יוצא בחוץ
גם לצד לונדון, קירשנבאום ורינו צרור, קוטף ניצן הורביץ את תואר העיתונאי הפוליטי והאקטיביסט ביותר בחדשות 10. הוא יושב בהנהלת האגודה לזכויות האזרח, פעיל למען הומואים ולסביות, שמאלן מובהק, סוציאליסט מוצהר ולוחם סוער בתאגידים. וזה נוסף להגשת אחת הפינות הפופולריות בטלוויזיה. עכשיו רק תנסו לרמוז שהוא קבור בארכיון
ולמרות הרשימה המכובדת הזאת, ייתכן מאוד שהעיתונאי הפוליטי והאקטיביסט ביותר ב"חדשות 10" הוא במפתיע דווקא זה שתדמיתו הפוכה לגמרי ושאוחז, לכאורה לפחות, בג'וב האולפני והאיסטניסטי ביותר - עורך חדשות החוץ. ניצן הורביץ, גבירותיי ורבותיי, האיש הרהוט והידען המוכר בעיקר בזכות פינת החוץ השנונה שהוא מגיש ב"לונדון את קירשנבאום", הוא שמאלן רדיקלי כמעט, סוציאליסט מוצהר ומתנגד חריף לתאגידים. כשהוא מדבר בלהט הריאיון על פערי המשכורות השערורייתיים בישראל או על התארגנויות אזרחיות כנגד תאגידים נצלניים, אי אפשר שלא להתרשם מהאמונה היוקדת.
הפער בין הפרסונה המעונבת לבין דעותיו הנחרצות, בצירוף חברותו בהנהלת האגודה לזכויות האזרח, אינם מותירים ברירה מלהכריז: ניצן הורביץ הוא היוסי ביילין של "חדשות 10". כפי שאותו פוליטיקאי קריר ומנותק מטייל לו ברחבי האיחוד האירופי וצץ לפתע עם איזו יוזמת ז'נבה, כך גם הורביץ מתלוצץ ברגע אחד עם ירון לונדון על הווקאנס הצרפתי ורגע לאחר מכן מביים סרט תיעודי מטלטל על אפגניסטן של אחרי המלחמה.
"המדינות שהכי מעניין אותי לסקר הן צרפת, רוסיה, דרום אמריקה וארצות הברית. מה שמעניין אותי בהן זה האנשים הקטנים ולא הממשלות או התאגידים. הרי בשביל מה כל העסק אם לא בשביל האנשים?", הוא שואל רטורית. "בכלל, כשאומרים אנשים צריך להבין על מה מדברים. הנתונים הכלכליים מתייחסים תמיד לממוצעים. למשל, בארצות הברית הממוצעים מרשימים: התל"ג לנפש עומד על כ-30 אלף דולר בשנה. השאלה על כמה אנשים הממוצע הזה חל. הרי אם יש לך ביל גייטס אחד ועוד מאה עניים, הממוצע הזה הוא לא רלוונטי. זו הבעיה, שהאנשים האמיתיים מתרחקים יותר ויותר מהממוצעים.
"זה די מלהיב שאנשים פשוטים בדרום אמריקה או בצרפת - תלמידים, סטודנטים ופועלים - קמים ואומרים דברים נכונים:'אני עובד, קורע את התחת ומה יוצא לי מזה? חייבים להתייחס אליי בהגינות'. אני חושב שזה לגמרי נכון, וזה קורה עכשיו גם כאן בישראל וזה טוב שהעניינים האלה חזרו לוויכוח".
בין תחומי הסיקור, הוא במיוחד מתעניין לדבריו בזה הכלכלי. "בסופו של דבר הבסיס של פוליטיקה זה עניינים כלכליים. בסיקור שלי אני מנסה להראות כיצד הכוחות הכלכליים משפיעים על חברות ומשטרים. ברגע שנפלה חומת ברלין והסתיימה המלחמה הקרה, נוצר מצב של מעצמת-על אחת, ארצות הברית, ועם זה באה איזו תובנה שיש גישה כלכלית אחת נכונה בלבד, של שוק חופשי, ואין מה לערער עליה או להתווכח עליה. מחשבה אחת, של קפיטליזם, של הסרת מחסומי סחר, צמצום דרישות של עובדים, צמצום הגנות על הסביבה.
