פעמוני היובל
עריכה של "כל העיר" (בימיו הגדולים). פיקוד על "7 ימים" (עם אין- ספור עימותים). סירוב מפתיע לתפקיד יושבת ראש מועצת הערוץ השני. ומינוי יוקרתי לעורכת אולפן שישי. קבלו חשיפה ראשונה של רותי יובל, האישה הכי משפיעה (והכי מקסימה) של העיתונות הישראלית בעשורים האחרונים. ניר בכר, דנה ספקטור, רענן שקד, ניר ברגמן ואפילו דליה איציק (?!) מפרגנים
ובכל זאת, למרות היותה אחת מבכירות מושכי החוטים של התקשורת הישראלית בעשרות השנים האחרונות, הגיוני שלא שמעתם על רותי יובל עד היום. זה מפני שהיא לא רצתה שתכירו אותה. היא אישה צנועה, אנטי-טאלנטית בעליל, שאובססיבית לדיסקרטיות שלה בקנאות תהומית, וארכיון הכתבות שהזכירו את שמה כולל ארבע וחצי ידיעות של 200 מילה כל אחת. גם עם הכתבה הזו לא הסכימה יובל לשתף פעולה.
למען האמת, היא עדיין לא רוצה שיידעו עליה כלום. לא על הקריירה העיתונאית המרשימה (השיאים הקודמים: עריכת "כל העיר" בימיו הגדולים ועריכת מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות") ולא על חייה הפרטיים (זוגיות ארוכה עם עורך "עובדה" וקודמה בתפקיד ב"כל העיר" וב-"7 ימים", דורון גלעזר) אנחנו עושים לה פה דווקא, כי מגיע לה. בהיבט החיובי כמובן.
יובל (51, רווקה) נולדה וגדלה בחיפה. היא הייתה ילדה נורא טובה וחמודה ופיקחית, מדריכה בצופים, ולימים גם גדלה לתפארת ועשתה שני תארים בפסיכולוגיה, אבל סיפורה האמיתי מתחיל בבירה, ירושלים.
היא הגיעה לשם בסוף שנות ה-70, וזיקתה המולדת לחקר האמת דרך עבודה עיתונאית משכה אותה לדלתות מערכת של מקומון ירושלמי קטן אבל חצוף למדי, שנקרא "ירושלתון", שם מונתה לכתבת השכונות. "היא אומנם לא גל"צניקית בדם, כי היא לא הגיעה מגלי צה"ל", מספר עליה אחד ממכריה הקרובים דאז, "אבל היא כזאת במובן שהיא כאילו נולדה לתוך העיתונות. כלומר, היא עבדה בתור מלצרית לפני כן, או משהו כזה. היא מיד
כעבור זמן מה, החליט עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", לרכוש את "ירושלתון", שהיה עד אז בבעלות פרטית, לשנות את שמו ל"כל העיר", ולמעשה לייסד בכך את מה שנקרא היום רשת שוקן. מייסד "כל העיר" והעורך הראשון שלו היה יוסי קליין, לימים עורך "חדשות" (ז"ל) ו"העיר" (פעמיים).
"זה היה לפני 22 שנה, ואני כבר לא ממש זוכר הרבה", הוא מספר היום על היכרותו הראשונית עם יובל, "אבל אני יכול להגיד לך שהתרומה שלה, מעבר לכך שהיא הייתה כתבת מגזין וכתבת שכונות נפלאה, הייתה בעצם השתלבותה בסגנון החדש שיצרנו. זה היה עיתון בעל סגנון ייחודי, והיא מצאה בו את מקומה בקלות רבה".
עם השנים, הלך "כל העיר" וטיפח לעצמו אג'נדה אנטי-ממסדית, שמבוססת על עיתונות חוקרת, "עממית" במובן הטוב של המילה, שאינה נרתעת מהצלפה נוקבת בעירייה ובעומדים בראשה, כאשר אחת כזו הגיעה להם.
הרכב הכתבים והעורכים בעיתון, וביניהם יובל, היה רווי בכשרון, אמביציה ואתוס נשכני. עם העורכים דאז נמנו יואל אסתרון, אהוד אשרי, דורון גלעזר, ובין הכתבים היו ניר בכר (לימים גם כעורך), ירון טן-ברינק, מקס לויטה ושוש מולא.
חלק מהאנשים הללו, שהתפזרו מאוחר יותר לאי-אלו מוקדים משפיעים על פני מפת התקשורת בארץ, נקראים, בעגת הברנז'ה (המקובלת, בדרך כלל, גם עליהם עצמם), "המאפיה הירושלמית". ויובל, ללא ספק, נשואה כדת וכדין למאפיה הזאת.
