זיכרונות מהסניף

למרות שחלפו 16 שנים מאז סיים את פעילותו בבני עקיבא, לא ויתר משה טור-פז על ביקור שנתי בסניף בשבת ארגון. השנה, לראשונה, כבר אין לו תירוץ. התבגרנו. טור נוסטלגי

משה טור-פז | 27/11/2005 12:22

זה מגיע אצלי כל שנה. לקראת סוף חודש מרחשוון מופיע העקצוץ הזה בבטן. ההתרגשות הקלה שאין לה שום סיבה נראית לעין. יובש בגרון. אדמומית בלחיים. שבת ארגון מתקרבת.

כבר 16 שנה חלפו מאז שסיימתי להדריך את שבט ניצנים מרכז ובכל זאת בכל שנה מצאתי תירוץ להגיע לסניף. בשנה שאחרי ההדרכה אשתי (אז חברתי) הדריכה את שבט מעפילים ובאתי בגללה. שנה אחרי זה באתי מהישיבה להעביר פעולה לחבריה ב'. שנים אחר כך באתי בשביל החניכים שלי שהיו למדריכים. אחר כך בשביל תלמידים ותלמידות שהזמינו. אחר כך בשביל אחיין וגיס שנכנסו לסניף. השנה זה נגמר. אין לי יותר תירוצים. אני לא מכיר את הקומונרית. התלמידות בגרו והתגייסו. החניכים כבר בעצמם הורים.

סניף בני עקיבא היה בשבילנו הכל במשך כל שנות התבגרותנו. בו למדנו ערכים ויהדות. שם פגשנו את החברים שילוו אותנו כל חיינו. במקום הזה ביצענו ניסויים ראשונים באהבות בוסר, שפרחו ולבלבו לעיתים לאהבות אמת. כשקימי קפלן (היום ד"ר למחשבת ישראל) העביר חוג בספר הכוזרי בימי חמישי בערב, זו היתה גאוות יחידה להגיע, להתמיד והבין. למדתי אז את ספרו של רבי יהודה הלוי כמו ששום מורה למחשבת ישראל לא לימד אותי.

בשבת ארגון של כיתה י"א הקפנו חבורה של מדריכים את הקומונרית דנה ושרנו לה "איפה מתניה'לה..", על שם החבר שלה בוגר הסניף שלמד אז בישיבת הסדר. באותה שנה ליווינו אותה להלוויתו של אותו מתניה שנהרג בתאונת דרכים נוראה. באושר ובצרה, בימים טובים ובימים הקשים – אלו היו מחוזות התבגרותנו ומקורות הזדהותנו.

בסניף קראנו בפעם הראשונה את 'מכתבי יוני', למדנו את 'אורות' ושמענו לראשונה על אסירי ציון. הפגנו למען יונתן פולארד עם שאר אסירי ציון (הם השתחררו מאז, הוא לצערנו ולבושתנו עדיין לא), עלעלנו ב'האם יש סיכוי לאהבה' ושרנו את 'ישיבות נקים בכל מקום – בעמק בהר בצפון בדרום וגם בהימלפרב'.

את חוקי החיים למדנו שם, באופן מעודן ומוגן, אך בכל זאת חיוני. ראינו את שמוליק המדריך חוטף מכות משלושה ערסים, ואת החבר'ה משבט הצופים הסמוך באים דווקא הם לעזרתו. נפרדנו בצער מדגנית, בת שבט שהפכה לחרדית בגיל 14, ומיאיר ויואב, שהפכו לחילונים עוד לפני סוף התיכון. עסקנו ב'מאמר הדור' כאילו נכתב על דורנו, וב'איש האמונה הבודד' – על אף שהיינו כולנו ביחד.

כשהעיפו אותי מהישיבה התיכונית שלוש פעמים במהלך כיתה י"א, ההורים שלי לא חששו שהלכתי לאיזה פאב במרכז העיר. הם ידעו בדיוק איפה ביליתי במקום להיות בסדר ערב. הם התנצלו לפני המנהל והבטיחו שזה לא יקרה שוב, אבל עמוק בלב הם היו גאים במסירות שלי להדרכה ולתנועה.

מקום ראשון בדגלנות. צילום: יאיר קראוס. צילום : יאיר קראוס

נגמרו התירוצים

עד השנה, נהגתי לבוא לסניף פעמיים בשנה, בשבת ארגון ובערב יום הזיכרון. בשבת הארגון היינו חולפים בחדרי השבטים, מקשיבים להסברים מפי החניכים והחניכות הנרגשים, שומעים את שבטי חבריה ב' שרים שירי שבת באולם הכניסה וצוחקים על מראה השירותים הסתומים, כפי שהיו מאז ומעולם.

מדי שנה בערב יום הזיכרון הגענו, מאות רבות של בוגרים, לכבד את זכר הנופלים, אשר שיחקו איתנו 'חיי שרה' על מדרגות האמפי-תיאטרון בחוץ. זכרנו את דביר שנהרג בלבנון,

את בועז שנורה ליד יריחו, את שלומי שנדקר למוות בסמטה ליד העיר העתיקה ואת משה שנהרג במלחמת יום הכיפורים ובנו קרוי על שמו. שמענו את נציג המשפחות השכולות אומר קדיש, והבטנו בתמונות הנופלים המתרבות והולכות משנה לשנה בחדר העיון.

השנה שבת ארגון תגיע, ואני כנראה כבר לא אלך לסניף. נגמרו התירוצים. התבגרנו. עד שבני בכורי ילך לבני עקיבא בעוד שלוש שנים ויתחיל מחדש את המסורת הנפלאה הזו. 'קדימה בני עקיבא-הידד במעלה'.

עדכון אחרון : 27/11/2005 12:22