ראש בראש: שפד"ן מול אט"ד
פרויקט הטיפול הטרמי בביוב גוש דן מגיע להפקדה. הנה הטיעונים, בעד ונגד המתקן, כפי שנכתבו ע"י אנשי איגוד ערים דן ועמותת אדם טבע ודין. לשיפוטכם
עפ"י לוח הזמנים המתוכנן יסתיים שלב המיון המוקדם בתוך מספר חודשים, לאחריו יפורסם מכרז מפורט והזוכה בו יבחר ביוני 2006. במחצית 2008 אמור המתקן לעמוד על תלו ולהתחיל לקלוט ולשרוף את בוצת השפד"ן.
כצפוי, המתקן (הראשון מסוגו בארץ) עורר ויכוח עז. לכבוד ההפקדה ביקשנו מנציג של האיגוד ומנציג עמותת אדם טבע ודין לסכם בפניכם את טיעוניהם העיקריים. לשיפוטכם:
בימים אלה ניצב איגוד ערים דן לאיכות הסביבה ולביוב בפני משימה מקצועית וציבורית חשובה, שעיקרה הפסקת הזרמת הבוצה לים ומיסוד פתרון יבשתי איכותי והולם לבוצת השפד"ן למשך עשרים וחמש השנים הקרובות.
טיפול תרמי, המשמש כפתרון לבוצות מכוני הטיהור, מהווה פתרון טכנולוגי מתקדם ומוכח בעולם, שהומלץ לאיגוד ע"י מספר ועדות, שכללו מומחים בעלי שם עולמי, כפתרון הטוב ביותר. כך גם קבעה בתחילת 2005 ועדה נוספת בראשות מנהלת הביוב הארצית, שהוקמה בהמלצת משרד ראש הממשלה. לאחרונה גם עיריית ראשון לציון וגם המשרד לאיכות הסביבה הביעו את תמיכתם בטיפול התרמי, בהיותו פתרון יעיל שמבטיח את איכות חייהם של תושבי ראשן לציון ויישובי הסביבה.
טכנולוגיה זו מיושמת במרבית מדינות העולם המערבי במהלך 30 השנים האחרונות, ואף אומצה כפתרון המועדף במדינות האיחוד האירופי. היא מקובלת על הארגונים הירוקים בעולם ולכן העובדה שהיא שאינה נמצאת עדיין בשימוש בישראל אינה מעידה דבר. ראוי לציין שטכנולוגיית הטיפול התרמי אף כלולה באמנת ברצלונה (אמנה בינ"ל להגנת הים-התיכון, א.א) כפתרון היעיל ביותר לטיפול בבוצות השפכים.
אם ברצוננו לצמצם את הסיכונים, ראוי שנלמד מניסיונם של אחרים. הניסיון המצטבר בעולם מלמד שכל פתרון זולת השריפה, גורם לבזבוז כספים וזמן, ובסוף חוזרים לשריפה כאופציה היחידה שנותנת מענה ארוך טווח בהיותה השיטה היחידה שמפחיתה את הזיהום למינימום ואינה מעבירה אותו ממקום אחד למשנהו. יש לזכור שכמויות הבוצה המיוצרת בשפד"ן (כ-150 טון מדי יום) מחייבים פתרון טכני מורכב תוך חשיבה מעמיקה על מכלול הבעיות שנוצרות במהלך התהליך, לרבות הקרבה הגיאוגרפית של המפעל לשכונות המגורים בראשון לציון.
הולנד, גרמניה וכמוהן מדינות רבות באירופה עברו תהליך זהה לזה שישראל עוברת כעת: לאחר הפסקת הזרמת
במהלך השנה האחרונה קידם האיגוד דיון ציבורי נרחב ויזם מספר ימי עיון וסיור לימודי לחו"ל, אליו הוזמנו כל המעורבים בפרויקט, לרבות נציגי אט"ד, כדי להתרשם מהתהליך ולשמוע כיצד הפך הפתרון הזה למועדף וכיצד זוכים המפעלים התרמיים להוקרה על היותם מפעלים ידידותיים לסביבה.