תרומתה לעיתון "כל העיר" - הן ככתבת שכונות, צרכנות ומגזין, והן, מאוחר יותר, כעורכת מגזין וצרכנות, סגנית עורך העיתון (בימי דורון גלעזר), ובסופו של דבר העורכת הראשית - הייתה עצומה וחובקת היבטים וז'אנרים עיתונאיים.
"הכרנו בשנת 1989", מספר ניר בכר, עורך מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות לשעבר (שפוטר לפני מספר שבועות מתפקידו על ידי עורך העיתון, רפי גינת), וקולגה של יובל מ"כל העיר", שהיה גם הסגן שלה ב"ידיעות אחרונות".
"היא הייתה שם כבר כמה שנים טובות לפניי, בחבורת המייסדים, והיא קלטה אותי לעבודה במאור פנים גדול, ועם המון תשומת לב והכוונה. אני חושב שמה שמייחד את התפיסה שלה כעורכת זה שהיא חולשת על כל מערך הייצור, ונותנת את מלוא תשומת הלב לעיתונאי.
"זה מתחיל בלשבת עם הכתב ולחשוב איתו על שאלות למרואיין, דרך ניסיון להבנות את הכתבה, ועד רמת תרשימי הזרימה שלה. כלומר, מה הפוקוס, מה התזה, לאיזה יעדים מכוונת הכתבה. כל זה, באמת, עם המון אמפתיה ואוזן קשבת - מה שקשה למצוא היום אצל עורכים.
"יש לה גם יכולת מופלאה להטמיע באלה שעובדים איתה כלים ושיטות עבודה שכבר לא רואים כמותם היום בעיתונות הכתובה. הכל אצלה ארוז בסט של ערכים שיש בו מן האתיקה המקצועית הבלתי מתפשרת.
"לא תמצא, למשל, אף אחד מהקליקה הירושלמית הזאת שטס על חשבון גורם מסחרי לחו"ל. אתה יודע, אלה דברים שאתה כבר לא רואה בעיתונות, והם נתפסים כתמוהים ופריקיים במערכות של מיינסטרים.
"אם יש משהו שמייצג מאוד את רותי, זה העמידה הבלתי מתפשרת מול הממסד, בלי קשר לימין ושמאל. זו פשוט תפיסה עצמאית, שמאדירה את הפרט ואת הקורא לפני כל דבר אחר. יש בה מן הסוציאל-דמוקרטיה ויש בה רגישות רבה לזכויות אדם, לאזרח ולמיעוטים, שמכוונת לאדם הפשוט, לפרולטריון, לצרכים הבסיסיים של הקוראים, ולא לאינטרסים של בעלי ההון".
היא באמת מאמינה בזה שעיתון יכול לקבוע סדר יום ציבורי?
"בהחלט. רותי היא עיתונאית של סדר יום, ולא רק ברמה הפוליטית-מפלגתית, אלא גם ברמה הערכית. יש לה יכולת מופלאה לזהות תהליכים לפני שהם קורים ולהקדים אותם. היא מזהה שאלות שמטרידות את הציבור, ולא בהכרח מטרידות את האנשים שמכתיבים היום את הטון בתקשורת".
אני מניח שיש גם מי שזה לא מוצא חן בעיניו.
"נכון. החיכוך בין אנשים כמונו לאנשים בתוך המערכות שאנחנו עובדים בהן נוצר בגלל המתח הזה בינינו, כנאמני הציבור, לבין מי שתופסים את העיתונות ככזו שאמורה לקדם אינטרסים תאגידיים. העיתונות עברה בזמן האחרון טרנספורמציה מעיתונות מפלגתית לעיתונות תאגידית.
"היום הרבה יותר קשה לאנשים כמונו להתנהל בתוך המערכות האלה", אומר בכר, "בגלל שהתפיסה היא מאוד אינטרסנטית-ממונית. תכתבו על החברים של העשירים ועל החברים של החברים של העשירים, ואל תחשבו על הפרולטר. כשהעיתונות שבויה באינטרסים כלכליים כאלה, הרבה יותר קשה לעשות את העבודה. אבל התפיסה של רותי היא בלתי תלויה לחלוטין.
"כעורכת, היא מייצגת אינטרסים פרטיים ולא אינטרסים ממוניים. כשמדברים על הסוגיות האלה של הון ושלטון בתקשורת, זו נקודה מאוד משמעותית אצלה".
הכתבה הרצינית הראשונה שהכניסה את יובל לביזנס ב"כל העיר", הייתה אודות נער בן 15 משכונת עין-כרם בירושלים, שקם בבוקרו של יום שישי אחד, לקח את הרובה של אביו, שהיה חייל במילואים, ורצח אותו, את אמו ואת שתי אחיותיו ללא שום מניע הגיוני.
