", כתב יאיר קוטלר, שהיה עורך המשנה ב"הארץ", בספרו "כוח להשחית". לדבריו, הקדיש לה שוקן שירים בכתב ידו לפני שקובצו ב"שירים לעת מצוא" שכתב תחת השם רוברט פוזן.
הוא גם יוזם את הוצאת ספרה "חץ מסילבי קשת" ובו 44 רשימות שהתפרסמו במוסף "הארץ". שוקן עצמו מחבר את תיאור המחברת על גב הספר. "סילבי קשת, אלופת הצליפה בעיתונותנו, אינה אלא גלגול מודרני של פסיכה מן האגדה ההלניסטית, וכך גם כינה אותה הצייר שרשם בקווים עדינים את קלסתרה המודפס על העטיפה".
שוקן עצמו גם בוחר את התמונות לשער במוסף "הארץ" עם פרסום הספר. "כנער מאוהב היה מכוון את הנגטיבים אל החלון כדי שהאור ייפול על פניה. מביט בהם ארוכות ונוזל מהתפעלות", תיאר אחד מעורכי המוסף.
כמה ימים לאחר המסיבה לכבוד צאת ספרה לקתה קשת באולקוס קשה ואושפזה באיכילוב. "משה דיין ושוקן התחרו על חסדיה", כותב קוטלר. שוקן מרעיף עליה מכתבי אהבה וזרי פרחים. מדי פעם, כך קוטלר, היו השניים מבקרים בדירתם המשותפת של שוקן וידועתו בציבור, מזכירתו לשעבר יהודית יונה, כאשר שהתה בחו"ל.
כל זה נמשך כמה חודשים, עד ששוקן מתבלבל בחיזורים. זר הפרחים של סילבי מגיע ליונה ולהפך. הידועה מגיבה ב"אני או היא". שוקן אינו יכול להרשות לעצמו פרידה שנייה, לאחר שנטש את אשתו שולמית לבית פרסיץ.
מרגע שמתגלה הקשר הופך האוהב לאויב. שוקן מצפה שהיא תתפטר מרצון ואם לא, הוא יעשה זאת במקומה. "יש לי בעיות עם יהודית", הוא אומר לקוטלר ומבקש ממנו לפטר אותה. קוטלר מסרב: "לא אפטר את סילבי בגלל בעיותיך האישיות". היא נשארת בינתיים, אך מתחילה לחוות גיהנום.
"מרגע זה החל שוקן למרר את חייה של סילבי, להתעלל בה כסאדיסט, להפעיל עליה לחצים ברוטליים שתתפטר בשקט, לפסול את מאמריה". קוטלר מציע לה לדבריו תמיכה וסיוע במשפט נגד שוקן, אך היא דוחה: "איני יכולה להיאבק בו. אין לי כוחות נפשיים לכך. אני מקיאה דם. יש לי התקף של אולקוס". שוקן ניצח. בסוף 70' פרשה קשת מ"הארץ" ללא פיצויים.
למרות שהיתה מוחרמת ב"ידיעות" מאז שעזבה ל"הארץ", נקלטה שם מחדש. נכון שיש שם מי שאורב לה, אבל אי אפשר לדחות את הנדוניה. קשת מביאה לא רק את עצמה אלא גם את שם מדורה. החצים ממשיכים להתעופף, אבל מהקשת של "ידיעות". המדורים הראשונים צמחוניים, עד שביום שישי, 30 באפריל71', היא משגרת אשפת חצים. אשפת חצים? פצצת מצרר.
קוראים לה "הרוזנת דרקולה". היא שוב משרטטת טיפוסים אנונימיים. הפעם זה גדעון שלוסברג, שראשי התיבות שלו, כמה מפתיע, זהים לאלה של גרשום שוקן. המזכירה יהודית יונה מוצגת כאדית שלוסברג. גדעון הוא: "העשיר הקמצן החולני הזה, המרושע הזה. . . הגמד המרושע, כפי שנהגו לכנותו. . . העכבר המפחד מאשתו השתלטנית מנהל רומן חשאי עם מזכירתו. . .". אדית היא גברת שמופיעה בציבור "במיני גרוטסקי, במקסי מצחיק, במידי מזעזע. . . אפופה ענן של בושם. . . בקולה הצורם והחורק".
מעולם לא נראתה כאן רשימה כזאת. קלאסיקה מקברית במיטבה. קשת גייסה את כל סם נשמתה כדי לרסק את אדית-יונה-שלוסברג. היא לא רק מתארת אותה כבובולינה נלעגת, היא גם בזה לאופן דיבורה, לדרך חייה, להרגליה הקטנים, ליומיומה הקרתני.
