קרב החווה הסינית – הפצע שמסרב להגליד

32 שנים אחרי הקרב העקוב מדם, התכנסו לוחמי גדוד 890 למסע אל זירת הלחימה. היו שם צ'אפחות וחיוכים, אבל גם הרבה כאב, תסכול ופצעים פתוחים

נאוה צוריאל | 4/2/2006 0:24

יום ראשון בצהריים. בכניסה למסוף טאבה באילת מתאספת חבורה של גברים ישראלים. חבורה שונה מאוד מהנוף האנושי שפוקד בדרך כלל את מעבר הגבול לסיני. באמצע שנות החמישים לחייהם, כסופי שיער, חלקם חרושי קמטים. "מה העניינים, מויאל? ", " מה העניינים, איש? ", הם מסתחבקים ביניהם. "הוא היה הרס"פ", "נו, זה גינס, איך אתה לא זוכר את גינס? ". את השמות לא כולם זוכרים, הפנים נחרטו בזיכרון. "אהלן, סולימאני, מה קורה, מותק? ", " הפכתי עולמות לחפש את משה ביטון", " זו רינה, הפקידה הפלוגתית", " זה החייל הכי חמוד, התימני מכרם התימנים, אחיין של בועז שרעבי, כולם קינאו בו כי הוא נפצע". אווירה של לכידות וחברות עמוקה. מתחת לאחת הסככות מתכנסת קבוצה לצילום משותף. כהן, הרצל, אלגד, קדוש, עקי, עברי וקופלוביץ'. " אנחנו פלוגה ב', הפלוגה הכי בוגרת, המנוסים, היינו לפני הכנה של מ"כים".

זו הפלוגה של יקי לוי ז"ל, המ"פ הנערץ שנהרג. 18 לוחמים מהפלוגה נהרגו בקרב על החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, בליל 16 באוקטובר 1973. אורי אלגד נזכר איך הלך חשוף במישורי החולות בלי יכולת להסתתר. החיילים המצרים היו ממוקמים בעמדות, מצוידים בטילי סאגר. רק כשמכת האש הראשונה ניחתה עליהם הם החלו להתחפר בתלוליות העפר. מי שזז ימינה או שמאלה קיבל פגז. בני כהן, המד"ס, משחזר איך היה מריץ אותם בעליות בשאנור, בבסיס ההדרכה של הצנחנים, כשהיו בני 18, צעירים , פנתרים. הוא זוכר את איציק נחום שנפצע קשה בקרב. הוא סחב אותו 60-50 מטר , גרר אותו ברגליים, ואז גם הוא חטף כדור ונשכב לידו. אחרי שעה הגיעו שני מטוסים, אחד מהם נפגע והתרסק. הם חטפו דיכאון. בסוף הגיע נגמ"ש חילוץ. עד לא מזמן הוא מיעט לדבר על הקרב. אתמול, לראשונה, נכנס לפורום באינטרנט על החווה הסינית וכתב את הסיפור האישי שלו. תוך שניות הוצף ב-20 תגובות .

32 שנה עברו מאז לחם גדוד 890 של הצנחנים, בפיקודו של יצחק מרדכי, בחווה הסינית, והזיכרונות מאותו לילה עקוב מדם אינם מרפים. בשנים האחרונות עורר הקרב ויכוחים וסערות. השבוע הם חזרו לשם - לוחמי הגדוד, לוחמים מכוחות תגבור וחילוץ ובני המשפחות השכולות - חלקם בניסיון למצוא תשובה לאותו קרב שנוי במחלוקת, אחרים בניסיון לרפא את הפצעים שמסרבים להגליד.

מצלמים כדי לזכור ולהזכיר

הם נקלעו לשם כשהיו בני 18 והיום הם בני 50. אז בחורים צעירים, היום אבות לילדים. "המצלמה הזאת תזכיר לילדים שלי מה קרה לנו בגיל 18", מסביר דן שמאי את הכפייתיות שבה הוא מצלם כשאנחנו חוצים את הגבול, "למה השיער הלבן הזה צץ פתאום".

בבידוק הביטחוני במסוף יש מפגש טעון עם החיילים המצרים. "פעם ראשונה ואחרונה שאני נכנס אליהם", אומר אלכסנדר דן מפלוגה ג'. פקיד מצרי שמסייע במילוי הטפסים מתוודה לפתע שאביו נהרג במלחמה. הוא היה אז בן ארבע. "את קולטת את הסיטואציה? ", אומר דני פרץ מהגדוד. "יענו, הוא אומר: סלחתי, תסלח לי".