"האמת היא שעד היום לא ברור מה הניע אותו נפשית לעשות את זה", מספר קולגה מהימים ההם, "אבל רותי לא ויתרה. למזלה, עורך דינו של הילד הזה היה אחיו של אחד הכתבים ב'כל העיר', ורותי פשוט לקחה אותו לשחזור בתוך הבית. זו הייתה כתבה מדהימה, שהותירה רושם עמוק לזמן רב מאוד".
יובל, כאמור, התברגה במהרה בצמרת "כל העיר", והתחברה במיוחד לעורך העיתון דאז, דורון גלעזר. לימים, היא הפכה לסגניתו, אחר כך גם לבת זוגו, ויחדיו הם חוללו, למעשה, את התמורות העיקריות בעיתון והפכו אותו לעיתון הפופולרי ביותר בירושלים, שתפוצתו ותהודתו דאז עולה אפילו על זו של "ידיעות אחרונות". זאת, אף על פי שירושלים ידועה כעיר "ימנית", והשקפות כותביו ועורכיו של העיתון היו שמאלניות במובהק.
ערב הבחירות בשנת 1996 (פרס נגד ביבי), הופיעה על שער העיתון תמונתו של יצחק רבין ז"ל, כשהוא עם הגב למצלמה, והכותרת הייתה "לזכור ולבחור".
"רותי נטתה שמאלה באופן גלוי ומוצהר", מסביר מאיר דהאן, כיום ראש מועצת מזכרת-בתיה, שערך באותה תקופה את מקומון "ערים" מבית שוקן, ועבד מול יובל לאחר שדורון גלעזר מונה לעורך הראשי של מקומוני שוקן והיא עצמה מונתה לעורכת "כל העיר". "אחרי רצח רבין, היא פשוט קראה לאנשים לא לתמוך בביבי. הם קראו לקוראי 'כל העיר' להצביע לשמעון פרס".
גם לדעתו של שלום ירושלמי, היום הפרשן הפוליטי של "זמן מעריב", שעשה את ראשית דרכו העיתונאית ב"כל העיר" לצד יובל, "הייתה שם נבחרת יוצאת מן הכלל. עברנו המון יחד. אני זוכר שהיו שם גם תקופות של מרידות גדולות בגלל המשכורות וכל זה, ורותי הייתה חלק מאוד פעיל בזה. זה היה מן מקום כזה שכולם היו בו חברים של כולם.
"תשמע, זה ממש לא בסדר מה שקורה פה עם רותי. היא העיתונאית מספר אחת בארץ, ולפחות תשעים אחוז מהאוכלוסייה לא יודעים מיהי. אפילו בחוגי התקשורת. לדעתי, היא בזבוז. היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר ממה שהיא, אבל היא מחביאה את הכישורים שלה ולא מחצינה אותם. יש לה את הרגישות והקומון-סנס. עכשיו כשהיא מנחה תוכנית דגל בטלוויזיה היא בדרך להיות באמת מה שהיא ראויה לו".
"'כל העיר' היה בית ספר מדהים לעיתונות", מספר ירון טן-ברינק, שהחל שם את דרכו ככתב מגזין, "כל הכתבים היו מאוד מאוהבים בה, אבל גם מאוד פחדו ממנה באיזשהו מובן. היא הייתה אשת ברזל כזאת. היא לא הייתה מתעצבנת הרבה, אבל כשזה היה קורה, היה מאוד לא נעים למי שהיא התעצבנה עליו. בכל מקרה, לכל מי שעבד איתה היה ברור שהיא ודורון יגיעו רחוק מאוד".
לדעתו של יוסף כהן, שעבד עם יובל ב"כל העיר" ככתב וכעורך, ולאחר עזיבתה ערך את העיתון במשך חמש שנים, "יש ביובל שילוב של אידאליזם ופרגמטיזם. היא יודעת לתמרן מול הבעלים וההנהלה של העיתון, כשהאג'נדה היא מה שמנחה אותה".
ואולם, לצד ההצלחות העיתונאיות, לא תמיד הנטייה של יובל לחשיפת האמת שמתחת לפני הדברים בכל מחיר צלחה יפה את סוף השבוע שבו פורסמה הכתבה. לפחות במקרה אחד, שבו שלחה את הכתבת בירנית גורן לבצע תחקיר על עברו של בנימין נתניהו בארה"ב לאחר שנתגלו אי אלו עדויות לקשרים שהיו לאחרון עם ה- CIA ולכך שעבודתו כסוכן רהיטים הייתה למעשה כיסוי לזהות אחרת שלו, התוצאה הסופית לא עוררה התלהבות רבתי, בלשון המעטה.