הפסקת הזרמת הבוצה לים באמצעות טכנולוגיית הטיפול התרמי יקרה אמנם משיטות אחרות, אך בסיכומו של דבר היא נותנת את המענה הטוב ביותר לטווח ארוך בהיותה בטוחה סביבתית, נשלטת ואינה תלויה בצרכני הקצה. קיימות טכנולוגיות פשוטות וזולות יותר שמצויות היום בשוק אך יישומן טרם הובטח והוא עשוי להפוך את חייהם של התושבים לבלתי נסבלים.
החלופות החקלאיות לטיפול בבוצה טומנות בחובם בעיות סביבתיות פוטנציאליות רבות כגון מפגעי ריח קשים וזיהום מי תהום. יחד עם זאת, האיגוד קשוב לצרכי החקלאים ולכן בכוונתו לייצר דשן כפתרון משני, וכגיבוי, לטיפול הטרמי בבוצה.
האיגוד רואה בארגונים הירוקים שותפים מלאים למאבק להגנת הים, אך יש לזכור שהאחריות הציבורית להפסקת הזרמת הבוצה מוטלת על האיגוד. יש להניח שבמקרה שייערמו הררי דשן בשפד"ן שלא יימצא להם שימוש - הם יגרמו למטרדי ריחות קשים באזור, ובאט"ד רק יגלגלו את עיניהם לשמיים ולא פחות מכך אל עבר ראשי השפד"ן.
לכן דווקא כעת, בעיצומם של המאמצים לקדם את פרויקט הפסקת הזרמת הבוצה לים בשיטה מוכחת, יעילה ובטוחה, היינו מצפים להפגנת אחריות מצד אט"ד כדי שנוכל לעמוד בלוחות הזמנים הצפופים של הפרויקט ולאפשר את הפסקת זיהום הים.
שיקולי איגוד ערים דן הם לפיכך צרים וחד מימדיים ולכן אינם נותנים מענה טוב לבעיית הטיפול היבשתי. בהתייחסותו של האיגוד שני כשלים מרכזיים: האחד, תפיסת הבעיה כבעיה טכנית (ולכן הצגת פתרון טכני), תוך זניחת שיקולים אחרים. השני, התעלמות מהפן הכלכלי והטלת העול הכספי הכרוך בחלופת השריפה על כתפי התושבים, בעת שקיימת חלופה זולה באופן משמעותי.
גישת הקיימות גורסת כי ניתן לגשר על הפער הזה. כלומר, ניתן לכונן חברה בריאה, מודרנית ומתקדמת מבלי לפגוע בסביבה באופן שיטתי. ניתן אף לשפר את מצבן של המערכות הסביבתיות תוך שיפור איכות החיים של התושבים.
בבסיסה של תפיסת הקיימות עומד החזון האומר כי בחברה בת קיימא אין מקום להצטברות פסולת מכל סוג שהוא. התפיסה הזו מגדירה את המסגרת אליה אנו צריכים לכוון את צעדנו. התובנה המרכזית היא שיש לחתור לתהליכים מעגליים בשלבי היצור והטיפול בפסולות ולחדול מתהליכים חד כווניים, בזבזניים במהותם. כלומר, פסולת של תהליך אחד היא משאב של תהליך אחר. כך, החומר האורגני בבוצה צריך לחזור בתנועה מעגלית אל הסביבה ולהחליף דשן כימי המיוצר במיוחד לשימושים חקלאיים.
הפחמן והחנקן המצויים בבוצה מוחזרים אל הקרקע בעוד שבתהליך השריפה נוצרים מהם מזהמים הנפלטים לסביבה. תהליך מעגלי במהותו מגביל את סך הפליטות האפשרי. תהליך חד כווני כגון שריפת בוצה רק מגדיל את הפליטות ויוצר בעיות סביבתיות חדשות.
