על גאולה ועבודה זרה
את ישראל ממצרים הצליח אלוהים להוציא בקלות, אולם הבעיה הקשה באמת היתה להוציא את מצרים מליבותיהם של ישראל. כמו אז, כך היום. הרב יהודה ברנדס על המטען הגלותי של עם ישראל
את האידיליה הזאת מפר התנא רבי אליעזר בן הורקנוס עם תגלית מרעישה: "עבודה זרה עברה עם ישראל בים. ואיזה? זה פסלו של מיכה"! לפי דרשתו של רבי אליעזר, פסל זה יצא עמהם ממצרים, נדד עמהם לאורך כל המסע במדבר, עבר את מעמד הר סיני, נכנס עם יהושע לארץ, עבר את כל תקופת ההתנחלות, ובימי השופטים "יצא מהארון" והפך להיות מוקד פולחן.
בפשוטו של מקרא, אין לכל זה מקור. סיפור פסלו של מיכה מופיע בסוף ספר שופטים, עשרות ואולי מאות שנים אחרי הכניסה לארץ. מסופר שם על איש מהר אפרים ושמו מיכה, שגנב מאמו סכום כסף גדול. לאחר השבעות וקללות והקדשות, הוא הואיל להחזיר את הגניבה. חלק מהכסף שהוחזר הוקדש לה', ומיכה עשה ממנו פסל ומסכה, והעמידו בביתו בהר אפרים.
מיכה שכר את שרותיו של נער משבט לוי, שישמש לו ככהן, ויסד שם מרכז פולחן לעבודה זרה. לימים, עבר המרכז הזה לצפון הארץ, בעת נדודיהם של שבט דן צפונה, ושם נשאר כמוקד פולחן לתקופה ממושכת.
מה הביא את רבי אליעזר לדרוש שפסלו של מיכה יצא עמהם ממצרים? רבי אליעזר מניח, שאם דורות אחרי הכניסה לארץ הופיעה דרישה לעבודה זרה, אי אפשר להניח שזו צצה לה פתאום בלי רקע קודם. הוא סבור, שיש לחפש את השורשים לצורך הזה בעברו של העם, ולדבריו, הם ייבאו זאת ממצרים.
את ישראל ממצרים יכול הקדוש-ברוך-הוא להוציא בקלות, אולם הבעיה הקשה באמת היא להוציא את מצרים מליבותיהם של ישראל. את זאת אין הקב"ה עושה בכוח, מכיוון שמדובר בתהליך נפשי שבני האדם אמורים לעשות בעצמם, מתוך בחירה חופשית. מן המסע במדבר אנו מכירים היטב את התלונות, הקנטרנות, חוסר האמון במשה ובהנהגתו, עד כדי מרד המרגלים ועדת קורח, והפיכת מצרים ל"ארץ זבת חלב ודבש" בפיהם של דתן ואבירם. הגעגועים התמוהים של המתאוננים לקישואים ולאבטיחים שאכלו במצרים, ושכחת סבל העבדות והגלות - הם היסוד לדרשה של רבי אליעזר.
רבי אליעזר רק הוסיף מימד עומק שהסתתר מאחרי כל כפיות הטובה הזאת: גרעין קשה של עבודה זרה, שלא הצליחו להיפטר ממנו, ואשר המשיך ללוותם לאורך הדורות.
הפלא הגדול בדרשתו של רבי אליעזר הוא הערכתו את הסובלנות האלוקית. אותו אל קנא שציוה במעמד הר סיני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ואשר בעוון חטא העגל כמעט והשמיד את כל עם ישראל, סבל, לדעתו של רבי אליעזר את הפסל הפרטי הזה, ולא פגע בו ישירות. מכיוון שהקב"ה אינו רוצה, וכביכול אינו יכול, ליטול מאדם מישראל לחלוטין את הבחירה החופשית, נותר הגרעין הזה קיים ופעיל, למרות הנזקים הרוחניים שהוא עלול לגרום, וגרם לבסוף.
אם בדור יציאת מצרים כך, בדורנו על אחת כמה וכמה. אם ביציאת מצרים עטורת ההוד, הנסים הגלויים, האותות והמופתים, יכולים היו להגניב עבודה זרה לאורך כל המסלול, ולא הצליחו להפטר מחיבת הגלות, העבדות והמשעבדים המצרים, ודאי הדבר שכך ביציאה הפחות-הירואית מגלויות מאוחרות יותר.
לא ייפלא אפוא, ששנים לא רבות אחרי הגשמת החזון הציוני, הקמת המדינה, מלחמות השחרור והתקומה, לא הצליחו עדיין בני הדור הראשון והשני לגאולה, ניצולי שואה ובניהם, עולים חדשים וצאצאיהם, להפטר מן המטען התרבותי שהביאו עמהם מדורות של גלות.
אחרי הגאולה הראשונית, ואחרי הכניסה לארץ (שגם היא התרחשה בדור ההוא בחודש ניסן, כעבור ארבעים שנה), מתחילה "ספירת העומר", תהליך ארוך של התקדמות והתפתחות, שרק בסופו, תושלם יציאת היהודים מן הגולה, בעקירת הגולה והגלותיות מליבותיהם של היהודים.
יש להתפלל לכך שהסבלנות האלוקית תעמוד גם הפעם לזכותנו, ובצירוף עם מאמץ אנושי, כלל - לאומי, יעלה בידינו בסופו של התהליך לכונן חברה ישראלית חפה משעבודים ופולחנים זרים. חברה בריאה, מאמינה, מוסרית, וערכית.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. לאחרונה
ראה אור ספרו "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