הסערה מותנעת כשהגליונות הראשונים פוגשים את הדוכנים. המדינה שואלת את עצמה למי התכוונה הפעם, עולם העיתונות יודע מיד. שוקן עצמו שומע על הכתבה רק במוצאי שבת, בשובו מארצות הברית. הוא מאבד שליטה. הוא קורא לקוטלר לחדרו, מספר ששלח לסילבי קשת "פתק פתוח" דרך נח מוזס.
מארנקו הוא שולף פיסת נייר גמדית ועליה כתוב: "כיוון שאין לך גבר שאוכל לתבוע אותו לדו-קרב על מה שעשית, תקבעי זמן ושעה ותבחרי מקום, או תמצאי מישהו לדו-קרב, ותבחרי לעצמך או לנציגך חרב או אקדח".
קוטלר מרגיש שמתפוצץ לו וריד. שוקן נשמע נואש, עיניו מאדימות. קוטלר: "למה שלחת פתק פתוח לנח מוזס? ". שוקן : "כי רציתי שגם מוזס יידע מה כוונותי, מה לעשות עכשיו? ". קוטלר : "יש להחזיר מיד את הפתק ששלחת למוזס".
קוטלר מטלפן למוזס. לפי הצחקוקים מעבר לקו הוא מבין שמוזס כבר קרא. "הוא נפל על הראש?", שואל הבעלים של "ידיעות", " אני מעביר לסילבי, שמתי אותו במעטפה". בסופו של דבר הוא נענה לבקשת יאיר קוטלר ולא מעביר. הדו-קרב בצהרי היום נמנע.
צדקני הקהילה העיתונאית מגנים את הרשימה נוטפת הרעל. אין לקולגות חובה מענגת יותר מאשר להוקיע את מי שפגע בחזק מהם. מוקיעים ומצחקקים כל הדרך לבית סוקולוב. המקיאווליסטים שבהם מרגישים שהם משתמשים בה. סוגרים דרכה חשבונות ישנים. עיתונאי שנפגע ממנה בעבר אומר לאורי אבנרי: "אין דבר, עכשיו שירגישו גם ב'הארץ' מה שאני הרגשתי".
האם גרטה גרבו מרגישה סוף סוף שנקמה בסנדק הרוחני שלה? היא מראה לשוקן שלא סתם אפשר להשליך אותה. העט שבידה היה מפלטה האחרון. איזו ברירה השאיר לה? גם לה יש זכות להשיב מלחמה, לעמוד על הרגליים בדיוק כמו גרבו כשהתנתקה מהמנטור שלה, מאוריץ סטילר.
השערורייה מעצימה את הביקוש לחומר שלה. היא פורצת את המעגל הסגור של קוראי "הארץ". "ידיעות אחרונות" מספק תיבת תהודה גדולה הרבה יותר. נכון שאין אותה אינטימיות רומנטית, נכון שהיא לא נהנית מחופש מוחלט, כפי שאמר לי דב יודקובסקי, אבל היא כוכבת "7 ימים ", בעלת השואו היוקרתי של הוויקנד.
כתיבה אקסצנטרית שנבנית על תדמית מנייריסטית. היא הגראנד דאם. משהו בין רוזנת בעלת דירה מהודרת ברובע ה-16 בפריז לבין משוררת ברובע הלטיני. לפעמים, בכתיבתה, היא לוקחת איזה ביטוי מפתח באנגלית, בגרמנית או בצרפתית ומתרגמת אותו לעברית. והיא לא הלכה לסגירות או לפתיחות ולא לכל הקוקטיילים המגושמים. שמרה על חומות פרטיותה, פיזרה סביבה מסתורין, אתם כבר יודעים כמו מי.
אבל כשהיתה חוזרת לנייר היתה הגרבו נעלמת לה. אנחנו שוב ב"שישי אישי" ולכתב החידה קוראים הפעם "החנראל המקסיקני קסטאנייטאס".
מדינה שואלת: את מי הוציאה להורג הפעם? "החנראל המקסיקני קסטאנייטאס. . . ממשיך במסורת המפוארת של צבא עממי נועז ודמוקרטי, כשהוא בונה מצודה מפוארת ומרהיבה, היא עולה רק 17 מיליון דולר. . . כשהוא מחליט לערוך מסיבת גן מפוארת בביתו, הוא רוצה לחלק את הנאותיו עם חייליו, הוא מנדב אותם לשמש כמגישים לאורחיו. . . כשהוא מבלה חופשה על חשבון בעל מלון שמתנהלת נגדו ועדת חקירה על מעשים משונים ומסתוריים,ומגיעה לפתע הודעה שחבלנים מסגירים את עצמם,מזמין החנראל מיד הליקופטר, שנוחת לו ליד דשא הבריכה, מזמין איתו אח"מים ויחד עימם ממריא לקבלת פנים טלוויזיונית למחבלים".
