חוצנית
בגיל 18 הכינה טטיאנה הופמן, עיתונאית צ'כית, כתבה על ישראל. זה הצליח יותר מדי: היא זכתה בפרס, נשלחה ארצה לביקור ונתקעה כאן בגלל הפלישה הסובייטית למולדתה. הבייב החדשה של "ארץ נהדרת" כבר התרגלה לצחוקים שמריצים עליה ולחוסר העניין בחדשות החוץ. והיא עדיין חולמת על פראג
"ביום שישי בערב הייתי בארוחה עם חברים וכיביתי את הטלפון, וכשפתחתי אותו היו לי 11 שיחות שלא נענו. אמרתי, 'טוב, אני בשעה אחת בלילה לא מתקשרת לאף אחד'. אבל אז, בשבת אחר הצהריים, קיבלתי מייל מהבן שלי בבוסטון שהחברים שלו התקשרו אליו ומה זה 'ארץ נהדרת', 'את היית ב"ארץ נהדרת"?'. אז כתבתי לו, 'תקשיב, אני לא יודעת על מה אתה מדבר'. רק ביום שבת מאוחר הוא צילצל אלי והודיע לי שעשו חיקוי שלי".
- לא חיפשת מיד מישהו שהקליט?
"לא, לא, לא. פחדתי. קודם כל הייתי מאוד מופתעת ולא ידעתי איך הגעתי בכלל לדבר כזה. זה פשוט לא מתקבל על הדעת. אני בנאדם שלא מתחכך עם הברנז'ה, אין לי חברים בתוך הברנז'ה, אני לא יוצאת לשום מקום ורוב הזמן מכירים אותי דווקא לפי הקול ולא לפי ההופעה. אז אני לא איזושהי דמות שהיתה צריכה לעניין את 'ארץ נהדרת', נכון ? פחדתי שהם יעשו עלי חיקוי ארסי כזה. פשוט פחדתי לראות".
- וכשראית ?
"בסופו של דבר ראיתי את זה אחרי חמישה ימים בעבודה, כשסוף סוף תפסתי אומץ, וזה היה מאוד מצחיק. מאוד נעים לראות. זו פעם ראשונה שראיתי דמות שהצוות של'ארץ נהדרת' מכבד אותה, ודווקא מישהי שהיא אאוטסיידר טוטאלי. אאוטסיידר זה הרי לא משהו סקסי, בואי נגיד ככה".
- אז למה את חושבת שבחרו לחקות אותך?
"האמת היא שאני לא יודעת. אף אחד לא שאל אותי. כנראה שבעבודה הרצינית שאני עושה הצלחתי להיכנס לתוך המודעות של הצופים בארץ בצורה בלתי הגיונית לגמרי, שלא קשורה לשום דבר שמייצג את הסלבריטאיות של הברנז'ה. לא גיל, לא מראה, לא הופעה, לא נאת'ינג. גם מבוגרת, גם אישה, גם עם מבטא, גם עולה, גם לא מהצברים וגם בלי איזה חברים שסידרו לי את זה. זאת אומרת, לא עברתי שום קידום מכירות בשביל הדבר הזה. חוץ מהעבודה פרופר מאחורי הקלעים, די אפורה ודי אנונימית. אז זה הפתיע אותי, ומצד שני אמרתי,'הנה, עובדה שאפשר גם ככה'".
-היה משהו בחיקוי שהיה נראה לך לא מדויק?
"בתוכנית הראשונה הם איכשהו רמזו שאני רוסייה, בגלל השם טטיאנה, אבל בתוכנית הבאה תיקנו את זה. אבל זה היה הדבר היחיד, ומעבר לזה אני חושבת שהם עשו חיקוי מעל ומעבר. במיוחד בשביל מישהי שהיא לא בתודעת הציבור מבחינת איך שהיא נראית. חיצונית, למשל, זה מושלם, עד פרטי פרטים. אפילו יש לה שרשרת פנינים כמו שאני תמיד הולכת ומשקפיים עם מסגרת אדומה. והשיער. אני כנראה הבנאדם האחרון בטלוויזיה שמותר לו להופיע עם תלתלים. היום מגהצים את כולם".