הסיפור התברר כחסר שלדה וקרביים, ו"התחקיר הגדול" זכה, מפיהם של עיתונאים רבים, לכינויי הגנאי "פלופ", ו-"ברווז עיתונאי".
יובל עזבה את "כל העיר" ואת רשת שוקן בשנת 1996, בעקבותיו של דורון גלעזר, והצטרפה למוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, כסגניתו. יוסי ורשבסקי, מנכ"ל "הארץ", שהיה מנכ"ל רשת שוקן בזמן עזיבתה, לא מצליח להירגע עד היום.
"זה היה הפסד ענקי לקבוצת 'הארץ'. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להשאיר אותה", הוא אומר. "אני משוכנע שהיא אחת משלושת העורכים הכי טובים שיש היום בעיתונות הישראלית. לא מגיע ל'ידיעות אחרונות' עורכת מהסוג שלה".
האכסניה הנוכחית של יובל שונה בתכלית, וכעת היא תיאלץ לתמרן ביתר וירטואוזיות בין האינטרסים של משפחת מוזס, מו"ל העיתון של המדינה (וכאמור גם בן זוג לתקופה קצרה), לבין תפיסת העולם שלה בכל הנוגע ל"עיתונות מהי?". אבל האתגר, מסתבר, רק העצים את יכולותיה המסועפות.
"7 ימים" הפך, בימי ה"מאפיה הירושלמית" שלו (דורון גלעזר הביא איתו כמה חברים מהבית, אחר כך רותי הביאה עוד כמה, ובסופו של דבר רוב החבר'ה שוב היו ביחד), למוסף איכותי ביותר, וזאת אף על פי שכיוונו היה מנוגד כמעט לחלוטין לזה של שאר חלקי העיתון, לרבות הכיוון של העורך הראשי, משה ורדי.
גלעזר עזב את ידיעות אחרונות בסוף שנת 2000, לאחר ארבע שנים בתפקיד עורך "7 ימים", לטובת מערכת "עובדה", ויובל, באופן טבעי למדי, לקחה ממנו את השרביט. בעוד שסגנונו של גלעזר ב-"7 ימים" נטה מעט לעבר הסנסציה והסקופיזם (אף על פי שגם הוא, בבסיסו, נשא אג'נדה של רדיפת אמת חברתית ופוליטית), הצעידה יובל את "7 ימים" אל מחוזות ההארד-קור המגזיני של המטא-תחקירים, שרבים מהם עסקו בטרילוגיה של הון-שלטון-עולם תחתון.
זאת, פעמים רבות, תוך ניגוד אינטרסים חד עם כוונות המו"ל והעורך הראשי, שניסו לנתב את העיתון אל דרך האמצע, המיינסטרים, ליבת הקונפורמיזם.
בימיה של יובל כעורכת, שהיו סוערים במיוחד מבחינה פוליטית, חברתית וביטחונית, פורסמו במוסף, בין היתר, התחקירים על אודות מלחמת יום הכיפורים (סיפור הסלילים הגנוזים שהביא רונן ברגמן, עם הקשר של גורדיש וכולי), פרשת האי היווני, פרשת קופת הצללים של שרון, פרשת הטייסים הסרבנים, פרשת הקלטות של עמרי וגלעד שרון, פרשת אננקס מחקרים, פרשת מנבר ורון ארד, וזה רק קצהו של קצה המזלג.
עוד אחת מגולות הכותרת הייתה מוסף שנקרא "הזמן השחור", ובו פורסמה שורה של כתבות תחקיר, שעוסקות בקשרים שבין הון, שלטון ועולם הפשע בארץ, ביניהן אחת על דודי אפל, אחת על האחים גבריאלי, ועוד כמה על קבלנות קולות במרכז הליכוד, שאותו הקפידה יובל, שמאלנית מוצהרת, לתקוף בכמה שיותר מחץ, בכמה שיותר הזדמנויות.
"המוסף הזה הקדים את זמנו", מסביר בכר, "בכך שטיפל בכל הפרמטרים הבעייתיים של הון ושלטון והקשר בין פשע לפוליטיקה בארץ ושם אותם תחת קורת גג אחת, באופן מאוד ברור וחד-משמעי".
הנתק עם שאר חלקי העיתון הלך והעמיק. תחקירי עומק, שזכו לתהודה בכל מקום אפשרי אחר, נעלמו לחלוטין מעמודי החדשות של העיתון או שזכו לאזכורים מיקרוסקופיים.
