מפה פוליטית חדשה
אבי בטלהיים מציג 4 מחשבות בעקבות המצב החדש שגרם אשפוזו של רה"מ
לא ייאמן מה שהפוליטיקה והקונסטלציה מסוגלות לעולל.
אהוד אולמרט נבחר אך בקושי לכנסת הנוכחית. מקום 32. מאחזי כוח בתוך הליכוד לא היו לו. מחנה של תומכים ופעילים - בוודאי שלא. לו שרון לא היה פורש מהליכוד, ספק גדול אם אולמרט היה נבחר במקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת הבאה.
הקמת קדימה הצילה את הקריירה הפוליטית שלו, ומחלתו הקשה של שרון, בעיתוי הזה, הזניקה אותו לתפקיד שאפילו לפנטז עליו היה נחשב לאבסורד.
בעוד חודשיים וחצי, מי יודע, עשוי אהוד אולמרט להיות ראש ממשלה, ופתאום, האבסורד לא נראה ביזארי כל כך.
אסור לאבד תקווה. לפני כמה ימים התפרסם סקר שלפיו שינוי עלולה לא לעבור את אחוז החסימה. מ-15 מנדטים בכנסת הנוכחית ל-0 מנדטים בכנסת הבאה. מדהים.
באה מחלת שרון וטרפה את כל הקלפים. הסקרים של סוף השבוע, לפיהם קדימה בראשות אולמרט שומרת על כוחה כפי שהיה עם שרון בראש, לא יישארו כך ככל שנלך ונתקרב ליום הקלפי. סביר להניח שקדימה, העבודה והליכוד יהוו שלושה גושים פחות או יותר שווים בגודלם, בין
במצב עניינים כזה, המפלגות הקטנות-שהצטמקו או נמחקו - יקומו מהקרשים ויתייצבו. שינוי לא תשחזר את הישגה הנוכחי, אפילו לא קרוב לכך, אבל לפחות לא תיעלם כלעומת שבאה. זו הסיבה שהצבע חזר ללחייו החיוורות של יוסף (טומי) לפיד, ולכן גם קל לו כל כך (למרות ניגוד האינטרסים הפוליטי) להחמיא לאולמרט על כישוריו ויכולתו הפוטנציאלית להנהיג את המדינה.
בשביל זה יש חברים.
בהנחה שאריאל שרון כבר לא יחזור לתפקידו כראש ממשלה, ובהנחה (שעליה לא הייתי שם את כספי) ששמעון פרס כבר לא ישוב להיות מועמד לראש ממשלה, נכנסנו לעידן חדש - ולא בטוח מבטיח - בפוליטיקה הישראלית: תם עידן הוותיקים, המבוגרים, המנהיגים שנחשבים "זקני השבט", שמודבקת עליהם תווית חמימה ומרככת של סבא. עכשיו, גם בפוליטיקה שלנו העולם שייך לצעירים, או לפחות לבני דור הביניים: אהוד אולמרט, עמיר פרץ ובנימין נתניהו.
שני הניסיונות הקודמים להפקיד את ניהול ענייני המדינה בידי צעירים פוליטים - בנימין נתניהו ואהוד ברק - כשלו. הקדנציות הקצרות שלהם לא הותירו חותם והגבירו את הגעגועים לזקנים. אלא שהזקנים כבר אינם, ונדמה לי שחלק מפרץ הרגשנות, ואפילו תחושת האובדן של רבים מאיתנו נוכח הסתלקותו הצפויה של אריאל שרון מהזירה הפוליטית, נובעת מהרצון להיצמד אליו ולעשות הכל כדי להשיב את המצב לקדמותו, נוכח האלטרנטיבה המוצעת.
הכי מפתה להחמיא לפוליטיקאים הבכירים, הנוהגים ממלכתיות, הגינות ואיפוק בשעה שראש הממשלה נאבק על חייו; הכי קל ללגלג בציניות על הפוליטיקאים הבכירים, הנוהגים ממלכתיות, הגינות ואיפוק בשעה שראש הממשלה נאבק על חייו.
הכי נכון, כנראה, לבחון באופן יותר פרטני את החזית האחידה והמנומסת שהם מפגינים. יש בין אותם מנהיגים פוליטיים כאלה שקשה להאמין כי איפוקם השתקני נשען כל כולו על דאגה כנה וחפה מכל מוטיבציה אחרת. יש ביניהם ודאי כאלה שהתנהגותם ההולמת, הולמת גם לא מעט חישובים פוליטיים אישיים של עשה ואל תעשה. הם יודעים היטב שבעת הזו איש לא יקבל אמירה פוליטית כלשהי, לא יסלח עליה ולא ישכח את חוסר הרגישות.
ויש ביניהם ודאי גם כאלה שבאמת ובתמים מתכוונים לכל מילה שהם אומרים, ולא לאף מילה שאינם אומרים בפומבי. אולי באמת המנהיגות החדשה המתהווה במציאות הפוליטית המשתנה - עוד לפני מחלתו של שרון - היא מנהיגות חדשה גם במובן של סטנדרטים חדשים. למשל של התנהגות, פוליטית ואישית.
נא להמתין לטעינת התגובות