למה דווקא לך מותר?
"אצלי אף אחד לא מתייחס לזה בכלל. לעת זיקנה יגהצו לי את הראש? בעצם,ממני לא רוצים כלום. בהופעה החיצונית אין דרישות של המערכת לשנות משהו. לא מחשופים, לא ז'קטים, לא איפורים, לא כל מיני נצנצים באוזניים ולא שום דבר שמושך תשומת לב מהדברים שאני צריכה להגיד. ובגלל שאני לא מופיעה כל כך בפריים טיים, אלא בשש, או בחמש, או בלילה, אז אני יכולה גם ככה".
את מודעת לזה שבין אם תרצי בזה ובין אם לא, ברגע שמישהו נכנס ל"ארץ נהדרת" הוא. . .
" נכנס לפנתיאון התרבות הישראלית, אני יודעת. ככה הגדירו את זה ידידי. כן, אני מודעת, אבל אני עדיין לא חושבת שצריך לעשות עם זה משהו. אז נכון, עכשיו מזהים אותי בחדר כושר, אבל גם קודם היו מזהים אותי בכל מקום, לא לפי המראה, אמנם, אבל לפי הקול. הייתי אומרת נגיד 'אני רוצה קילו
אני מתקשרת ל-144, אני אומרת 'אני רוצה מספר טלפון', אומרים לי 'את טטיאנה'. במוסך, במספרה, ברחוב, קופאיות בסופר, וכל קופאית, לא משנה מאיזה מוצא, בכל קופה, בכל סופר. אין מקום שלא".
כי יש לך באמת קול. . . יוצא דופן.
"וזה לא קשור למבטא. הקול היה כזה גם כשעבדתי ברדיו פראג, בצ'כיה. גם אז לא היה בנאדם שלא זיהה אותי. הוא לא קול סטנדרטי, ואני גם לא משחקת איתו. זה קול די. . . מונוטוני".
דרך ארוכה עשתה הופמן, כתבת ועורכת חדשות חוץ בחברת החדשות של ערוץ 2, עד שהפכה לסלבריטאית הקול הראשונה של החברה ושל ערוץ 2 בכלל.
היא נולדה בפראג לפני 59 שנה לאם כלכלנית ולאב עורך דין ועיתונאי, ובגיל 18, אחרי תקופת התלמדות קצרה ברדיו הממלכתי של פראג, עמדה בראשיתה של מה שנראה היה כקריירה עיתונאית מזהירה.
"הגורל רצה שאני אכנס לעבוד ברדיו בזמן שהמשטר הקומוניסטי בדיוק התחיל קצת להתנדנד שם", היא משחזרת את ימי ה"אביב של פראג" קצר המועד. "איפשרו לי לעשות תוכנית שלא איפשרו קודם לאף אחד, שכללה סאטירה, או פרודיה, על מה שקורה במדינה. בגלל שהיתה צנזורה אי אפשר היה ממש להגיד 'המפלגה דפוקה', אבל תמיד מצאתי דרך.
הייתי אומרת נגיד 'מספרים לנו כמה מסכנים האנשים בסקנדינביה, ורק אנחנו יודעים כמה רמת החיים שלנו הרבה יותר גבוהה, ואנחנו לא צריכים להילחם על המכוניות ועל הוולוו ועל הדירות ועל הטלפונים ועל המותגים, כי לנו יש הכל, צריך רק להסתכל בחנויות'. ובחנויות לא היה כלום, כמובן. הפכתי לאיזשהו סימבול של תקשורת מורדת נגד המשטר. הייתי בת 18, ובגיל 18 את לא מפחדת. בגיל 18 את חושבת שאת ז'אן ד'ארק".