"רותי היא בעיניי העורכת מספר אחת בארץ", אומר שחר אלתרמן, סגן עורך "מוסף הארץ", שהיה סגנה של יובל ב"7 ימים", "ההסתייגות היחידה שלי בקשר לאמירה הזאת, היא שאני חושב את אותם דברים על דורון (גלעזר).
"לא נתקלתי בעוד עורכים כמוה, מכל בחינה שאתה יכול להעלות על הדעת. היא מקצועית, כיף לעבוד איתה, והיא האדם הכי אמין שאני מכיר במקצוע הזה. היא עושה את כל מה שעיתונאי צריך לעשות. היא מפרסמת את כל מה שצריך לפרסם ללא מורא וללא משוא פנים.
"הכל בצורה הכי עניינית והכי שקטה, ולא ממקום של מאבקי כוח נטו. פשוט לגופו של עניין. אני חושב שהיא אחראית להישגים הכי בולטים שהיו פה. זו מורשת שדורון התחיל, והיא לקחה את זה עוד צעד קדימה, גם בגלל שהתקופה נהייתה יותר קשה".
אתה לא שייך למה שנקרא "המאפיה הירושלמית". הרגשת שזה מפלה אותך מעט לרעה במוסף?
"זה נכון, אני לא ירושלמי, אני שונא את ירושלים ואין לי שום קשר לירושלים, אבל חלק מהאנשים האלה הם אנשים נפלאים שאני מאוד אוהב, ואת חלקם אני מאוד מעריך. אבל במיוחד אני אוהב את רותי. היא אישה מאוד כריזמטית ומתוקה. היא מקסימה, באמת. היא גם לא נראית מבוגרת, אגב. אני מאוד בעדה".
"יש לרותי יושרה עיתונאית מהגבוהות שנתקלתי בהן", מספר רענן שקד, שהיה סגנה ב-"7 ימים", "סתם כתבות יחצנות זה לא משהו שמעסיק אותה. היא אמרה כל הזמן שצריך להיות סיפור. מטבע הדברים, היו כתבות ונושאים שהיו פחות נוחים למערכות גדולות, והתפקיד של העורך היה להיות בסוג של קונפליקט עם המערכת.
"היא הייתה בסוג של דיאלוג מתמיד עם משה ורדי עד שלב מסוים, שבו הדיאלוג הפך לפחות מתמיד, ורותי החליטה שהיא לא נפגשת איתו ללא נוכחות עורך דין. זו הייתה תקופה קצרה מאוד יחסית, משהו כמו חודשיים, ובתקופה הזאת הוא עדיין היה מן הסתם עם יד על הדופק בקשר למה שקורה ב'7 ימים', אבל אין ספק שהייתה שם מתיחות מאוד רבה. לי, בתור עורך תרבות, אומנם הייתה פחות נגיעה לזה, אבל החלק של התחקירים במוסף בהחלט חש בכך".
כוונתו של שקד, בהתייחסו למתח ולאדרנלין הגבוה ששרר בתקופתה של יובל באגף התחקירים של המוסף, היא, בין היתר, לרונן ברגמן, שהצטרף ל-"7 ימים" בספטמבר 2000, והביא איתו רעיון לכתבה על הקשר בין פרשת העבריין נחום מנבר לרון ארד, וכל הסיפור עם הקלטת המפוקפקת שהפיץ.
"זו הייתה כתבת השער של '7 ימים' באותו שבוע", מספר ברגמן, "והושקע בה הרבה מאוד מאמץ, כי היא הייתה מכל העולם. העיתון ירד לדפוס ביום שני, וביום שלישי בבוקר התקשר אלינו עורך הדין המנוח של 'ידיעות אחרונות', שלמה ליבליך, ואמר לי 'שב'. שאלתי אותו 'מה קרה?'. הוא אמר לי 'קודם, שב'.
"הסתבר שהמוסד פנה באישון ליל לשופט התורן בביתו, יחד עם אנשי הפרקליטות, והם הוציאו צו סגירה זמני 'לידיעות אחרונות', כי הם טענו שיש בכתבה חלקים סודיים, ויש להפסיק מיד את הפצת העיתון. זה קרה אחרי שכבר התחילה ההפצה, והעיתון בעצם כבר יצא.
"למחרת בבוקר, מנבר התקשר אליי מהכלא והשאיר לי הודעה במשיבון, שאני אשרף ואמות בגלל הכתבה הזאת. מאוחר יותר באותו יום התכנסנו כולנו בבית המשפט - עורכי הדין של העיתון, רותי, שחר אלתרמן, ואנוכי - ושם התפתח עימות קשה מאוד.
