זיכרון תקוע
היום לפני 11 שנה בדיוק התפוצצו שני מחבלים בבית ליד ורצחו 22 בני אדם, רובם חיילים. במקום אתר הנצחה מרשים, הצליחו ההורים לבנות רק שלד בטון
השעה היתה תשע בבוקר. ה-22 בינואר 1995, יום ראשון. עשרות חיילים וכמה אזרחים התגודדו בתחנות האוטובוס בצומת בית-ליד (צומת השרון). רובם היו בדרך לעוד שבוע בבסיס. אבל מחבל מתאבד שהגיע למקום שינה להם את התוכניות. מי שלא נפגע בפיצוץ, חש לזירה כדי להעניק טיפול לאלה ששכבו על הקרקע, מתבוססים בדמם. המחבל המתאבד השני לא ריחם גם עליהם. מדינת ישראל זועזעה. פיגוע כפול? את זה עוד לא ראינו.
גלי הכאב שהכו את המדינה, ועוד יותר את המשפחות השכולות, הביאו אותן להחלטה שמדובר באירוע אחר. אירוע שיצרב לעד בתודעה הציבורית. לכן התכנסו יחד והחליטו להקים מיזם גדול. לא עוד אנדרטת אבן קטנה במקום הפיגוע, אלא מתחם גדול לזכר הנרצחים. בינתיים, זה לא הולך להם.
גלי הפיגועים שידעה מדינת ישראל מאז ינואר 1995 ועד היום הפכו את הפיגוע הכפול בבית-ליד לעוד אירוע שבשגרה, והתוכנית הגרנדיוזית של ההורים השכולים הפכה למצבת בטון מגושמת. התרומות שאספו המשפחות לא מאפשרות להן לסיים את הבנייה. כבר 11 שנים.
"דברים טובים כנראה נבנים לאט", מאבחנת אביבה מחפוד, אלמנתו של שבתאי, האזרח היחיד שנהרג בפיגוע. "זה פרויקט גדול והלוואי שהיה עוד יותר גדול. אבל גם לגייס כספים זה דבר גדול".
תחילה התמודדו המשפחות השכולות עם קשיים בירוקרטיים, כמעט אין סופיים. שבע שנים תמימות, זה הזמן שנדרשו להמתין כדי לקבל מהרשויות השונות אישורי בנייה בשטח שנבחר, כחצי קילומטר מזרחית לצומת בית-ליד. כשכבר היה להם ביד את האישור, עדיין היה חסר להם הכסף.
עלות אתר ההנצחה שתכננו ההורים מוערכת בארבעה מיליון שקל, ואולי אף יותר מזה. חסרים להם עוד מיליון וחצי כדי להשלים את הסכום שכבר הצליחו לגייס מתרומות של בעלי עסקים, חברות ואזרחים אכפתיים. "תכננו לעשות כנס עם התאחדות התעשיינים כדי לגייס תרומות",
זו התחושה המרכזית שמלווה את ההורים: מצד אחד, הם מרגישים צורך עז להקים את אתר ההנצחה כדי שלא ישכחו את יקיריהם, מצד שני, חושיו של הציבור כבר כהו מפיגועים, וכסף אין. "ב-11 שנה שעברו היו במדינה כל-כך הרבה פיגועים, שלא כולם זוכרים את מה שקרה", אומר מריו רוסובסקי, אביו של דמיאן ז"ל. "גם הכוח שלנו היום זה לא מה שהיה".
רוסובסקי, חבר העמותה שהקימו ההורים השכולים כדי להקים את אתר ההנצחה, מתעסק כמעט מדי יום בפרויקט. הוא עושה זאת למרות שלפני ארבע שנים לקה בהתקף לב. שבוע לפני האזכרה לבנו, עבר צנתור, ולפני שנה וחצי התגלתה אצלו מחלת ניוון שרירים שמקשה עליו לבצע פעילויות יומיומיות בסיסיות, כמו להתלבש בכוחות עצמו. "אני מקווה שלפני שמצבי יהיה יותר גרוע אני אוכל לראות את האנדרטה גמורה", הוא מתפלל.
את אתר ההנצחה הם בונים בשלבים. בכל פעם מצליחים לאסוף סכום של כסף, ואז בונים עוד חלק. מוסיפים עוד שכבה. השבוע החלו שם בהקמת מגרש החניה והגדר ההיקפית, בסיוע של החברה הלאומית לדרכים בישראל (לשעבר מע"צ). "הגענו למסקנה שאם נסיים את מה שיש בחוץ, יהיה לנו קל יותר להביא מישהו שיסכים לעזור לנו כדי להמשיך בעבודה", אומר לוי.
ההורים השכולים מקווים שיוכלו יום אחד לראות את אתר ההנצחה, שכולל אמפיתיאטרון, חדרי הנצחה ואנדרטה מרשימה, שוקק חיים. "המקום יהווה נקודת משיכה לתיירים, לתלמידים ולחיילים", מפרט לוי את החזון. "אפשר יהיה להעביר שם הרצאות על הטרור בארץ והאמפיתיאטרון יכול לשמש בקיץ לקונצרטים ולהצגות. אנחנו רוצים לעשות את המקום חי, לא מת".
איך גורמים לזה להתממש? "אולי גאידמק יסכים לעזור", מעלה רוסובסקי משאלה אקטואלית.
לתרומות: חשבון 1039057 סניף 693 בנק לאומי. לפרטים נוספים: 050-6778770
נא להמתין לטעינת התגובות