כתבה שהכינה הופמן ב-68' לאחד העיתונים בצ'כיה על בעיית הפליטים במזרח התיכון זכתה בפרס מטעם אגודת העיתונאים הישראלית, והופמן הוזמנה לביקור בן חודש בארץ. יום אחרי שנחתה כאן פלשו הטנקים הסובייטיים לפראג.
"הייתי בהלם. רציתי לחזור מיד, להיות שם, עם החברים, אבל מהרדיו כתבו לי שאם אני חוזרת אני הולכת ישר לכלא. הייתי בשוק טוטאלי. לא התכוונתי בחיים שלי לעלות לישראל. אני כן יהודייה, אבל זה לא היה קשור לשום דבר. גרתי בעולם קומוניסטי, אתאיסטית לגמרי, לא הייתי ציונית ובחיים שלי לא חשבתי שאני לא אגמור את חיי בצ'כיה. גם הייתי פה בלי דברים, בלי שפה, ופתאום אתה צריך להתרגל לזה שאתה הופך לפליט. לקח לי זמן להבין שזה נגמר, שאני לא יכולה לחזור ושאני צריכה לבנות לעצמי חיים כאן. היה לי מאוד מאוד קשה להשלים עם זה".
הופמן נרשמה לאולפן וכעבור שלושה חודשים כבר מצאה לעצמה את הג'וב הראשון כמנהלת יחסי הציבור של מלון שרתון. היא נשארה שם שנה, ואז החליטה שהגיע הזמן לחזור לרדיו. היא עברה לירושלים, נרשמה לתואר שני במדעי המדינה ובמקביל החלה לעבוד בקול ישראל.
"הייתי מאוד מוכרת פה, כי בשנה שאחרי הפלישה הייתי מתראיינת על הנושא הזה כל הזמן וכולם ידעו מי אני. אז באתי לקול ישראל, אמרתי, אני רוצה רדיו ואני אעשה הכל בשביל זה, ובאמת קיבלו אותי לחדשות. בהתחלה לכל מיני עבודות עזר, אבל תוך שנתיים כבר הייתי עורכת יומנים ומהדורות. את הטקסטים הייתי מכתיבה למזכירה. לא ידעתי לכתוב עברית ולא לקרוא, אבל ידעתי לעשות חדשות".
- בשלב הזה כבר הבנת שכנראה תישארי כאן?
"כן, אבל זה עדיין לא אומר שזה מצא חן בעיני. נתנו לי פה הכל, התייחסו אלי יפה, אבל זו לא היתה אירופה וזו לא היתה פראג. היה לי פה משבר קריירה וזהות ושפה ואיבוד מולדת וחברים, הייתי שם בתחילתה של קריירה מאוד גדולה, אהבתי לחיות שם וגם הצטערתי שאני לא עם החברים שלי כשכל הדברים האלה קורים. למרות שכל אלה שפגשתי אחר כך אמרו שחסכתי לעצמי הרבה. כי כולם פוטרו, חלק הלכו לכלא ואיבדו מקומות עבודה, הילדים שלהם לא יכלו ללמוד. הם עברו חיים מאוד קשים, בעוני די גדול וכל גדולי התקשורת והפוליטיקה הלכו לרחוץ חלונות ולהיות מנקי רחובות".
- ייסורי מצפון, שהם שם ואת כאן?
"גם. שכאילו נטשתי אותם, כמו שפעם דיברו פה על היורדים. זה אותו דבר. כאילו ירדתי מספינה טובעת, נטשתי והשארתי את החברים שלי לבד. למרות שהם לא ביקשו את נוכחותי שם. אבל זו התחושה. ובעיקר הרגשתי איזושהי נוסטלגיה על העולם האבוד, על החיים האבודים, על ההתרסקות של החלומות, על איבוד השורשים, על איבוד השפה, להפוך ככה פתאום לאנאלפביתית. כל העולם התרבותי המרופד שהיה לי שם, והבוהמה, וכל הסביבה שחייתי בה בטופ, פתאום נעלמה, ופה לא הייתי שייכת לכלום. זה שזה הצליח מקצועית זה דבר אחר, כי זה כן הצליח. אבל השייכות היא אפס".