"בסופו של דבר, ניצחנו, אבל באותו שבוע לא הייתה בררה אלא לגזור פיזית את הכתבה. לקחו עולים חדשים ממרכז קליטה בבת-ים, שגזרו בלילה את הכתבה. בסופו של דבר, המדינה הודתה שלא היה שום דבר סודי, והכל היה מאבק כוחות בין הצנזורה למוסד ומאבקי אגו. רותי עמדה מאחורינו בכל הזמן הזה, ונתנה לנו גיבוי מלא ומוחלט".
ויש לו דוגמה נוספת לגיבוי כזה. "מישהו פנה אלינו יום אחד", הוא מספר, "ונתן לנו ביד סלילי הקלטה ישנים, מעופשים ונרקבים, ואמר שאלה סלילי ההקלטה של הבונקר באום-חשיבה ממלחמת יום הכיפורים. זו הייתה עדות יחידה במינה, אבל אי אפשר היה לשמוע אותה. היה צריך להעביר את הסרטים האלה לדיסק, שזה סיפור מאוד מסובך ויקר, אבל רותי תמכה בפרויקט הזה מהרגע הראשון.
"היא גייסה את התקציב שהיה צריך לגייס, ובסופו של דבר נולדה סדרת הכתבות הזאת. זה לא היה מובן מאליו. תחשוב שבא אלייך איזה כתב הזוי, 30 שנה אחרי המלחמה, ומנסה לשכנע את העורכת שלו להוציא סכום עתק, גם במונחים של 'ידיעות אחרונות', לרעיון פסיכי של מישהו. במקרה הטוב, נניח שנוכל לשחזר הכל ויש סיפור - זה עדיין רק מאיר פרשה היסטורית מלפני 30 שנה.
"רבים אחרים אמרו שזה לא יעניין אף אחד. אבל היא התייצבה גם נגד דעות חולקות מבפנים. אני לא יודע אם אתה זוכר את המהומה שהתחוללה בעקבות הפרסום של הסלילים האלה, אבל המהומה הזאת התחוללה כיוון שתחת רותי, '7 ימים' מיצב את הסיפור כמסמך היסטורי שנותן לא רק את הפיקנטריה של 'מצאנו סלילים בבוידעם'.
"רותי אמרה לנו לקחת את הסיפור הזה למקומות מתקדמים הרבה יותר, ובעקבות ההוראה הזאת הוצאנו הרבה דברים נוספים, מעבר לתוכן של הסלילים. עורך אחר היה בוודאי מציע להציג את זה בצורה פיקנטית, ולצאת עם זה בערב יום כיפור, שציין גם 30 שנה למלחמה.
"רותי לא רצתה לחכות ליום כיפור. היא אמרה שהייחודיות שלנו תאבד ככה, והיא גם ניצלה את ההזדמנות לדווח מה קרה במלחמה בזמן אמת, ולא רק לתת את הסיפור הטוב של הסלילים".
אחת מהאיכויות היותר נדירות שבהן ניחנה רותי יובל כעורכת היא יכולתה להבין את החשיבות של תמהיל כתבות נכון בעיתון, ולהעניק במה זהה בהיקפה ל"הארז ניוז" ול"סופט ניוז".
היא אומנם ציפתה מכתביה לעבוד קשה בטרם הם מתקשטים בסלבריטאיות שמתלווה לעתים למקצוע (כשגיל חובב אכל במסעדות יוקרה מבלי לכתוב עליהן ביקורת היא חטפה עליו ג'ננה), ולהצדיק בעבודתם את האחרונה לאלתר, אבל יחד עם זאת הבינה את חשיבותו של המושג "טאלנט עיתונאי" ואת החשיבות התרבותית-עיתונאית שיש לנושאים בידוריים, וידעה גם לקלוט כתיבה חופשית טובה בהבזק עין.
היא זיהתה, למשל, את כישרונו של גיל ריבה והמציאה עבורו את המדור הקאלטי "שליחות קטלנית". ריבה עצמו לא שוכח לה את זה עד היום, ובכל הזדמנות מציין שמדובר ב"נסיכת קרח", כלשונו, ובעורכת עצומה.
"היא מדהימה", אומרת עליה דנה ספקטור, שגם לה נתנה יובל את המדור האישי הראשון שלה, "היא אדם מבריק, בעל עיני רנטגן. היא מסתכלת ישר ללב הכתבה, ובשנייה אחת מאתרת את לב העניין. היא פשוט שולפת לך את לב הסיפור בחמש דקות. בין אם מדובר בכתבת תחקיר רצינית, או בכתבה צבעונית מהסוג הטיפשי שאני עושה. היא ישר יודעת מה תהיה השורה התחתונה".
וכבנאדם?
