עזרת נשים
אחרי שלוש או ארבע שנים לא פשוטות, יקבלו הערב 44 הבוגרות הראשונות של המכללה החרדית בירושלים את התואר בעבודה סוציאלית. "מהפכה היא דבר מפחיד, אבל המכללה מאפשרת לחרדים להתיישר עם התנאים שמכתיבה התקופה", אומרת המנהלת עדינה בר-שלום, שהיא גם בתו של הרב עובדיה יוסף
בקהל יישבו ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט, שני הרבנים הראשיים וגם הרב עובדיה יוסף, שבתו עדינה ברשלום מנהלת את המכללה החרדית הראשונה.
הלימודים במכללה, הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים, החלו בשנת 2001. במקום פועלות עשר כיתות, ספרייה קטנה, שתי מעבדות מחשב, מעונות למגורים, וחשוב לא פחות מבחינת הסטודנטיות-שמרטפייה, שבה שלוש מטפלות משגיחות על הילדים הקטנים במשך יום הלימודים. בהפסקות מגיעות למקום האמהות, מאכילות את התינוקות, בודקות מה שלומם, וחוזרות ללמוד. כ-400 סטודנטיות לומדות כיום במכללה, רובן מתמקדות בעבודה סוציאלית. לפי התוכניות, בעוד כארבע שנים יגיע מספר הלומדים לכ-1,000 סטודנטים (גם גברים).
"חיפשתי מקום שיהלום את הרקע החרדי שלי, ברמה רוחנית גבוהה, אבל כזה שגם ייתן לי מקצוע להרבה שנים", מספרת נעמי בודל, בת 22, נשואה ואם לבן שנתיים וחצי. היא גדלה בקיבוץ וחזרה בתשובה לפני כחמש שנים. "הרקע בבית דחף ללימודים באוניברסיטה, ובמשפחה עודדו לכיוון הזה, אבל התופעה של נשים חרדיות שלומדות במוסד אקדמי היא עדיין מאוד לא נפוצה".
"כחלק מהתרבות החרדית, לא הייתי לומדת בשום מסגרת אקדמית", מוסיפה דינה, שאף היא תקבל היום את התואר. "לא ידעתי הרבה על עבודה סוציאלית, אלא רק שאני רוצה לעבוד עם אנשים. אילו המכללה לא היתה קיימת, כנראה הייתי הולכת לסמינר חרדי להוראה, כמו שהרבה בנות עושות".
אף שמספר המורים בבתי הספר החרדיים רק הולך וגדל (על פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדובר בתוספת של כ-1,000 עובדי הוראה בכל שנה: מכ-14 אלף ב-2004 לכמעט 20 אלף ב-2009), אומרת בר-שלום כי לא כל בוגרות הסמינרים החרדיים להוראה, שמספרן נאמד ביותר מ-10,000, אכן עובדות במקצוע. "יש כבר שפע של מורות חרדיות, והיינו
לימודי העבודה הסוציאלית במכללה זהים לאלה המועברים באוניברסיטת בר-אילן, מבחינת התכנים וזהות המרצים. "אין שום הנחות אקדמיות ואין צנזורה על התכנים הנלמדים", חוזרים ומדגישים המעורבים בפרויקט, ששותפה לו גם המועצה להשכלה גבוהה. ההנחות היחידות הן קיום הלימודים במסגרת נפרדת, כדי לא לפגוע באווירה החרדית המובחנת, וכן ב-50 נקודות בציון הפסיכומטרי הנדרש (580 נקודות במכללה לעומת 630 באוניברסיטה), הבדל שהולך ומצטמצם עם השנים. לדברי ראשי המכללה, כמעט אין נשירה במהלך הלימודים, והציונים שמקבלות הסטודנטיות דומים לאלה של הלומדים באוניברסיטה.