עם הזמן, בכל זאת, התחילה הופמן ליהנות. "בירושלים התחברתי אז לבוהמה של שנות השבעים, שנפגשים כל לילה באחד מהברים ושותים ומעשנים עד ארבע בבוקר ובבוקר קמים והולכים להיות פרופסורים למתמטיקה ולפיזיקה, ובלילה עוד פעם מתחילים לשתות ועוברים ממסיבה למסיבה, כל לילה, כל הלילה היינו הקליקה הירושלמית".
בגיל 24, שלוש שנים אחרי שהגיעה לארץ, נישאה לרופא שיניים בקבע ותוך זמן קצר כבר היתה אם לשני ילדים. בנה הבכור, דני, היום מנהל תקציבים במשרד לאיכות הסביבה, נולד עם כליות לא מתפקדות, וב-25 השנה הראשונות לחייו היה תלוי בדיאליזה. הוא עבר שלוש השתלות כליה שנכשלו; הרביעית הצליחה. בנה השני, גיא, מסיים בימים אלה דוקטורט בארצות הברית בבינה מלאכותית וברובוטיקה, ובתה הקטנה, טליה, בת 26, קולנוענית.
"מיד כשהתחתנתי נולד לי ילד חולה ובעצם נגמרו חיי הנורמליים. זה היה מאוד קשה להחזיק בית ומשפחה וילד חולה וקריירה ולימודים ומדינה חדשה. ואז פרצה מלחמת יום כיפור נוסף לכל. בעלי נשלח לסיני, הבן שלי היה רוב הזמן בבית חולים, השני היה תינוק, ואני עבדתי בלילות וביום הייתי עם הילדים. ישנתי בערך שעתיים ביום. ואז נשבר לי. אמרתי 'ככה זה לא יכול להימשך'. ולא רק ברמה האישית. דווקא אהבתי פה את המדינה הפאראסוציאליסטית. היה נדמה לי שזו מדינה חיובית, ישרה, לא מסובכת מדי, עם הרבה אידאלים, ופתאום היתה אכזבה גדולה מאוד. החלטתי שאני לא נשארת פה".
הופמן השיגה מלגה לדוקטורט מטעם ממשלת גרמניה ועברה עם המשפחה לדיסלדורף. את הדוקטורט מעולם לא השלימה, אבל בגרמניה נשארה 13 שנה. "הבן שלי היה מאושפז כמעט כל הזמן, בבית היה לי בן שנתיים, ואז, אחרי שנה בערך שלימדתי שם באוניברסיטה, החלטתי שאני פורשת לגמרי מהחיים המקצועיים ומתמקדת במשפחה. אמרתי 'אני לא מסוגלת להמשיך את כל הטירוף הזה. אם פעם ייצא משהו טוב בתקשורת, מה טוב. אם לא, לא קרה כלום'. ובאמת לא עבדתי 12 שנה".
- קצת קשה לדמיין.
"היה מצוין, היה טיפ טופ. אחרי 11 שנים כל כך קשות של עבודה וילדים והמחלה של הילד והעלייה ולהיות פליטה וללמוד שפה ומקצוע וכל זה, פתאום היה לי זמן. בבוקר הלכתי ללמוד כל מיני דברים, כולל תפירה וסידור פרחים ומה שאת לא רוצה. אז לא הצטערתי. אצלי הקריירה תמיד היתה דבר שבא לי מאוד בקלות, וההצלחה גם היא הגיעה. . . כן , בקלות. ופתאום הייתי הבוס של עצמי".
- אז למה חזרת, בעצם?