"יש לה קטע כזה של נסיכה קסומה. יש לה יחסי אנוש של מלכה ממש. זה לא יחסי אנוש של מישהו נחמד שמנסה לרצות אנשים. היא מאוד נחמדה, אבל זה לא הקטע שלה. אתה, כאילו, מעריץ אותה ורוצה לעשות הכל בשבילה. אני לא מכירה כתב אחד בעיתון שאני עובדת בו, שלא העריץ אותה וסגד לה, ורק רצה לבצע את מה שהיא אומרת. יש לה חן כזה, של שולטת, של קיסרית".
"חן של שולטת", מה זה?
"היא מהאנשים האלה, שאתה בעדם. היא לא כעסה עליי אף פעם, והאמת היא שגם לא הייתה צריכה לכעוס עליי. היא לא בנאדם כועס. היא פשוט נמצאת למעלה, במגדל השן, על הענן התשיעי שלה. היא לא צריכה להתעצבן, לא צריכה לכעוס ולא צריכה להרים את הקול. פעם אחת, ראיתי שיש על פניה הבעה של חוסר שביעות רצון ממני, וכל כך נבהלתי שמיד תיקנתי את דרכיי הרעות".
מה היו דרכייך הרעות?
"לא יודעת, כנראה שקצת התפנקתי או משהו, לא רציתי להגיש איזה כתבה בזמן. אבל היא לא הייתה צריכה להגיד לי שום דבר, כי היא באמת אחת הנשים היותר מרשימות שפגשתי אי פעם, אם לא המרשימה שבהן. וזו לא חנופה או משהו כזה. זה באמת. היא בעצם זו שבנתה לי את הטור.
"היא פשוט ראתה אותי בתקופה שאני לא ראיתי את עצמי, וזו בעצם מעלה של עורך גדול. אני, באותה תקופה, לא הצלחתי להבין מה הסיפור עם עצמי. היא ראתה את זה, ואמרה שאני צריכה לעשות טור של שיפור עצמי. היא אמרה שאני אדם שבחיים לא יפסיק לשפר את עצמו אי פעם.
"האמת היא שגם את הכתבה הראשונה שלי ב-'7 ימים' עשיתי אצלה. היא השתילה אותי בתור נערת הפקה של חוליו איגלסיאס או משהו כזה. תשמע, אני לא רוצה להעליב את דורון ולא את ניר, אבל היא בהחלט האישה המרשימה ביותר שפגשתי אי פעם".
היית הולכת אחריה ל"אולפן שישי"?
"האמת היא שכן. היא אישה מדהימה, אני לא צוחקת. היא לא מפחדת מכלום. היא כמו חתול, שום דבר לא נוגע בה. היא עזרה לי המון בחיים, גם כבנאדם. רק לפני שלושה שבועות נפגשנו, והיא עזרה לי באיזו נקודת מפנה בקריירה".
ובכל זאת, למרות גיל ודנה ועוד כמה, "רותי מאוד מאמינה במוסר עבודה ולא בטאלנטים או אגואים", מסביר ניר בכר, "כלומר, היא אומרת ככה: 'קודם כל, תעשה את העבודה, ואחר כך מותר לך להתקשט בטאלנטיות שלך או בכוכבניות שלך'.
"אני חושב, בגדול, שהעיתון צריך להתבסס גם על כותבים שהופכים למותגים והם מושכי רייטינג, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון העבודה. זאת אומרת, קודם כל תעבוד. חוץ מזה, רותי היא אישה בעלת אינטליגנציה רגשית נדירה, ומאוד כיף להשמיע לה דברים שלא קשורים לעבודה.
"היא מאוד תומכת ועוזרת, ומייצרת סביבת עבודה מאוד נעימה, בתוך מצבים מאוד-מאוד קשים. אני חושב שבסופו של דבר, מעל הכל, ההצלחה הכי גדולה שלה ב-'7 ימים' הייתה היכולת שלה להעתיק את האתוס שלה לתוך המיינסטרים".
פיטוריו של בכר לפני כשבועיים וחצי מ-"7 ימים" על ידי רפי גינת (שטען שהוא הדליף סיפור ל"הארץ", אבל העסק הרבה יותר מורכב מזה, ולכן נעזוב בינתיים) מצביעים, אולי, על סופה של ה"מורשת הירושלמית" במוסף, כמו גם על סיומה של הדרך הנון-קונפורמיסטית שבה החל גלעזר, המשיכה יובל, וסיים, ככל הנראה בכר.
גורמים ב"ידיעות אחרונות" אומרים שעתירתו של בכר נגד פיטוריו, שתידון בקרוב, עלולה להפוך למשפט ראווה שלו נגד התנהלות העיתון וייתכן שיגיעו לשם כמה עדים מעניינים ומפתיעים.