הם נושאים איתם את לוח הזיכרון שהם מתכוונים להציב בחווה הסינית. "כאן באדמת החווה הסינית נפלו לוחמים אמיצים מצבאות ישראל ומצרים", נחרט עליו באנגלית, בעברית ובערבית. "למה אני צריך לזכור את החיילים המצרים לדור ודור? ", תוהה אחד הלוחמים. האלוף במיל' מרדכי מלווה בקצין תיאום כוחות זרים ישראלי ובגנרל מצרי. מוקצה לו רכב פרטי, ואן לבן, מאובטח באנשי מודיעין מצרי. ללוחמים ממתינים חמישה אוטובוסים.

187

איש יצאו למסע. פסיפס אנשים, לכל אחד תמונת הקרב האישית שלו, הזיכרון הפרטי, המטענים הנפשיים. את כולם מחבר מכנה משותף אחד - הזמן שעצר מלכת באותו לילה מר באוקטובר. הם חיים את הקרב יום-יום, לילה-לילה. מבינים זה את זה כפי שרק לוחמים שחלקו יחד רגעים גורליים מסוגלים להבין. הקרב הזה עיצב את חייהם. היווה נקודת תפנית משמעותית.

המשפחות השכולות באו ללקט עוד פיסת מידע על הבן. שנים שחלקם לא מצאו את הכוח לדבר. העדיפו להדחיק, להסתגר. עבור רבים מהלוחמים זהו מסע של חשבון נפש אישי. עבור אחרים זהו מסע לריפוי צלקות שנצרבו בלילה ההוא.

לפני כשנתיים נפתחו הפצעים מחדש. בעקבות הקרנת הסרט "החווה הסינית - רשומון", שעשה ניר טויב, בנו של אחד הלוחמים, התפתחו חילופי האשמות קשים בין חיילי הגדוד. המסע עלול להציף אותם מחדש. "אני חושב שדברים שהיו בעבר צריכים להיקבר", אומר ד"ר יאיר אלפרן, אז לוחם בפלוגה ד' והיום מנכ"ל חברת היי-טק. "אבל יש כאלה שפגועים יותר אמוציונלית. אחרי הסרט המייל שלי היה נסתם, אז עברתי למייל אחר".

חוזרים לגיהנום

התזוזה לכיוון המלון בנואיבה מתעכבת. המצרים מערימים קשיים ראשונים, מסרבים לאפשר לצוות הצילום של ערוץ 2 להעביר את המצלמות. בינתיים, מחוץ לאוטובוסים, נחשפים עוד ועוד סיפורים. גורי ששון מספר איך שכב פצוע תשע שעות, בלי שאיש מהגדוד נחלץ לעזרתו. יקי חץ, לוחם צנחנים מכוח החילוץ, שהיה בדרכו לחצות את התעלה, הבחין בתזוזה של יד והציל אותו. בערב מתכנן גורי לדבר עם מרדכי, שהיה במקום אחר בשטח בזמן הקרב, לברר איתו פעם אחת ולתמיד מה אירע שם. "מי שנשאר בשטח זה לא באשמת איציק. זה היה המצב", מרגיע אותו דני פרץ. בינתיים המצרים מתרככים והשיירה, מאובטחת באנשי צבא ומודיעין מצרים, יוצאת לדרכה.

בלילה, במלון, בתום ארוחת הערב, מרדכי מבקש לשטוח בפני הלוחמים הוותיקים את גרסתו לקרב. נדמה כי הוא בא לכאן כדי לשכנע את הלוחמים כי הקרב היה מוצדק, שהקרב היה הצלחה צבאית, שלא היתה ברירה אחרת. הוא מדבר על הפקודה שניתנה מהחפ"ק החטיבתי ב-16 באוקטובר : "טיהור הצירים טרטור ועכביש מחוליות נ"ט (נגד טנקים - נ"צ), לאחר שהצירים נחסמו במשך היום".

הצירים "טרטור" ו"עכביש" הם הכבישים שהובילו מעומק סיני לתעלת סואץ. דרכם נעו האוגדות של אריק שרון ושל אברהם אדן (ברן) בדרכן לחצות את התעלה, ועליהם גררו את גשר הגלילים ואת גשר הדוברות. ערב קודם לכן החלו הכוחות הראשונים של צה"ל לחצות את התעלה, אך במהלך היום נחסמו הצירים לתנועה בגלל האש המצרית הכבדה. היה חשש כבד שהכוחות הקדמיים ינותקו, שלא ניתן יהיה להמשיך בצליחה.

מתחם החווה הסינית חלש על הצירים הללו והיה ברור שיש לטהר אותו. "נכנסנו לאחד הקרבות האכזריים והעקובים מדם", משחזר מרדכי. "זה התחיל כביכול בתקיפה של חוליות נ"ט, אבל באותו לילה התברר שלא מדובר בחוליות נ"ט". התברר כי במתחם החווה התבצר כוח מצרי גדול. "למרות שביקשנו בשלבים מסוימים לעזוב את השטח, קיבלנו פקודות, כולל מאלוף הפיקוד, שאי אפשר לעזוב את השטח. נשארנו שם עד שעות הצהריים המאוחרות". הגדוד ספג אבידות כבדות. 41 לוחמים נהרגו ו-110 נפצעו .