כאשר אנו ניגשים למציאת פתרון לבוצת השפד"ן, שומה עלינו לחשוב במושגים אלה ולצייר את הפתרונות האפשריים לאור קיומם של תנאי המערכת הללו.החזון של מעבר לטיפול בר קיימא בבוצת שפכים כולל חבילה של צעדים שעיקרו השבת המשאבים אל המערכות הטבעיות- כלומר, השטחים החקלאיים הם הקולט העיקרי של בוצות השפכים שהן עשירות בחומרי דשן טבעיים דוגמת חנקן ופוספט ומהוות מקור חשוב בטיוב קרקע.
הדירקטיבה האירופית העוסקת בטיפול בבוצת שפכים ובפרט בהגנה על הקרקע כתוצאה משימוש בבוצה לחקלאות ולשימושים קרקעיים נוספים, קובעת מפורשות כי יש לעודד ישום בוצות שפכים בחקלאות תוך שימוש מבוקר והקפדה על שמירת הסביבה.
חלק ממדינות אירופה אף קבעו תקנות מחמירות יותר מדרישות הדירקטיבה באשר לישום בוצות בחקלאות. הדבר הביא, כפי שראינו בהולנד ובגרמניה, למתן עדיפות לחלופת השריפה. יחד עם זאת, אין לראות במציאות הצפון אירופית דגם מייצג עבור ישראל, וזאת בשל התנאים הסביבתיים השונים. ביוון למשל, הוחלט לאסור על שריפת בוצה בגלל עומס זיהום האוויר הכבד שכבר קיים במדינה. באיטליה, רק 1% מהבוצה מטופל ע"י שריפה בעקבות התנגדות ציבורית עזה ובספרד ניתנת העדפה לטיפול ביולוגי בבוצות לטווח הארוך.
ישראל נבדלת במצבה הפיזי ממרבית שטחה של אירופה. למעלה ממחצית השטח בישראל הוא מדברי. בצפון הנגב, בערבה ובמערב הנגב מצויים שטחים חקלאיים רחבי ידיים הזקוקים לדישון ארוגני. נוסף על כך, מידותיה הקטנות של ישראל עושות את השינוע של בוצות ממרכז הארץ לדרומה לאפשרי וכדאי מבחינה כלכלית.
יש לציין כי מחירה הגבוה של חלופת הטיפול התרמי מעמיס את נטל המימון בעיקר על התושבים, בעוד שמדיניות של נקיטת אמצעי מניעת זיהום (PPP – Pollution Prevention Policy) מטילה את העומס בעיקר על התעשייה והרשויות.
האקלים הים תיכוני עם עונת קיץ ממושכת גורם להעצמה של בעיית זיהום האויר בשל יצירת תנאי אינברסיה. תנאים אלה, השונים מאלו המתקיימים בארצות השפלה (הולנד, גרמניה), רק מדגישים את הצורך באימוץ מדיניות של השבת המשאבים אל הקרקע (חקלאות בעיקר) בתהליך מעגלי ודחיית הטיפול התרמי שהוא לינארי במהותו ואינו בר קיימא.
על פי תחשיב שנעשה במשרד לאיכות הסביבה, נדרשים 85,000 דונם של שטחי קרקעות בכדי לקלוט את כל הבוצות הנוצרות בארץ, כולל בוצת השפד"ן. בצפון הנגב בלבד קיימים 250,000 דונם שטחי חקלאות, כך שאין מגבלה בעניין זה. הקמת מתקן לטיפול תרמי מנוגדת אם כן למדיניות המשרד לאיה"ס ואיננה מתאימה לתנאים השוררים בארץ.
ממסכת הדברים עולה כי יש לדחות את הקמת המשריפה ולקדם במשנה מרץ הקמת מערך טיפול לישום הבוצה בחקלאות, אשר יצעיד את ישראל לעבר טיפול בר קיימא בבוצות שפכים.
נא להמתין לטעינת התגובות