לאיזה גנרל התכוונה? יש כמה, אבל ההימור הבטוח הוא גנדי, אז אלוף פיקוד מרכז. בטוח עד כדי כך שזה עולה לעיתון בהתנצלות שמתפרסמת כבר ביום ראשון. "מערכת 'ידיעות אחרונות' מצטערת על פרסום רשימתה של סילבי קשת. רשימה העלולה להתפרש כפגיעה במפקדי צה"ל. הרשימה והנאמר בה לא היו מכוונים לאיש מוגדר, ואם נגרם צער למישהו מאלופי הצבא, אנחנו מתנצלים על כך".
אבל בכך אין די ואת זה צריך לזכור: אנחנו שנתיים לפני יום כיפור, כשצה"ל הוא בית המקדש והאלופים הם הלוויים. שבוע לאחר הפרסום הראשון, שוב יום שישי, מדפיס "ידיעות" הבהרה: "אחרי בדיקה שנערכה על ידי מערכת'ידיעות אחרונות' על כתבה שפורסמה תחת הכותרת:'בצבאו של החנראל המקסיקני קסטאנייטאס' מאת סילבי קשת, הסתבר כי בכתבה הופיעו פרטים שאין להם יסוד עובדתי, אך פרסומם מטיל דופי במפקד בכיר, בחבריו המפקדים ובצה"ל. מערכת'ידיעות אחרונות' מביעה את צערה על כך".
ייתכן שאוקטובר 73' היה גם היום כיפור שלה. זה לא קרה בבת אחת. תהליך, איטי, מכרסם, אך בטוח. אלה ימי ההתפכחות והמחאה הגואה. מוטי אשכנזי והשלט שלו. הורים המעזים לזעוק: "גולדה רוצחת" ו"דיין בוגד". וכשזה בא מהם, זה חזק מאלף "גברת הממלכות".
האיחור היה פטאלי, אבל עיתונאים שוב אינם מהססים לדרוש דין וחשבון מדובר צה"ל. משפדים את האלוף, קורעים את "המקור הבכיר", הנשכנות הופכת לבון טון. הכתבות האלגוריות של סילבי קשת מתחילות להישמע טיפה אנכרוניסטיות. לדברים קוראים בשמם, כי אנחנו בעידן ללא כפפות. הראייה של קשת חדה כתמיד, אבל המציאות חדה ממנה. ומתחילים לצוץ שותפים לרוע.
הנה חבורת "ZOO הארץ ", עוד מעט "ניקוי ראש". כוכב התקשורת כבר לא כותב טורים בעיתון, הוא מופיע בטלוויזיה. מתחולל פה מהפך שמזכיר את המעבר מהסרט האילם לסרט המדבר. גרבו יצאה מזה בשלום. קשת קצת פחות. בעידן האריה אורגד (מישהו עדיין זוכר? ) הרומנטיקה של המקצוע מתגלגלת נטושה על מדרגות רוממה. הטלוויזיה בשחור-לבן, הכוכבים אפורים ומחשבתם ביורוקרטית. כל כך נוח. אז מי צריך את הפרש המטורף שמסתער על הטנקים בחרבו המתנופפת?
אפילו הבית כבר אינו מבצר. אהרון בכר, כישרון גדול בזכות עצמו, מפקיע ממנה את סגנונה. בלי שעכבות מוסריות יגזלו אפילו דקה משנתו הוא שואב אליו את מתכונתה, את סגנונה, את הניואנסים, את הקצב, את המוזיקה. וההצלחה גדולה. והיא, כמו מלכה זנוחה, רואה איזה טוען לכתר יושב על כיסאה, נהנה ממנעמי הארץ, משתמש באפיריון שלה, בסיר הלילה שלה, והיא גולה אי שם במדור המכונה "פתחלנד".
נכון שהלהקה ההיא, עם בועז עברון ועמוס קינן, עדיין יודעת לתת הצגה מרתקת, נכון שהיא זורקת לדיון המצאות כמו "דגנרלים", " מתנחבלים", אבל לא. הנשיכות היו לנביחות ומה שנשאר זה חשבונות ילדות נשכחת בחיפה.
כגחלים במדורה שמסרבת למות ניצת כל כמה שנים הריב בין תמר רבינוביץ' וחיה שניידר. אותה התגוששות בוצית בין הילדה העולה לבת האצולה הישראלית. באחד ממדוריה המצטמקים מתנפלת קשת על כל מי שהעז לפרגן לגנדי לאחר מותו.