"אני רציתי להישאר. גם ההורים שלי עברו אז לגרמניה, היו לי המון חברים שם והחזרה לאירופה בשבילי היתה מצוינת. אבל בעלי חזר לארץ כבר לפני, הוא לא אהב לחיות שם ופשוט לא הסתדרתי לבד עם שלושה ילדים. אם הייתי מסתדרת הייתי נשארת. היה לי כל כך קשה להיות לבד איתם ולפרנס אותם ולגדל אותם, שלא היתה לי ברירה אלא לחזור לארץ לבעלי. בסוף גם התגרשנו".
הופמן חזרה לארץ, מצאה עבודה כמנהלת אדמיניסטרטיבית של קרן גרמנית ובמקביל עבדה על תקן פרילאנסרית ככתבת ועורכת ביומן החוץ בקול ישראל. כעבור כמה שנים עזבה את הקרן וניסתה את מזלה בעסקים.
"אמרתי 'או-קיי, אני הולכת לעשות ביזנס'. בדיוק היתה אז המהפכה במזרח אירופה ובמשך שנה נתתי שירותי ייעוץ לחברות ישראליות שעשו עסקים עם הונגריה, פולין וצ'כיה, עד שהגעתי למסקנה שזה לא בשבילי. אני לא יודעת לעשות כסף, אני לא יודעת להיות אשת עסקים וכל הלנסות לסדר אנשים ושוחד וכל האווירה של האנשי עסקים האלה, זה פשוט לא אני".
הופמן סגרה את העסק וזמן קצר לאחר מכן שמעה לראשונה על ערוץ 2. "כל הזמן דיברו 'ערוץ 2 ערוץ 2 ערוץ 2'. ואני אמרתי 'אוקיי, איטס נאו אור נבר'. קחי בחשבון שבינתיים כבר הייתי בת 46. איכשהו לא הבנתי שזה מיועד לצעירים יוצאי גלי צה"ל, לא בדיוק תפשתי את הפרינציפ.
הלכתי לחברת כוח אדם ואמרתי 'זה הקורות חיים שלי, אני רוצה להיות בערוץ 2, לא משנה מה'. סידרו לי ראיון עם אלכס גלעדי ובינתיים ראיתי בעיתון שכבר כל החוזים נסגרו וכל הטאלנטים כבר חתמו וכל זה, ורק אני באה אאוט אוף נו וור. הלכתי לאלכס גלעדי לשיחה שנמשכה שלוש דקות. הצגתי את עצמי, והוא אמר, 'קראתי את הקורות חיים שלך, אני זוכר אותך מקול ישראל, אני יודע מי את. מה את רוצה לעשות?'. אז אמרתי, 'אני רוצה חדשות ערוץ 2, כל דבר. לא משנה מה. קפה אני אעשה, רק תיקחו אותי'. אז הוא אמר, 'אבל אין לך מושג בטלוויזיה'. אמרתי לו, 'גם לאחרים אין מושג'. הייתי שם שלוש דקות, וזהו".
- והוא קיבל אותך.
"לא, לא, לא שמעתי ממנו שום דבר. ועוד פעם אני רואה שכתוב בעיתון, זה חתם חוזה וזה חתם חוזה, אז אמרתי 'נו, טוב. לא נורא'. ואז , יום אחד אני מקבלת טלפון משלום קיטל, שמונה לסמנכ"ל חברת החדשות. וקיטל התקבל לחדשות קול ישראל כשאני יצאתי לחופשת לידה, הוא בעצם היה המחליף שלי. כך שהוא ידע מי אני, אבל עברו כמעט 20 שנה מאז. הוא הזמין אותי לראיון שנמשך גם הוא שתי דקות, ולמחרת היה לי חוזה. יש לי כרטיס עובד של חברת החדשות, מספר 6. אני מאוד גאה בזה".
