כניסת השבת: רגע לפני ההתנתקות השנייה
הציונות הדתית מתאחדת ונערכת לקרב חייה? עורך "הצופה" רודף את הרב שי פירון ויש צו מניעה נגד חוברת שנועדה לחסל את הרב אבינר. קשיים בדרך לאיסוף השברים של הפסיפס הדתי-לאומי שרוסק בהתנתקות
לקוראים הוא הסביר כי השם חי שירון "קצת בדוי", כדי שיבינו כי כוונתו לרב שי פירון, מראשי ארגון הרבנים הצעירים "צהר" וראש האולפנית (תיכון לבנות) ישורון בפתח-תקוה. מסתבר כי הפסיפס של הסבא - שהציג את מפת ארץ ישראל השלמה כשהיא צומחת מתוך גזע עץ כרות, סמל להתיישבות העם היהודי חזרה בארץ ישראל לאחר הגלות, הרדיפות והשואה - הוצב בתיכון לבנות על ידי המנהלת הקודמת, שהלכה לעולמה. במקומה נכנס לתפקיד "הרב חי שירון (כלומר הרב שי פירון). רב מהודר, עם חליפות ועניבות". ואז הושלך הפסיפס למזבלה הקרובה, במהלך השיפוצים שנועדו להקים את "הארמון של שירון", שעל פי תיאורו של גינת כולל "שירותים צמודים וגם חדר רחצה צמוד, לבל יימצא חלילה רבב על בגדיהם של תלמידי החכמים. . . שהרי ברור שלא לשם התלמידים קיים המוסד החינוכי אלא לשם הרב שירון וההנהלה".
לכאורה חיסול חשבונות אישי וזהו, אבל ברקע מהדהדת טראומת ההתנתקות. עורך "הצופה" טרח לקשור בין התנהגותו של הרב פירון כלפי הפסיפס לקו הרבני שאותו מוביל פירון עם רבנים אחרים ושעל פיו הציונות הדתית עסוקה יותר מדי בארץ ישראל ופחות מדי בעניינים חברתיים. גינת לא אוהב את הרבנים הללו וכותב: "אחרי כל השיפוצים כבר יש שם אווירה'חינוכית'. . . יפה נהג הקב"ה שהעניק לנו את רבני העניבות הבוחשים עוד ועוד בהמצאת אותו חולי של הזנחת החברה והתרכזות בהקמת ההתנחלויות". הוא מסביר כי מדובר בכאלה שבתקופת ההתנתקות "ישבו בבתיהם בשעה שאחינו הושלכו מבתיהם".
הוא קושר בין הרס הפסיפס להרס גוש קטיף, בין שירון (ראש האולפנית) לשרון (ראש הממשלה) ובין אבני הפסיפס המפוזרות להריסות הבתים בנווה-דקלים. פירון הוצג כמי שהפגין חוסר רגישות כלפי הפסיפס וכלפי גירוש תושבי גוש קטיף. הביקורות נגד עורך "הצופה", שחלקן פורסמו בו עצמו בהבלטה ראויה לציון, טענו שמדובר באי הבנה ובחצאי אמיתות, שפרסום כתבה כזו בערב ראש השנה בעיתון דתי היא מעשה מכוער במיוחד ושגונן גינת נקט שיטה של חיסול חשבונות אכזרי על רקע משפחתי או חמור לא פחות - על רקע ההתנתקות.
שלא יהיו אי הבנות: הרב פירון אינו איש שמאל, להפך. הוא התנגד להתנתקות (אם כי בשביל זה לא צריך להיות איש ימין של ממש, מספיק סתם להיות מוסרי), דא עקא שלא חסם כבישים ולא סירב פקודה. פירון רק חושב שיש עוד דברים חשובים שרב דתי והציבור הדתי צריכים לענות בהם, למשל כאלה שדווח עליהם לאחרונה בהרחבה ב"הצופה" במסגרת כתבה מתקנת שבה נפרשה פעילות החסד יוצאת הדופן של האולפנית שבראשה הוא עומד.
גונן גינת והרב פירון ביקשו לא להגיב על הדברים.
הניסיון לאסוף ולהדביק את השברים של הפסיפס הציוני-דתי, שבא לידי ביטוי באיחוד הפוליטי בין המפד"ל לאיחוד הלאומי, לא יהיה כל כך פשוט בשטח. המצב שם קשה. אצל הדתיים הרגילים עדיין יש מי שלא התאוששו מהסטירה שחטפה הציונות הדתית מהישראליות במסגרת ההתנתקות. אצל החרד"לים (החרדים-לאומיים) רוחש מתחת לפני השטח המתח שהגיע לשיא במחלוקת סביב סירוב הפקודה. מצד אחד, תומכי הסירוב מזרם ישיבת "מרכז הרב", בראשותו של הרב הראשי לשעבר הרב אברהם שפירא. מצד שני, זרם ישיבת "הר המור" בראשותו של הרב צבי טאו, ישיבה שהתפלגה מ"מרכז הרב" ומצטיינת ב"ממלכתיות" (במלעיל. יחס עמוק של כבוד וקדושה דתית למדינת ישראל, לממשלתה, לצבאה ולמוסדותיה) נטולת פשרות.