"היינו לשון המאזניים"

"לא היינו הגדוד היחיד שלחם, אבל היינו לשון מאזניים שיכולה להטות את הכף", אומר מרדכי. "שמעתי במו אוזניי מהדרגים הכי בכירים שאם הלילה הצירים לא נפתחים - אין צליחה. כבר בלילה (של הקרב - נ"צ) ובמשך היום זרמו כוחות בציר ונוצרה חבירה עם האוגדות. נקלענו לסיטואציה בעל כורחנו, והמשכנו לבצע את המשימה עד שאפשרו לנו לצאת".

מרדכי מודע היטב לכעסים שנצברו אצל כוחות התגבור והחילוץ שהגיעו למקום ולא זכו לתהילה שאותה גרף גדוד 890 בעקבות הקרב. "זה שאנחנו זכינו לפרסום כל כך גדול לא ממעיט בכהוא זה מיחידות אחרות", מפרגן מרדכי. "טנקיסטים, צנחנים, אנשי חי"ר, נגמ"שים וארטילריה, דיברו כאחים לנשק".

בחצות מתכנסים לשיחות פלוגתיות, מלווים בפסיכולוגים. השיחה היא מעין תרפיה קבוצתית. מדברים על רגשי האשם, על התסכול, על חוסר האונים. על הפער בין המיתוס שנוצר לדימוי העצמי. אחדים סבורים שהגיע הזמן להפסיק לנבור בפצעים, שצריך להמשיך לחיות. מרדכי מושך את השיחה למחוזות אחרים: מהלכי הקרב, הסיוע הארטילרי שבושש לבוא, אווירת השאננות טרום המלחמה, הפקודה החדמשמעית לא לעזוב את השטח, האימונים שעבר הגדוד לפני הקרב. הוא היה אז בן 27, המפקד . הם היו בני 18, חיילים שממלאים פקודות. היום היחסים שונים.

"במה אתה גאה ובמה אתה פגוע? ", שואל אותו שמעון מליח (כושי) ממחלקת הקצינים. "מה הרגשת לגבי הגדוד? ". מרדכי מספר שלאחר הקרבות הוא האחרון שהלך הביתה. קודם לכן ביקר את כל המשפחות השכולות. הוא מתקשה לחטט בפצעים. "איציק, אתה נמצא בקרב אנשים שמעריצים אותך", פונה אליו המ"פ דני אנגל. "אתה כל הזמן נשמע מתגונן. ברמה האסטרטגית-לאומית הגדוד ביצע את משימתו. אבל אנשים סוחבים צלקות, מצוקות. יש אנשים שחושבים שהופקרו, אולי זו תגובה להלם קרב".

"מה עם עניין הצל"שים? ", זורק לחלל אחד הלוחמים. הצל"שים שחולקו בעקבות הקרב עוררו סערה. היו שטענו שהחלוקה אינה צודקת. מרדכי קיבל את עיטור העוז. "אני לא המלצתי על אף צל"ש", מתגונן מרדכי, "כששאלו אותי אמרתי שכל הגדוד הזה זה עיטור גבורה אחד גדול. אחר כך, בלי ידיעתי, קראו לי לקבל צל"ש, הצל"ש שלי זה לא צל"ש אישי, זה צל"ש לכל הגדוד".

"חלק גדול מהלוחמים אוהבים את איציק", אומר רב-סרן במיל' מעוזיה סגל, שיזם את המסע וכותב כעת ספר על הקרבות. בקרב על החווה הסינית לא השתתף, אבל מאוחר יותר נפצע קשה מאוד מפגז סורי ברמת-הגולן ואיבד שתי רגליים ויד. "יש כמה שמעבירים על איציק ביקורת, יותר על ניכוס הקרב, אבל במסע הזה אנשים קיבלו אותו. פעם ראשונה שיש מסה כזו של אנשים אחרי תקופה כל כך ארוכה ואחרי מה שהוא עבר. אנשים שהגיעו למסע כועסים, שינו את הגישה שלהם כלפי איציק". לדברי הקמ"ן גדעון אביטל, "אין עוררין על תפקודו הראוי של איציק מרדכי בקרב".

