הפעם אני ביבי

עידו שטרנברג הוא "שמאלן מניאק", אבל כל עוד החמאס בשלטון לא ישלשל מרצ לקלפי

עידו שטרנברג | 16/3/2006 15:31

הרבה כסף ויצירתיות משקיעים במרצ בשביל להחזיר מצביעים כמוני הביתה - החל בקמפיין "שמאלנים מניאקים" וכלה בקמפיין ה"אני... אבל...". אבל על אף שאני חותם בשתי ידיים על כל אחת מהמודעות של מרצ, נראה שחבל על הכסף שלהם: הפעם אני עם בנימין נתניהו.

יכול להיות שזו רק התבוסנות השמאלנית המושרשת שלי ללטף את האנדרדוג, אבל ככל הידוע לי התמיכה שלי בנתניהו נולדה ב-26 בינואר - יום ניצחון החמאס בבחירות ברשות הפלשתינית. שמעון פרס מאמין אמנם ש"ניצחון החמאס הוא אסון פלשתיני", אבל אחרי שאהוד אולמרט הציג את תוכניתו המדינית, נראה לי דווקא שזו הבחירה הנבונה ביותר שעשו הפלשתינים בשנים האחרונות. ואחרי שהחמאס השיג בתוך פחות מחודש ועוד לפני שהקים ממשלה נסיגה של 90% מהגדה המערבית, לא תהיה להם התלבטות גם בבחירות הבאות.

בבחירות בישראל, לעומת זאת, ההתלבטות שלי ושל כמותי קשה. היא קשה כי רעיון השכר והעונש שהאמנו בו, נסדק לאט לאט עד שהתרסק לגמרי. זה התחיל ביום החתימה על הסכם אוסלו, שסיים אינתיפאדה של מקלות ואבנים, אבל הביא גדודים של פצצות ושאהידים; זה נמשך ביום נסיגה מלבנון, שלפי שר החוץ בממשלת ברק, שלמה בן-עמי, היה היום שבו נולדה אינתיפאדת אל-אקצה; וזה הסתיים (בינתיים) ביום הנסיגה מרצועת עזה, שהעלה את החמאס.

בפסיכולוגיה קוראים למצב כזה דיסוננס קוגניטיבי - חוסר הלימה בלתי נסבל בין עמדות, אמונות או התנהגות. כל חוקר יסביר שאדם הנקלע לדיסוננס קוגניטיבי יעשה כמעט כל שניתן כדי לפתור אותו.

להתאים את האידיאולוגיה למציאות

אבל לא צריך להיות חוקר פסיכולוגיה בשביל לדעת שאת הדיסוננס שלנו ניתן לפתור בשתי דרכים. האחת, הקלה יותר, היא להתאים את המציאות לאידיאולוגיה. זו דרכם של אנשי השמאל, שמסבירים בכובד ראש, שניצחון החמאס בכלל לא קשור אלינו; שזו היתה הצבעת מחאה נגד השלטון המושחת של הפת"ח; שהשכנים שלנו רוצים שלום לא פחות מאיתנו.

האפשרות השנייה, הקשה יותר, היא להתאים את האידיאולוגיה למציאות. לשם כך, צריך להכיר במציאות הכואבת ולראות שהפלשתינים הצביעו עבור מפלגת איסלאם פונדמנטליסטית; שהם נשבו בסלוגן המנצח (והאמין, יש לומר) - "5 שנות התנגדות הביסו 10 שנות מו"מ"; שהם נתנו את קולם לתנועה שנשבעת באמנתה לא לשקוט "עד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים ויאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבדאללה, יש יהודי מתחבא, בוא והרגהו'"; שהם בחרו, במודע, בסיבוב דמים נוסף.

במציאות כזו גם מי שחושב (כמוני) שצריך להיפרד מהשטחים, אמור להבין שאסור למסור אותם לחמאס; גם מי שסבור (כמוני) שהזמן בסכסוך הזה לא משחק לטובתנו, לא יכול לחשוב על עיתוי גרוע יותר לסיים אותו חד-צדדית.

אבל דווקא עכשיו

- כשאפילו באירופה מתחילים להבין את האיום של האיסלאם הפונדלמנטליסטי - אולמרט, פרס וקדימה עומדים לתת לו מדינה בחצר האחורית שלנו. וכל זה חינם, אין כסף. בלי ויתור על זכות השיבה, בלי הכרה במדינת ישראל, בלי פירוק תשתיות הטרור, בלי מו"מ ואפילו בלי גמילה מהנטייה המעצבנת להצהיר בכל הזדמנות על כוונותיהם למחוק אותנו מהמפה.

יתרה מכך, הנסיגה המתוכננת עלולה למנוע כל משא ומתן עתידי. למה לשאת ולתת כשאפשר רק לקבל? וגם אם נניח שיום אחד תצליח ישראל לגרור מנהיג פלשתיני כלשהו לשולחן המו"מ, אילו קלפי מיקוח יהיה לה להציע לו - את זכות השיבה? את יפו? את פרס הנובל של מר פרס?

נכון הוא שמועמדי מרצ, העבודה, ואפילו כמה ממועמדי קדימה משלמים מס שפתיים ומגמגמים משהו על מפת הדרכים ומו"מ, אבל בסופו של דבר הם לא מסתירים שבסופו של דבר הם ירימו את אצבעותיהם בעד הנסיגה החד-צדדית בגדה. וזה משהו שאני לא רוצה שיעשו עם הקול שלי. אני מקווה מאוד שעד הבחירות הבאות יוחלף שלטון החמאס ואוכל לשוב ולשלשל למעטפה בקלפי פתק מרצ. עד שזה יקרה - אני אמנם שמאלן מניאק, אבל תומך בנתניהו.