"'ידיעות אחרונות' זה הממסד", מסביר כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות", "וזה יוצר המון מאבקים בתוך העיתון. התפיסה של העיתון הזה היא, קודם כל, לתת ביטוי לרחשי לב ההמון, ולא לייצר סדר יום משלנו.
"כלומר, הם אומרים ככה: 'אנחנו מכוונים רק לצרכים של הקונצנזוס המדומיין'. בצורה כזאת, הרבה יותר קשה לעשות עיתונות שהיא יותר נאבקת, יותר ביקורתית, יותר תחקירית. זו מן תפיסה כזו, של נוסחת הצלחה שהצליחה במשך שנים, וכנראה בגלל זה לא צריך לעדכן אותה.
"באופן פרדוקסלי, דווקא "7 ימים" הוא המוסף שהביא הכי הרבה יוקרה ומוניטין לעיתון בשנים האחרונות, תחת אותם עורכים שחשודים בחברות ב"מאפיה הירושלמית". כלומר, יש המון הערכה למוצר הזה שנקרא "7 ימים". מצד שני, יש תחושה של מן שתל כזה, שלא נקלט. "7 ימים" הוא בשנים האחרונות מוצר מוצלח בזכות עורכיו וכתביו, ולאו דווקא בזכות התמיכה שהעורך הראשי נותן לו.
"תראה, בגלל הנוכחות המאוד מאסיבית של "7 ימים" בעיתונות הישראלית, נוצר מתח בין עורך "7 ימים", כלומר, רותי, לבין ורדי. הרי בסופו של דבר, ורדי ונוני (מוזס) חוטפים את כל הריקושטים, כי הם אמורים להדוף את הפעילות הרוחשת שלנו. אז לפעמים הם הדפו, ולפעמים הם פסלו כתבות והערימו קשיים.
"יש פה מתח טבעי, לדעתי, בין מה שנתפס כספינת הדגל של העיתון ואמור לבטא את הערכים העיתונאיים הכי מצוינים במונחים של כתיבה ביקורתית ותחקירית, לבין הצורך של "ידיעות אחרונות" לשמר את עצמו כמיינסטרים, כקונצנזוס".
מקורביו של בכר מאשרים שלטעמם סיום דרכו הוא גם סופה של תקופה וגם סופה של "המאפיה הירושלמית" במוסף. עיתונאי בכיר נוסף: "המסר שעובר ממהלך כזה לאנשים שנשארו בעיתון הוא שמוטב להם לפרנס את עצמם ולא לעורר דיון ביקורתי ולא להיות בעצם עיתונות אמיתית. כל אחד רוצה לחזור הביתה בסופו של יום עם המשכורת המתדלדלת שלו".
עכשיו, מ-10 בדצמבר, שנה וחצי אחרי שעזבה את "ידיעות אחרונות", יובל ב"אולפן שישי". החברים מספרים שהיא מתלוננת על תנאים לא משהו, על כוח אדם מדולדל ועל היעדר מימון הולם, אבל תסתמכו עליה שהיא תרים את המוצר הטלוויזיוני הזה לגבהים חסרי תקדים.
קצת לפני שנכנסה יובל לתפקיד הזה, באה דליה איציק, אחת שיובל נתנה לה לא מעט יחס ב"כל העיר" כאשר הייתה סגניתו של טדי קולק בעיריית ירושלים, והציעה לה להיות מנכ"לית הרשות השנייה, אבל יובל החליטה שזה לא מתאים לה.
"היא פייטרית", מסבירה איציק, "והיא עיתונאית בנשמתה. ב'כל העיר' היא יצרה שם עיתון דינאמי, נמרץ, ויחד עם זה לא צהוב. אני מאוד מעריכה אותה. היא קורצה מחומרים משובחים. האמת היא שכשראיתי אותה בפעם הראשונה הייתי לגמרי בהלם, כי דמיינתי אותה אחרת לגמרי".
איך בדיוק דמיינת אותה?
"לא יודעת, שמנה כזאת, מלאה. אבל היא נראתה לי מאוד מרשימה ויפה. ניסיתי לשכנע אותה לקחת את התפקיד, אבל האמת היא שדי נכשלתי. חשבתי שהיא מאוד מתאימה לתפקיד הזה, כי מצד אחד היא ליברלית ומצד שני היא עיתונאית לוחמת. כנראה שכל מה שהיא נוגעת בו מצליח".
"תשמע", אומר רונן ברגמן, "אני בטוח שהיא תעשה ב'אולפן שישי' עבודה נפלאה, ומהמקורות שיש לי בערוץ 2, ויש לי שם מקורות, אני יכול להגיד לך שכבר היום יש לה שם מעריצים. הרבה".
יובל וגלעזר סרבו להגיב לכתבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
