מה הוא קופץ?
אי אפשר בלי הקפיצה למים. זהו סוד האמונה. הנכונות לעזוב את הקרקע הבטוחה והמוכרת של הוודאות הישנה. הרב יהודה ברנדס מציג את הנחשונים בפרשת "בשלח"
התנא רבי יהודה בר אילעאי מתאר את המעמד כך: "זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". נחשון הסתכן בטביעה, ועליו דרשו את הפסוק בתהלים: "הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושֹבולת שטפתני".
בשכר גבורתו הוא זכה לתהילת עולם. לפי חז"ל, זכה "לעשות ממשלה בישראל", וכס המלכות ניתן לצאצאו הישיר, דוד, ולבני בניו עד עולם. גם בלשון העברית הוא זכה למעמד של כבוד, תכונת נפש נאה נקראה על שמו: נחשוניות. ועמה שם התואר - נחשוני.
לשם מה היתה נחוצה הקפיצה הזאת לתוך המים הגועשים? מדוע אי אפשר היה שמטהו של משה יבקע את הים לאוטוסטרדה יבשה ורחבה, והעם יפסע אל הים בצעד בוטח?
מכיוון שבכל סיפור יציאת מצרים הנסים הם רק צד אחד של העניין. שום נס לא התרחש מבלי שקדמה לו יזמה אנושית. משה רבנו נדרש להתעמת עם פרעה. ימים ספורים לפני היציאה נדרשה כל משפחה לקחת שה, אלהי מצרים, ולהכינו לזביחה מבלי להתיירא מן המצרים. את המן היו צריכים לצאת ללקט, למרות שאילו רצה, היה מוריד אותו הקדוש-ברוך-הישר אל הצלחת באוהל. בלי הפגנת אמון, נטילת יוזמה והפגנת נחישות בסיסית - אין נס. היזמה האנושית קודמת תמיד לסיוע האלוקי.
איך מבחינים בין קפיצה אמונית, נחשונית, שאחריה יבוא הנס, הישועה, ותהילת עולם, לבין קפיצת
מובן, שאי אפשר לקחת בחשבון את הידיעה שלאחר מעשה. החכמים שלאחר מעשה יודעים תמיד להסביר, רטרואקטיבית, מדוע היתה זו שטות לקפוץ, או להיפך, מדוע מובן מאליו שהיה צריך לקפוץ. רבים ממומחי שוק ההון ופרשני הבורסה יכולים לשמש דוגמה קלאסית לחכמה שכזאת. אנו מתעניינים באלו שמחליטים לקפוץ בשעה שסביב שוררת אי ודאות גמורה. כשהכל טובעים בים הספקולציות. אלו היודעים מהו המעשה הנכון לעשותו - ומצליחים.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מעלה שתי אפשרויות להבנת שיקוליו של נחשון בן עמינדב. האפשרות האחת היא שנחשון לא שקל כלל את הסכנה, הוא קפץ מפני הצו האלוקי לנסוע לים. מסר את נפשו לקיים את המצווה. האפשרות האחרת היא שנחשון סמך בוודאות מוחלטת על הקב"ה שיקיים את הנס המובטח.
אלו הן שתי האפשרויות העומדות תמיד בפני מקבלי החלטות לפני שהם מבצעים את הקפיצה אל הלא-נודע. האחת, להחליט שהם עושים את המעשה הראוי, גם אם אינם יודעים בודאות מה תהיה התוצאה. האחרת, להגיע לודאות שהמעשה שהם עושים יוביל לתוצאה הרצויה, בעזרת ה'.
כפי הנראה, רוב הבריות אינן מסוגלות לא לכך ולא לכך, ולכן ממתינים לראות מה יקרה. קיים גם מיעוט זניח של מהמרים כפייתיים שאינם מתקשים להניח את היקר להם על קרן הצבי. בדרך כלל, הם נהנים מעצם הסיכון ואי הודאות, ומוכנים לשלם את מחיר ההפסד תמורת ההנאה שבהימור. אלה כמו אלה אינם מועמדים ליטול את המלכות. הציבור מצפה להנהגה אחרת, נחשונית. הנהגה שיודעת לשקול את הסיכונים ואת הסיכויים, ולקבל החלטות מתוך אחריות, זהירות ומודעות גמורה להשלכות המעשה.
ובכל זאת, אי אפשר בלי הקפיצה. זהו סוד האמונה. הנכונות לעזוב את הקרקע הבטוחה, המוכרת של הוודאות הישנה, ולקחת סיכון אחראי, מתוך ידיעה שהמעשה נעשה לשם מטרה ראויה, והכרה בסיכויי ההצלחה. מי שאינו מוכן לעשות זאת, יכול להיות אדם דתי או חילוני, איש מדע או אמן, הגון, ישר, נאמן. אבל - צמוד קרקע. רק מי שמוכן לקפוץ, יש לו סיכוי להגיע לגבהים חדשים, ולהוביל את כל המהססים לפסגות חדשות, בעקבותיו.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. לאחרונה ראה אור ספרו "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
