הגאולה תגיע
אל תרפו, אל תרימו דגל לבן ליצר הרע, או אז יתקיים "ולקחתי אתכם לי לעם". פרשת "וארא"
הרמב"ם כותב באיגרותיו שגלות וגאולת מצרים היא לא היסטוריה אלא פרעה מסמל את היצר הרע. האומה המצרית מסמלת את ה"עולם הזה". כלל ישראל היום, הם בעצם בני ישראל שהיו במצרים, ומשה רבנו מסמל את הנשמה, את השכל, וזו מלחמה תמידית, קיומית.
הנביא (ירמיה מ"ו) מדמה את מצרים לנחש: "קולה כנחש ילך". ואמרו חז"ל מה נחש מעקם את הדרכים, אף מצרים מעקמת את הדרכים. מאמר חז"ל זה טעון ביאור - מה הדמיון לנחש, הרי נחש מקיף את האדם עד שימיתו בחניקה, אם כן מה הדמיון למצרים?
נחזור לפרשה - הקדוש ברוך הוא מצווה את משה ללכת ולומר לבני ישראל על הגאולה הקרובה וכך אומר "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם..." משה מספר זאת לבני ישראל, אך תגובתם הייתה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"- לא קיבלו תנחומין, "כמו האומר למחזר על הפתחים למחר תהיה מלך – אינו מאמין" (סידור רש"י). אחר כך כתוב "וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצוום אל בני ישראל ... להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" מה הציווי שציווה את בני ישראל? הרי לא ציווה אותם כלום? (לפי האונקלוס ועוד מפרשים).
מבואר בחז"ל שחלק הארי מכלל ישראל מתו במכת חושך ככתוב "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים". ישנם מספר דעות האם עלו אחד מחמשה או אחד מחמישים או אחד מחמש מאות, והשאר מתו כי לא רצו לצאת, מדוע? פרעה היה אבי – אבות החכמה החיצונית, הוא ידע והאמין באלוקים והוא גם ידע שאלוקים ישפוט אותו וייתן לו מכות, ובכל אופן הוא המשיך לשעבד את ישראל, הוא רצה להרוויח זמן, הוא ידע שאם ישראל יתייאשו מהגאולה הם לא יגאלו, ולכן פרעה נלחם בשיניים, הוא ניסה לעמוד בכל המכות שקיבל כדי לייאש את ישראל וכך הם יישארו עבדים לנצח.
וכך מתארת התורה - שהגיעה מכת דם, המצרים לא יכלו לשתות, הגוי פותח את הברז - יוצא לו דם, שכנו היהודי פותח את הברז - יוצא לו מים, השכן הגוי מבקש מהיהודי שימלא לו מים מהברז שלו, ברגע שהכוס עוברת מהיהודי לגוי המים נהפכים לדם, הם מחליטים להכניס שני צינורות לכוס, היהודי שותה מים והגוי שותה דם - זהו רק חלק מתיאור "מכת דם". בני ישראל המבוזים מתחילים לשמוח, הם רואים אור בקצה המנהרה, פתאום הרודה הגוי מבקש ממנו מים ואפילו מוכן לשלם לו כדי שהמים יישארו מים. הם כבר "מריחים" את הגאולה, ופתאום פרעה מקשה את ליבו והכל נופל, הם נעצבים, והנה באה עוד מכה. הצפרדעים מכסים את כל ארץ מצרים, לכל בית ולכל חדר נכנסים אלפי צפרדעים,: במיטות, בארונות, בתיקים ובבגדים ואפילו בתוך התנורים. בני ישראל שוב מפתחים ציפיות ושוב פרעה מקשה את ליבו, הייאוש מתחיל לכרסם.
כעבור שלושה שבועות, מקבלים המצרים מכה קשה- כינים. אפילו השרים החשובים מתחילים לגרד... החרטומים מודים בפני פרעה "אצבע אלוקים היא", בני ישראל בטוחים שכן, הפעם הם בחוץ ו...שוב פרעה מקשה את ליבו ולא משלחם, הם מנסים להתעלות,אך אז הנפילה יותר גדולה. כך מכה אחר מכה, עברו שמונה מכות שבהם הם מצפים ונופלים שוב ושוב, עד שהגיעה המכה התשיעית- מכת חושך, אז כבר לרוב עם ישראל לא נשאר כח לעמוד במצב הזה והם התייאשו, כל אלה שהתייאשו מהגאולה- לא נגאלו. ממצרים יצאו "חמושים", אחד מחמישה או מחמישים או מחמש מאות.
זו הייתה דרכו של פרעה, זוהי דרכו של ה"יצר הרע", אלו הם ניסיונות החיים. מצרים נמשלו לנחש "קולו כנחש ילך", מה נחש מעקם את הדרכים- חונק את האדם, כך מצרים- יצר הרע- פרעה "מעקם" את הדרכים מקיף את האדם ומייאש אותו.
ה"אור החיים" בפרשה הבאה מסביר את הפסוק הראשון "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו"- גם למשה לא היה עוד
כוח ללכת אל פרעה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני הכבדתי את ליבו ואני אגאל אתכם. התפקיד שלכם הוא לא להתייאש, להמשיך להשתוקק לגאולה. זה היה הציווי שציוה הקב"ה את משה. עתיד אני לגאול אותם ממצרים, צווה עליהם שלא יתייאשו, שימשיכו להאמין.
הקב"ה אמר ארבע לשונות של גאולה: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי"- כנגדם שותים ארבע כוסות בליל הסדר. ארבע לשונות של גאולה כנגד ארבע הגלויות. "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי" הם כנגד שלוש גלויות שעברנו ונגאלנו, אך הלשון הרביעית- "ולקחתי", היא כנגד הגלות הרביעית- גלות אדום.
הגלות הקשה והארוכה שעדיין אנו בתוכה. עברו כאלפיים שנים, קשה לצפות לגאולה, כשל כח הסבל, מרגישים שאפסה כל תקווה... על זה בא הציווי הנצחי של אלוקים- אל ייאוש. "ולקחתי אתכם" אני ייקח אתכם, אני ימשוך אתכם מהגלות אפילו שאין בכוחכם לתפס לבד, רק אל תרפו, אל תרימו דגל לבן ליצר הרע, או אז יתקיים בנו "ולקחתי אתכם לי לעם" בגאולה השלמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