והנה הסיפור הגדול: המאבק החריף נגד הרב שלמה אבינר - רב היישוב בית-אל, מתנגד סירוב פקודה ו"ממלכתי" שרוף - מגיע כעת לשיאים חדשים בדמות חוברת מושקעת בת 50 עמודים, שמטרתה, פחות או יותר, להרוג אותו מבחינה ציבורית ולחסל את דמותו הרבנית.
שורש הסיפור פורסם פה בעבר כשדווח על האיסור
הפצת החוברת ותוכנה נאסרו בצו מניעה של בית דין רבני שעליו מתנוססת אפילו הסכמתו של הרב הספרדי הראשי לשעבר הרב מרדכי אליהו. בעניין חלק מההאשמות מהתחום המיני בחוברת כבר פסק הרכב דיינים מבית הדין הרבני בירושלים ש"התביעה הורתה שלא בקדושה ולידתה שלא בקדושה וכל כולה תוצאה אומללה של התנהגות חמורה של התובעים עצמם כלפי הרב אבינר".
אבל החוברת, שכבר הופצה בעיקר לרבנים ובאינטרנט, היא בהחלט חוויה לא נעימה לקריאה וכוללת מראות קשים ודם רע. ברור שהרב אבינר הולך למערכה קשה מבית, שלא זכור רב במעמדו שעמד מולה. אם לא די בכך, תמונה של הרב אבינר יושב מחויך עם אחד ממפקדי מבצע ההתנתקות, לא עלינו, אף היא מסתובבת כמסמך מכריע המעיד כביכול על בגידתו של הרב אבינר בציבור הכתום.
אז איך בכלל תתאחד הציונות הדתית הקרועה ואיך תלך למאבק משותף ומכריע רגע לפני שקורעים לה את הצורה בעוד התנתקות? לא ברור. כשהמבוגרים רבים, אולי הנערים והנערות התמימים יצילו את המצב. יכול להיות שאת הדרך להתמודד בקמפיין על "הקול היהודי" בבחירות, הנערות כבר סללו לה.
נדמה שאם ראשיה ייגשו לעיתונאי רינו צרור מערוץ 10 ויקנו ממנו את הזכויות לשידור צילומי תפילת הבנות בבית הכנסת בנווה-דקלים, הם כבר לא יצטרכו לעבוד על קמפיין טלוויזיוני. רק שישדרו שוב ושוב את התפילה/שירה קורעת הלב על רקע ההרס הגדול: "תפילה לעני כי יעטוף (יתעלף מרוב צער) ולפני ה' ישפוך שיחו. ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי".
מה שברור הוא שמבחינתם זה הרגע האחרון, רגע לפני שהצנחן חובש הכיפה הסרוגה רב"ט דוד מרקוביץ' - זה שתפר השבוע ארבעה מחבלים - יגלה שבצה"ל החליטו לסגור את ישיבת ההסדר במצפה-רמון שבה הוא לומד, רגע לפני ששולחים אותו לפנות את בני דודיו שמתגוררים בהתנחלות עלי וזורקים אותם בצורה משפילה כמו את עקורי גוש קטיף, רגע לפני שעוצרים את אחותו הקטנה ואת חברותיה, תלמידות האולפנא של הרב בהר"ן, אם רק תעזנה לחשוב שבדמוקרטיה מותר גם לשכמותן לחסום כבישים. רגע לפני הרגע האחרון.
בשביל להבין מה עובר בימים אלה על הציונות הדתית ועל רבניה, לא רק בבית, הדתי, אלא גם בחוץ, הישראלי, תשמעו הפעם סיפור עגום. לפני מספר חודשים השתתף הרב שי פירון בסימפוזיון דתי-חילוני, מהסוג שנערך מידי פעם בארץ.
כנציג הציבור הדתי-לאומי הוא נאלץ לשמוע התקפות על סדר העדיפויות המעוות בציבור הדתי, שמשקיע רק באידיאל של ארץ ישראל וכביכול מתעלם מהמצוקות החברתיות במדינה.
כותרות העיתונים באותו שבוע עסקו בסיפור העצוב על תינוק שנולד בלי ידיים ואחד הדוברים בחר לתקוף את פירון על כך שהציונות הדתית עסוקה בהתנחלויות וברור שלא אכפת לה מהתינוק שנולד ללא ידיים.
הרב פירון ישב על הבמה, קבר את ראשו ולא ממש השיב למחרפו. רק אחר כך בעיניים דומעות, הסביר למישהו את פשר שתיקתו: מבין כל אזרחי ישראל, דווקא הוא, הרב פירון, אסף את הילד הנכה לביתו למטפל בו כאילו היה אביו.
נא להמתין לטעינת התגובות