היא מתחשבנת עם דליה רבין, להלן "היתומה", עם יוסי שריד, להלן "המתפתל", וגם עם "עיתונאית שבחוכמתה האינסופית כתבה כי דבריו של גנדי'כאשר קוראים לי, ואם צריך לבוא אני בא' (שאמר באמצע הלילה לחבריו הרוצחים גומדי ואושרי) היו לקלאסיקה בז'רגון הנובו-ישראלי".
העיתונאית היא תמר אבידר וזה לא הסיבוב הראשון. כמה שנים לפני כן כינתה קשת את עשרות ספריה של אבידר "גרפומניה" ואת טוריה "יאכנעיים". " היום אני יודעת את ההבדל בין ינטע ליאכנע, כי היא מגלמת את שניהם. היא נתנה משמעות חדשה למושג פרה משוגעת".
אבידר ניסתה לרחם, אבל לא ממש הצליחה. היא פרסמה ב"מעריב" סיפור על הילדה הדחויה, חיה שניידר, שהפכה לאישה מרירה. קשת הגיבה ב"ידיעות": " כשאבידר משרתת מישהו, היא עושה את זה בכל מאודה. אתיקה שמתיקה. היא ליקקה ליגאל אלון ונהייתה נספחת לענייני נשים בוושינגטון. שירותיה לחברתה הטובה אורה נמיר בכל מערכות הבחירות בלי לקחת חופשה מעיתונה הם היסטוריה מבישה".
"הטענה על יחסים מוזרים ביני לבין אורה נמיר הקפיצה אותי עד התקרה", אומרת תמר אבידר. "סילבי ואני נפגשנו בבית קפה בבן יהודה, לאחר שחבר משותף, עיתונאי בדימוס, ביקש ממני לרחם עליה כי אמא שלה מתה".
ומה קרה בפגישה?
"היא פה ושם ליקטה פירורים ממה שאמרתי על שהותי עם אורה בשווייץ (לרגל ניתוח ראש של נמיר), שאלה אותי בעדינות, לא דברים בעלי מתח. פתחתי את העיתון ביום שישי ונהייתה לי שבת שחורה".
למה היא עשתה לך את זה?
"לא יודעת, זה לא שהחיים המרו איתה. ואני עוד עזרתי לה להתקבל לעיתון שממנו התנפלה עלי".
אין לך שום השערה?
"בעלה לשעבר צביקה אמר לי פעם:'בגלל שהיא חתיכת חרא, בגלל זה כתבה עלייך ככה'".
כיום יש ביניכן איזה קשר?
"הייתי הורגת אותה".
אבל לא היריבות הזאת הרגה לסילבי קשת את הקילינג אינסטינקט. מי שמנופפים חרבות מעל לראשם, כבר אמרנו, נפגעים ראשונים. במקרה הזה אפשר למצוא הקבלה מדכדכת בין סילבי קשת לבין אהרון בכר. הוא, שמאלן צמרת שתמך במלחמת לבנון, ניסה להזדהות עם המציאות ואיבד את המילייה. היא היתה אישה ללא מילייה שאיבדה את המציאות.
נכון שכבר שנים השמיעה קולות של אי נחת. אמרה ש"ידיעות" זה קונגלומרט ענק ללא יחסים אישיים, שיש אנשים שהם "נונפרסן", שלא משיבים, לא לטלפונים, לא לפקסים, לא למכתבים, שיש תחושה שעושים מניפולציות ב"ידיעות", שלא תישאר שם עוד זמן רב.
אבל העובדות האלה מטשטשות את האמת. והאמת היא שהמציאות סביבה השתנתה כי את כולם לקח האריק. בימי האוטובוסים המתפוצצים והסחף הגדול ימינה, למי נשאר כוח לקרוא שוב ושוב על עוולות "ביביהו"?
והיא , סטאר דועך של יום שישי, איבדה קוראים ואיבדה טעם. הנשיכות הפכו לנביחות שהפכו ליבבות. הטור האחד, זה מה שנשאר מכפולת "חץ מסילבי קשת", נדד לעמוד נידח והיה מוטל שם כחורבה מחפירות מגידו. איזה כנפיים יכול הנשר לפתוח בקן הקנרית? לשכונה הגיעו בחורים חדשים שלא רק יודעים לכתוב אלא גם מכוונים לאן שהיא נהגה לכוון.
מאיר שלו ציני, ב. מיכאל נשכן. ויש לנו, קוראים יקרים, גם את סילבי קשת. נחמדה, לא? עדיין מנסה לנשוך כאמסטף, רק לא יודעת שהיא כבר פודל. וזה עצוב ואני מריר וייתכן שהיא חזתה כבר לפני 40 את סופה ב"רגע של אמת": ". . . ואין גם על מה לכתוב. אין כבר את מי לשנוא".
נא להמתין לטעינת התגובות
