לבני כוכבת בקדימה, הרצוג לוקח את העבודה
תומכי "קדימה" הכי מזדהים עם השרה ציפי לבני ועם הרכש הטרי אבי דיכטר. בעבודה מעדיפים את הרצוג ואילון. ובליכוד פייגלין גובר על מופז. מצעד המועמדים
מי המועמדים האהודים ביותר על מצביעי המפלגות הגדולות? תומכי קדימה הכי מזדהים עם ציפי לבני ועם הרכש הטרי אבי דיכטר, למרות שלא שחרר אפילו הצהרה פוליטית אחת. בעבודה מעדיפים את הרצוג ואילון, ומאוד לא מצטערים על פרישתו מהמירוץ של אהוד ברק. ובליכוד משה פייגלין מנצח את שאול מופז, ונתניהו ממשיך להוביל בפער מרשים. מעריבמציג אתסקר הפוליטיקאים הפופולרים, שנערך בקרב כ450- משיבים, על פי מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל. טעות הדגימה היא פלוס-מינוס 4.3 אחוזים. הנשאלים התבקשו לתת ציון בין 0 ל100- לאישים שבהם הם הכי תומכים.
אבי דיכטר עומד להיות הכוכב הגדול של אריאל שרון. עוד לפני שפצה פה וזמזם איזה מניפסט פוליטי, כבר מתייצב דיכטר במקום השני במדד הפופולריות ברשימת קדימה.
כמה גדול ההבדל בינו ובין עמי אילון, ברשימת העבודה: אילון בילה את השנים האחרונות בפעילות ציבורית נמרצת, פוליטית לחלוטין, הצטרף לעבודה וחורש את השטח כבר חודשים. דיכטר בא אל המוכן, ישר מהשירות, ומזנק מיד
דיכטר לא שכב על הגדר למען שרון עדיין, שלא כמו החיילים הפשוטים של קדימה, שמשתרכים מאחור במדד האהדה הציבורית. ככה זה. שרון היה צריך אותם כדי ליצור את פילוג הסיעה, להשיג שליש, לקבל מימון מפלגות סביר - ובמצבו אז, לפני שפרש מהליכוד, לפני שידע עד כמה ירוממו אותו הסקרים, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיות בררן יתר על המידה.
תופעה אחרת היא אוריאל רייכמן, שאולי מתברג גבוה, אבל נשאר אלמוני. מסתבר כי 41 אחוז מהנשאלים לא יודעים בכלל מיהו. במילים אחרות, רוב אלה שיודעים מיהו הטאלנט החדש של שרון מחבבים אותו, אבל הם אינם רבים (אגב, רייכמן בחברה טובה, יותר מ30- אחוז מהציבור לא יודע מי זה אברהם הירשזון, שלא לדבר על מגלי והבה.(
חיים רמון, שתמיד זכה לציוני אהדה בינוניים בציבור, דווקא מתברג בעשירייה הראשונה, אבל דליה איציק, אחת מבכירות העבודה עד לא מזמן, מוצאת את עצמה בין זאב בוים לרוני בר-און.
ומה באשר לצחי הנגבי, הסטאר הגדול של שרון השבוע? סקר מעריב מוכיח הבוקר את מה ששרון יודע כבר מהסקרים המונחים למולו: עריקתו של הנגבי היא בעיקר עזיבה של שחקן נשמה, לא של מגנט אלקטורלי. הציבור לא ממקם את הנגבי בעשירייה הראשונה של קדימה, בניגוד למרכז הליכוד שתמיד מיקם אותו בצמרת הרשימה. מאידך, בקדימה אין פריימריז, והפופולריות בציבור הכללי מעניינת את המועמדים שם הרבה פחות מאשר להשביע את רצונו של הבוס.
אם שופטים לפי הפופולריות בציבור הכללי, אפשר להבין למה עמיר פרץ לא חיזר בהתלהבות אחרי אהוד ברק, שהודיע אתמול סופית כי לא יתמודד לרשימת העבודה לכנסת. הטינה לברק בציבור שרירה וקיימת.
מתוך גלריה של עשרות אישים שבחן סקר מעריב, אהוד ברק הוא היחיד שמאה אחוז מהנדגמים מצהירים שהם מכירים אותו. יש משפט באנגלית, שנאמר בדרך כלל בסרקזם: "להכיר אותו זה לאהוב אותו" .(To know him is to love him) במקרה של ברק, להכיר אותו זה לא לאהוב אותו בכלל. הוא רואה את הרשימה מהסוף, לצדו של ראלב מג'אדלה.
הסקר הזה נערך בעיקר לקראת ההתמודדות בפריימריז במפלגות, ולכן הוחסרו ממנו כל אותן דמויות משוריינות ממילא (המזכ"ל איתן כבל, היו"ר עמיר פרץ, מיכאל מלכיאור ואחרים.( הוא מצביע על כך שהציבור מחבב את התקשורתיים שבין בכירי המפלגה. בוזי' הרצוג ואופיר פינס, ברוורמן, יחימוביץ' ויולי תמיר. הרצוג ופינס הצליחו לצלוח את כל הסערות הפוליטיות, בעבודה ובכלל, כשידם על העליונה, והם פופולרים תמיד.