הופמן מודעת היטב למעמדה כנטע זר בחברת החדשות ובערוץ 2 בכלל. "בישיבה הראשונה חשבתי שבאתי למפגש צופים. כולם שם היו בני 20. כלומר , האווירה היתה נחמדה, אבל זה כמו שהילדים שלי נפגשים. מצד שני, אף אחד לא התייחס אלי אף פעם כאל מבוגרת. צעקו עלי כמו שצעקו על כולם".
- ובכל זאת, לא מתייחסים אלייך כמו שמתייחסים אל כולם. בקושי רואים אותך על המסך, למשל.
"תראי, שמונה שנים לא נתנו לי אפילו לקריין את הכתבות שלי. כלום כלום. שמונה שנים אמרו לי שהמבטא לא עובר. לא אמרו שהפרצוף שלי לא עובר, אבל אני חושבת שזה היה אולי גם חלק מהעניין. הגיל והאישה והזרות והמבטא. . . לא מתאימה לקונספט, בואי נגיד ככה. לא בביקורת, אבל לא מתאימה ללוק של החברה".
- וזה הרגיז אותך?
"זה שיגע אותי. ניסיתי כל הזמן לבקש ולנג'ס שייתנו לי לנסות, עד שבסוף נתנו. ידעתי שזה לא יכול להיות כל כך נורא, המבטא. עכשיו זה הפך לבונוס, בכלל, אבל אז מאוד השתדלתי. עבדתי על זה המון, לקחתי שיעורים כדי להיפטר מהמבטא, ולא הצלחתי".
- אם היית יכולה היום, היית רוצה עדיין להיפטר ממנו?
"אהממ. . . היום כבר אולי לא, כי הגעתי למצב שזה מקובל. אבל כל עוד זה לא היה מקובל הייתי במצב של כל כתבת רוסייה או אתיופית, שבחיים שלה לא תקריין כי המבטא יגביל אותה. ולא רציתי להישאר מוגבלת. אבל זה נכון שעדיין רואים אותי על המסך רק לעתים רחוקות, ואני די מצטערת על זה".
- בפריים טיים לא רואים אותך כמעט בכלל.
"יש איזושהי היררכיה של איזה אנשים מופיעים בפריים טיים. יש עורך חדשות חוץ ששמו ערד ניר, והוא מוביל את חדשות החוץ. אני כתבת ועורכת, אבל אני לא הבוס. אני מתחתיו. לא שהייתי מתנגדת. הייתי מאוד שמחה אם היו נותנים לי איזשהו פורמט, שתהיה לי יותר נוכחות על המסך. טלוויזיה זה לא רדיו, המדיום הוא המסך ואני חושבת שיש לי מה לעשות שם".
- גברים בגילך, מכל הצורות, ממלאים את הפריים טיים. זה לא מרגיז קצת?
"אני לא דופקת על השולחן. זה משהו שצריך לצמוח מבפנים עד שהחברה תפנים את זה. תראי, אני באה עם הרבה מוגבלויות, אז יחסית לכמות של המוגבלויות אין לי טענות. יש הרבה פרמטרים שנחוצים בשביל להופיע בטלוויזיה, ויחסית לזה שאין לי אף אחד מהם, ההתקדמות אמנם איטית, אבל מתמדת. אז אני לא מאבדת תקווה, בואי נגיד ככה, ואני גם חושבת שהמצב השתפר בשנים האחרונות.
"אני אספר לך סיפור שמאוד ריגש אותי. ענת סרגוסטי ניהלה קורס לכתבים אתיופיים, והיא אמרה שכל הצעירים האתיופים אמרו שאני המודל שלהם לחיקוי, כי אם אני הצלחתי, גם הם יכולים. וזה מאוד נגע ללבי, כי בעצם ראיתי שאין קבוצת גיל או מוצא שאין לי אימפקט עליהם. ומדובר באמת באנשים מאוד צעירים, שבאים מתרבות אחרת לגמרי, ואחת כזו פליטה צ'כית זה בטח לא המודל שלהם לחיקוי. ועובדה שכן. אני לא חושבת שיש הרבה נשים בגילי שיכולות לחלום שזה יקרה להן, לקום בגיל 50 ולעשות פתאום קריירה. וזו הסיטואציה, כן?".