"בחברה החרדית יש חשש גדול מפני לימודים אקדמיים", מספרת בר-שלום. "היה פחד שהבנות ילמדו דברים שלא גדלו עליהן, שאינם נכללים בערכים שלנו. לא הכול נהדר: היו בעיות, אבל הדרך הנכונה היא להתמודד איתן, להתווכח, ללבן את כל הנושאים. למחזורים הבאים כבר יהיה הרבה יותר קל".
כאשר בר-שלום מדברת על ויכוחים ועל בעיות, היא מתכוונת למשל, לתיאוריות האבולוציה או לשיעורים על פרויד המועברים במסגרת לימודי העבודה הסוציאלית. "בניגוד למה שפרויד טוען, אנחנו מאמינים שהאדם שולט ביצרים שלו", אומרת דינה. "אנחנו מנסים ליישם את מה שמתאים לעולם התרבותי שלנו, לקחת מבין כל התיאוריות השנויות במחלוקת את הדברים שנמצאים בהתאמה לערכים שלנו. יש הרבה גישות שונות, וכל מטפלת בוחרת לעצמה את הדרך המקצועית שמתאימה לה. אי אפשר להתעלם מחילוקי הדעות, אבל תמיד צריך לנסות לגשר עליהם. ובכלל, זו הרי הגישה בעזרה סוציאלית: לשמוע את הצד האחר, את הדעה שלו".
קשיים אחרים התעוררו בשלב ההכשרה המקצועית שהסטודנטיות חייבות לעבור. מבחינת הסטודנטיות המקבלות היום את תעודת הסיום, התבטאה ההכשרה בעיקר בסיורים בלשכות לעזרה סוציאלית, אבל בנות המחזור האחרון כבר מקבלות, לאחר כמה חודשי לימודים ובליווי מקצועי צמוד, מטופלים הנתונים לאחריותן. היקף ההכשרה המתרחב כולל את כל קשת הפונים ללשכות העזרה הסוציאלית. "ההכשרה שהסטודנטיות מקבלות היא להיות עובד סוציאלי רגיל לכל דבר", אומר ד"ר דב לויתן, ראש מינהל המכללות והמכינות באוניברסיטת בר-אילן. "בתחילת הלימודים התעוררה השאלה אם יבצעו הסטודנטיות את ההכשרה מעשית רק במגזר החרדי, אבל מהר מאוד הוחלט לחשוף אותן לכל המגזרים".
לדברי איריס צור, האחראית לשלב ההכשרה המקצועית במכללה, בשביל הסטודנטיות החרדיות, המפגש עם מי שנזקקים לשירותי העזרה סוציאלית הוא הרבה יותר מרחיק לכת וקשה מאשר לסטודנטים אחרים. "במפגשים למשל עם נערות במצוקה, עם קשישים שמחוץ למעגל המשפחתי, עם נערים בסיכון - חילוניים וחרדים - הן נתקלו בסיטואציות שלא הכירו", היא מפרטת. "זה היה תהליך מורכב מבחינתן לתת לגיטימציה לנערה במצוקה - לקבל אותה כמו שהיא ולא להאשים אותה. הפתיחות של הסטודנטיות הפתיעה אותי לפעמים. שמחנו מאוד לראות שהן יכולות להבין את המצב שהנערות במצוקה נמצאות בו - ולא לשפוט אותן".
כ-15 ממקבלות התואר כבר עובדות במקצוע, חלקן עם אוכלוסייה שאינה חרדית במובהק. נעמי בודל למשל קיבלה הצעה להשתלב באחת הלשכות לשירותים חברתיים בירושלים, שבה "אפגוש את כל קבוצות האוכלוסייה - חילוניים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים. אין לי שום בעיה לעבוד עם כולם. זה המקצוע שלי, ואני אפילו רוצה להאמין שזה סוג של שליחות".