"הם עשו מהמקום גן פורח"

השעה כבר אחת וחצי בלילה. הדיונים ערים, נמתחים לשעות הקטנות של הלילה. מרדכי דרוך, מהסה את הנוכחים, מתקשה לשמור על ריכוז. "למה אתה כל הזמן מנסה להיות ממלכתי? ", אומר שמשון פאר, סגן מנהל הגימנסיה העברית בירושלים, "יש אנשים שיצאו מכאן בלי שהשיגו את המטרה שלהם. אני לא באתי בשביל תיאורי הקרב, באתי לדבר על הנפש, על הנשמה, על החייל הבודד. החייל הבודד הוא זה שניצח את המלחמה ולא הגנרלים".

יום שני בבוקר, מתכוננים ליציאה. המצרים שוב מערימים קשיים. הפעם זה קשור לאישורים ביטחוניים.

"אני עד עכשיו על קוצים", אומר משה לוי, אחיו של יקי ז"ל. "אני רוצה לראות איפה קרו כל הסיפורים הנוראיים האלה. זה רק חול ואדמה אבל בכל זאת זה המקום שזה קרה, וזה הפך למיתוס. זה כמו מין טירוף כזה, נראה את המקום ונסגור עניין". הוא שולף תמונה של יקי. בחור צעיר, שחרחר, יפה תואר.
החווה הסינית ממוקמת בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, שש שעות נסיעה מנואיבה. הכביש המוביל אליה חוצה מרחבי מדבר שוממים. פה ושם פזורים מבני אבן נטושים. בחולות, לאורך הציר, נמתח קו מתח חשמלי, סממן יחיד למודרניזציה. ככל שמתקרבים לתעלת סואץ ההתרגשות גוברת. מהאוטובוסים ניתן להשקיף על אוניות המשא החונות בתעלה. באזור התעלה פרושים מוצבי צבא מצריים, טנקים וחיילים.

מרחבי החול המישוריים והתלוליות הרבות מזכירים ללוחמים את מתחם החווה. כך זה בדיוק נראה, בתלוליות כאלה התחפרנו, אומר גיל טרייסר. ככל שמתקרבים לאזור החווה, הגוון החום מתחלף בצבעים ירוקים עזים. "הם עשו מהמקום גן פורח", אומר יקי חץ. האוכלוסייה באזור מועטה. החקלאות פרימיטיבית. איכרים מקומיים מעבדים בידיהם חלקות אדמה, תעלות השקיה מובילות את המים לשדות, פה ושם עגלת עץ בודדה, רתומה לחמור.

המג"ד, איציק מרדכי. צילום: ברקאי וולפסון. ברקאי וולפסון

"סרט אילם, איום ונורא"

במרחק של כקילומטר מהחווה הסינית השיירה נעצרת. למתחם החווה עצמו, המעובד כשטח חקלאי, לא ניתנו אישורי כניסה. מרדכי מסביר שהחווה, הפרושה על שטח של 150 קמ"ר, נמצאת מעבר למטעים הסמוכים לכביש. הלוחמים נאלצים להסתפק במשקפת. אוהל אירוח ענקי, ארוחת צהריים מפוארת ושטיחים נפרשו לכבודם על החולות. בתום הסעודה מתקיים טקס זיכרון והצבת השלט לזכר הלוחמים.

יקי חץ, הצל"שניק מגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים שחילץ את ששון בחווה הסינית, פונה ללוחמים ומנסה לחזק: "אני ראיתי אתכם מגבעה שמשקיפה לחווה. במשקפת זה נראה כמו בסרט אילם איום ונורא. אני נשבע לכם שהייתם אמיצים. אני רק לא מבין למה אתם מרגישים כמו שאתם מרגישים". אלוף-משנה במיל' רזי יהל, שהיה אז סגן מפקד פלוגה בחטיבה, מוסיף נימה משלו לאירוע. "בואו וניגאל סוף סוף מהמקום הזה", הוא אומר.

אחותו של סרן יעקב (ג'קי) חכים ז"ל, קצין שנהרג בקרב, מספרת על מפת האזור שקיבלו ההורים לאחר המלחמה ותלויה עד היום בסלון ביתם. "המסע והדרך הופכים את המפה הזאת לממשית", היא אומרת, והחברים מתקשים לעצור את הדמעות. "לדרוך על החול, לחוש את הריחות, לנשום את האוויר".

בסופו של דבר אישרו המצרים להציב את לוח הזיכרון בצומת הצירים טרטור-עכביש. הוא מוצב שם בדרך חזרה על ידי המצרים, סמוך לבתי הכפריים שעומדים משתוממים. לאיש לא ברור מה יעלה בגורלו.

המסע מגיע לקצו. הלוחמים, שהגיעו עד למרחק נגיעה מהמתחם, חשים לצד האכזבה איזושהי הקלה. "לי לא היה חשוב לאתר את הנקודה המדויקת שבה זה אירע", אומר איתן לין ממשמר-העמק, המחלים ממחלת הסרטן. "היה לי חשוב להגיע לשם לשחרר מועקות".