בניגוד לדמותה ב"ארץ נהדרת", הופמן לא באמת קבורה בארכיון. היא עובדת במשמרות בנות כתשע שעות בדסק החוץ שמעל פני הקרקע, ובסופן חוזרת אל ביתה בירושלים ואל בן זוגה. ב-13 שנותיה בחברת החדשות, אם לנתץ מיתוס אחר, נסעה רק פעמיים לחו"ל מטעם החברה, האחת לפני יותר מעשר שנים, על תקן מפיקה, והשנייה בשבוע שעבר, כשהתלוותה אל פמלייתו של הנשיא לותיקן.
"בגלל הקול והסגנון שלי אנשים איכשהו מאמינים שאני נוסעת לכל המדינות האלה שאני כותבת עליהן. זה לא נכון. מי שנוסע זה ערד ניר, אבל אני שמחה שאנשים מרגישים ככה כי אולי זה מקרב אותם לנושאים האלה. אנשים פה לא מתעניינים בחדשות חוץ, לא התקשורת ולא הצופים".
- פחות מאשר במדינות אחרות?
"בטח. בגלל הפרובינציאליות, בגלל המחשבה שאנחנו מרכז העולם, בגלל ההעדפה של נושאים פופוליסטיים, פופולריים, קלים לעיכול, בגלל המרחק. בכל זאת העולם הוא מעבר לים, כן? דפוסי החיים פה אחרים וההתעניינות של אנשים היא הרבה יותר פשוטה, בואי נגיד כך. ענייני חוץ הם הרבה יותר מורכבים, יותר מסובכים להבנה, קשורים בהרבה דברים כלכליים, פוליטיים. זה לא סקסי. אולי פה ושם יש איזשהו רצח סקסי, אבל בגדול ההתעסקות בחדשות החוץ היא לפי מספר ההרוגים".
- ומוצאם , כמובן. אלף הרוגים אמריקנים שווים הרבה יותר ממאות אלפי הרוגים אינדונזים, למשל. "אלף? עשרה הרוגים אמריקנים 'שווים' הרבה יותר. ואלה דפוסים שגם התקשורת פה בעצמה לא מנסה לשנות אותם, כי אין שום דרישה מצד הקהל. אף אחד לא בא בטענה".
- ואת צריכה לשחק לפי סדרי העדיפויות האלה או שאת מנסה לשנות אותם ולהשפיע עליהם?
"אני כן רוצה להשפיע, בזה שאני מנסה לפרק את חדשות החוץ גם עבור אלה שלא מתעניינים, לתמצת את הדברים, להבהיר אותם, לתת את הבאק גראונד, עדיין לכתוב את זה בצורה שאנשים יבינו. אז אני כן מנסה אולי איכשהו באמת לשווק את חדשות החוץ, במגבלות שהתחנה שלי מאפשרת שלי. אני מנסה להציג דברים בצורה יותר קלה לעיכול".
- בארץ נהדרת" שמו דגש על שני דברים, הביטוי "העיירה הציורית" שאת כל הזמן אומרת, והשני זה רשימה ארוכה כאורך הגלות של פריטים שאת שופכת בלי לנשום.
"אין דבר כזה. אני לא משתמשת כמעט בשמות תואר. הכתיבה שלי היא משפטים קצרים ומאוד פשוטים. אין ציורי ואין תיאורים. אבל הם לגמרי קלעו עם הדיבור המהיר, השטף הזה שאי אפשר לעצור, שאני מתחילה לדבר ואי אפשר לבלום את זה".
- את מקשיבה לכתבות של עצמך?