נעמי ודינה מדמות את הלימודים לזוג משקפיים נוסף, שמבעד לו הן בוחנות כעת את המציאות שסביבן. לא מדובר באימוץ השקפות, שעלולות להימצא בסתירה לעולמן החרדי, אלא יותר בשימוש משתנה בזווית ראייה חדשה. "באמת הרכבתי משקפיים חדשים, אבל אני גם יודעת שאני צריכה להוריד אותם לפעמים, כי הם לא מתאימים לערכים שלי", אומרת דינה. "הדרך המקצועית שלי איננה בסתירה לעקרונות הדתיים, ובכל מקרה של שאלה, אתייעץ לא רק עם אנשי המקצוע אלא גם עם רבנים מהעולם התורני".
במקביל ללימודי העבודה הסוציאלית, קיבלו הסטודנטיות גם תגבור של לימודי קודש מרבנים. מבחינת בר-שלום, זה "שביל הזהב" המתבקש. לדבריה, "התום שקיים בחברה החרדית הוא בעיה קשה. לפעמים לסטודנטיות היה לא נעים לספר לרבנים, שהן למדו משהו שסותר את הערכים הדתיים. לכן חיזקנו את הבנות ביראת שמים וגם בתמיכה מקצועית".
התגבור התורני והקמפוס הנפרד לנשים בלבד סייעו לסטודנטיות בקבלת האישורים הנדרשים מהרבנים. לדברי בר-שלום, ללא קבלת התמיכה של אביה, הרב עובדיה יוסף, "לא הייתי יכולה לפתוח את המכללה, אף תלמידה לא היתה מגיעה. הסברתי לו את הצורך בפתיחת מקצועות נוספים לנשים החרדיות, את החשיבות בהשכלה האקדמית כדי להתקבל לשירות המדינה. לא הייתי צריכה לשכנע אותו: הוא יודע שאתייעץ איתו בכל דבר, שנשלים את הלימודים המקצועיים עם תגבור תורני, שנעשה הכול כדי שחס וחלילה לא תצא תקלה".
שלוש-ארבע פעמים בשנה מגיע הרב יוסף למכללה להעביר שיעור בנושא יהדות, ובעיקר להפגין בפומבי את תמיכתו בפרויקט. ייתכן שזו גם אחת הסיבות שבזכותן כמעט לא נתקלו נעמי ודינה בתגובות שליליות להחלטתן ללמוד במוסד אקדמי.
בר-שלום מעדיפה לא להגדיר את הלימודים במכללה שבניהולה כ"מהפכה", אבל גורי זילכה, לשעבר מנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה, המשמש כיועץ ארגוני למכללה, לא מהסס להשתמש בתואר המחייב. "עד היום לא היו לימודים אקדמיים לחרדים. הדבר הזה מקובל מאוד במקומות אחרים בעולם, ובישראל זה מתחיל רק עכשיו. כל זמן שהפעילות תיעשה בתיאום עם הגורמים הדתיים, ובהתאם לאופי ולמסורת שלהם - אין סיבה שהמגמה לא תתרחב בשנים הקרובות", הוא אומר.
"מהפכה היא דבר מפחיד", מוסיפה בר-שלום, "אבל המכללה שלנו מאפשרת לחרדים להיות במקומות הנכונים, לקבל את ההשתלמויות הנכונות-ולהתיישר עם התנאים שמכתיבה התקופה".
המנהלת האקדמית של תוכנית העבודה הסוציאלית במכללה החרדית, עופרה ארן, היא דווקא חילונית. "בהתחלה התנהל המשא ומתן בין כל הצדדים, אולי קצת בחשדנות, זה היה תהליך היכרות הדדי", היא מסכמת. "יש כאן משהו ישראלי מאוד המשלב בין זרמים שונים. למעשה, זו כניסה של הישראליות לתוך המשפחה החרדית: הלימודים לא נפסקים כאשר מסתיים השיעור, אלא נמשכים בבית. מבחינתי, הפעילות כאן היא להכיר חברה חדשה-ולראות עד כמה אנחנו דומים וסובלים מאותן בעיות ומכאובים or.kashti@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