סקציה אחרת היא הביטחוניים: שם, הרביעייה המובילה היא עמי אילון, דני יתום - שמפתיע ומקפץ למקום גבוה למרות רחשים בעבודה שמצבו בפריימריז בעייתי, מתן וילנאי - שלא נפגע ככל הנראה מפרשת חבירתו לשמעון פרס, ואפרים סנה, ששומר על כוחו. הזינוק המרשים ביותר הוא של עמי אילון כמובן: מעניין לראות איך שני ראשי שב"כ, בעבודה ובקדימה, רק הצטרפו לפוליטיקה וכבר מדורגים במקום השני באהדה הציבורית אליהם במפלגתם. פעם, הרמטכ"לים היו הכוכבים, היום אלו ראשי השב"כ. מסימני העתים.
יחד, יוצרים ראשי העבודה צוות הנהגה מאוזן מאוד, מרכזי יחסית. מנהלי הקמפיין של עמיר פרץ היו חותמים על העשירייה הזו בפריימריז, לבד מהסתייגות אלקטורלית אחת: העשירייה הראשונה אשכנזית (מצד שני, אם מוסיפים את כבל ועמיר פרץ, שיהיו בכל מקרה בעשירייה הראשונה, הרשימה מתאזנת).
השינוי הגדול שעבר על הליכוד נעוץ בנתון המרתק ביותר בסקר מעריב הבוקר: משה פייגלין, איש ליכוד שנהפך לכזה רק כדי להשתלט על התנועה ולהפוך אותה למשהו אחר לגמרי, זוכה בסקר לאחוזי תמיכה גבוהים יותר משר הביטחון שאול מופז, לפחות בקרב חברי הליכוד שמצהירים כי יבואו להצביע. אם פייגלין ינצח את מופז, יהיה קשה מאוד לליכוד לטעון שהוא מפלגת מרכז-ימין ליברלית.
הסיבה להתחזקות הימין הדתי בליכוד פשוטה: כרבע מחברי התנועה מתכוונים להצביע לקדימה. אחוז המצהירים על עצמם כמצביעים בטוחים צנח דרמטית בחודשים האחרונים: זוהי אינדיקציה לפרידתם של הליכודניקים תומכי קדימה, שאומרים שלום ולא להתראות. מרגע שהם מנוכים מהסקר, והליכוד נשאר עם החברים הנאמנים והוותיקים שלא יפספסו הצבעה בקלפי גם אם הליכוד יהפוך למפלגת יחיד, מידרדר מצבו של מופז. מצד שני, אנחנו עושים הנחה גדולה למופז: הרי סילבן שלום, שנחשב אף הוא למתון, משמר כוח בקרב הנוטים להצביע.
ההסבר הוא במחנה: לשלום יש מחנה עסקנים נמרץ מאחוריו. מופז מנסה להדביק בכמה שבועות את
מה שסילבן עושה כבר 20 שנה. הפער ביניהם, צריך להדגיש, הוא במסגרת טעות הדגימה.
צריך לשים לב לעוד נתון: המתלבטים. בסיבוב הראשון מדובר על לפחות 15 אחוז, ובסיבוב השני מתעקשים 11 אחוז שהם טרם יודעים למי יצביעו. אפשר לנחש שאלה תומכיו של שרון שדווקא לא עברו לקדימה. לבם נקרע: הם רוצים להצביע, אבל לא יודעים למי, רוצים להישאר בליכוד אבל לא מאמינים לאיש ממנהיגיו. הם אלה שיכריעו.
ועכשיו ליורש העצר. נתניהו עושה קמפיין נבון, ממלכתי וממוקד. הוא מוביל בפער מרשים, אבל אם הבחירות היו מתקיימות היום, הוא עדיין היה נזקק לסיבוב שני (אם מנכים את טעות הדגימה ויכולת הארגון של כץ ושלום.( יתרה מזו: אם מקורבי שרון ישנעו את פעילי קדימה אל הקלפיות, לנתניהו אין סיכוי להכרעה בסיבוב ראשון. הליכודניקים שעומדים להצביע לקדימה אוהבים מאוד את מופז ושלום, אך ממהרים להשפיל את נתניהו, שמקבל אצלם חמישה אחוזים. אין שנאה כמו שנאה משפחתית, ותומכי קדימה עושים בדיוק מה ששרון מצפה מהם - רק לא ביבי.
הערה: הסקר נערך בקרב כ500- מתפקדי ליכוד, טעות הדגימה היא .4.4% אין סקר זה מתיימר לנבא את תוצאות הפריימריז, אלא נותן אינדיקציה ליחסי הכוחות במצב הנוכחי. מאחר וחלק משמעותי מהמתפקדים מדווחים על תמיכה בקדימה, יש להתייחס לממצאים במשנה זהירות.
נא להמתין לטעינת התגובות