"לא. אני קצת מתביישת. לשמוע את עצמי, או לראות את עצמי. . . זה לא מתחבר לי. בהתחלה בכלל נשמעתי לעצמי נורא בעברית. לא טבעי. עד היום, אגב, אני לא יכולה לקרוא בלי ניקוד. מנקדים לי את הכתבות, אחרת יש לי שגיאה בכל מילה שנייה. 'ובפרברים', דברים כאלה, זה מישן אימפוסיבל בשבילי. אין מה לעשות. צריך אנשים שיתמכו, שיישבו איתך, שתהיה להם סבלנות לעזור לך, וזה יש בחברת החדשות. הם בסך הכל היו מוכנים לקחת אותי כפרויקט, ואני חייבת להם תודה על זה. בלעדיהם זה היה בלתי אפשרי".
ב-90', עם הצלחת מהפכת הקטיפה ונפילת המשטר הסובייטי בצ'כיה, חזרה הופמן, לראשונה מאז עזבה את פראג, לעירה.
"זה היה נורא מרגש ונורא מפחיד. את פוגשת אנשים שחשבת שלא תראי אותם לעולם, שכולם כבר לא קיימים. זה היה כמו לפגוש אנשים מתים. הם היו במין הקפאה כזו, ופתאום כולם, כל אחד מהחברים שלי, עומד בראש איזשהו ארגון אחר וכולם מנהלים את המדינה. ווצלאב האבל, למשל, או יורזי דינסטביר, שהפך לשר החוץ. האנשים שהובילו את המהלך היו כמעט כולם כאלה שהיו איתי בזמנו בקשר הדוק. קינאתי בהם, שאני לא חלק מזה".
- אומרים שהיה לך בזמנו רומן עם האבל.
"זה מסתובב בתור בדיחה טובה. מי שהיה לי רומן איתו בצעירותי זה דינסטביר, שישב איתי באותה מערכת, על אותו שולחן. כשהגעתי לביקור הראשון הוא ישב מולי פתאום בתור שר החוץ. באותה שנה נסעתי לשם 16 פעמים, אבל הביקור הראשון היה כל כך מרגש שקיבלתי הרפס מרוב לחץ. לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון, עישנתי 30 סיגריות ביום, הייתי חולה לגמרי, ארבעה ימים לא ישנתי מההתרגשות".
עבר לך בראש אולי לחזור לשם?
"כן, אבל לא יכולתי להעביר עוד פעם את המשפחה ואת הילד החולה. אבל אם הייתי לבד הייתי נשארת שם, בהחלט".
אני בטוחה שחשבת לא פעם מה היה קורה אם לא היית זוכה בתחרות הכתיבה ההיא.
"בוודאי. חשבתי שהייתי עוברת את אותו התהליך כמו כל החברים שלי שם. בהתחלה הייתי נזרקת החוצה מהעבודה, או שבמקרה הטוב היו נותנים לי להוציא לאור ספרים על גינון או על ציפורים או פרפרים. אם לא, הייתי בלי עבודה, או בכלא. אבל אם הייתי נשארת שם, בזמן המהפכה ב-89', כנראה שהייתי עושה את הקריירה הפוליטית".
היית מעדיפה את התסריט הזה?
"אני חושבת שאם הייתי נשארת שם ההתפתחות שלי היתה יותר מעניינת מאשר פה, עם ההפסד של האמצע, כמובן. הייתי כנראה משתתפת בפוליטיקה וזוכה כמו רוב החברים שלי שהם עיתונאים לקריירה מהממת בצ'כיה. אני מדברת על ראשי מערכות עיתונות ושגרירים, זאת אומרת, ליגה אחרת. אני פה נשארתי באיזשהו מקום הרבה פחות. . . אבל אני אומרת לך, אין לי שום טענות על מה שקרה איתי פה. ממש לא. כנראה הוצאתי מה שאפשר היה להוציא מהסיטואציה".
- לא מעט, בכל זאת.
"כן".
נא להמתין לטעינת התגובות