"בישראל זה אולי מה שהכי אפיין את המדינה מתחילת שנות ה-90. אבל בבחירות האחרונות ראינו, בדיוק כמו שראינו בדרום אמריקה ובמקומות אחרים בעולם,
"אנשים גם מבינים שההשלכות שלה יכולות להיות קשות מאוד: אוכלוסיות שלמות נשארות בצד, הפערים בחברה גדלים, נוצרת שכבה קטנה של מתעשרים לעומת המונים שיורדים לעוני. ראינו את זה פה מצוין. ופתאום בבחירות האחרונות ראינו פנסיה, גמלאים, ועדי עובדים, שכר מינימום, הגנות, ביטוח בריאות, נגד הפרטות. זה דבר שממש לא קרה רק כאן, זה קרה בכל מקום. ואת זה בדיוק אני מנסה להראות - איך הדברים שקורים בצרפת, בדרום אמריקה, בארצות הברית של בוש ובישראל, משתלבים לזרם גדול אחד".
מאיפה התודעה החברתית הזאת?
"מאז שהייתי קטן הייתי כזה, זה משהו שבא מהבן אדם. היתה לי תמיד חולשה למעשי ניצול, מאז שאני זוכר את עצמי התעניינתי בזה וחשבתי על זה. מגיל צעיר הייתי פעיל בדברים ציבוריים: פרלמנט נוער, עיתון בית ספר, הפגנות, עצומות, מחאות, אפילו בשבט הצופים שלי ארגנתי פרלמנט. ככל שגדלתי ונכנסתי למקצוע, התחלתי להבין את זה בצורה יותר מסודרת. אחר כך יצא לי לנסוע וראיתי את זה בעיניים. אתה נוסע למקומות באפריקה או בדרום אמריקה - חבל לך על הזמן. מושגים כמו דמוקרטיה או פרלמנט נמחקים כשאנשים לא יודעים מה הם יאכלו בערב".
הדעות הנחרצות האלה הפריעו לך פעם בקריירה?
"אף פעם. ברגע שזו לא סתם יציאה או הפלצה אלא דעה מבוססת ואתה יודע להסביר את עצמך ולתת דוגמאות ולשכנע, אז להפך-זה רק יתרון. גם עבדתי בסך הכל במקומות ליברליים מאוד. אבל כשהייתי כתב בחו"ל הייתי מופיע בכל מיני אירועים וכנסים ולפעמים היו קהלים מאוד עוינים, במיוחד בארצות הברית. כל מיני קהילות דתיות. בהתחלה היו תגובות קשות אבל כשהסברתי יותר אז אנשים הבינו יותר והעריכו, גם אם לא הסכימו".
אתה לא חושב שיש פער מפתיע בין התדמית שלך לבין הדעות שלך?
"לפעמים דווקא הסוג הזה של התדמיות החיצוניות כביכול הוא דבר מטעה. יש אנשים זרוקים או עממיים אבל הם יכולים להיות מאוד שמרנים מבחינה רעיונית. ולחלופין, אנשים עם חליפה ועניבה יגידו את הדברים הנכונים ויביעו מחשבות רעננות. וחוץ מזה, במציאות אני שונה מהמראה הטלוויזיוני שלי".
הורביץ, 41, רצה, לדבריו, תמיד להיות כתב חוץ ("בתור ילד התחביב שלי היה לצייר מפות של אפריקה"), ואכן כמעט כל חייו הבוגרים הוא משמש בתפקיד. הוא שירת בגלי צה"ל כעורך חדשות החוץ (הוא החליף בתפקיד את אילנה דיין), המשיך ל"חדשות" ומשם ל"הארץ" באותו התפקיד. מ"הארץ" נשלח לפריז ולאחר מכן לוושינגטון. כשחזר, הצטרף לערוץ 10 שאך הוקם.
כעורך חדשות החוץ הוא אחראי על מספר קשבים ועל כתב אחד, אילן גורן. הדסק מספק חומרים לכל תוכניות "חדשות 10", כשחלק ניכר מהכתבות הורביץ מכין בעצמו. בשנה האחרונה ביים גם שני סרטים תיעודיים מוצלחים, על אפגניסטן ועל הצונאמי. בקרוב מתוכנן סרט נוסף, על סין.
"בעיניי, חדשות חוץ זה התחום הכי חשוב במערכת", הוא אומר, "כי העולם היום הוא בכיוון של גלובליזציה ותהליכים מרכזיים. כל מה שמתרחש בישראל נובע מדברים שמתרחשים בעולם. למשל, מפלגת הגמלאים - בכל העולם המערבי תוחלת החיים גדלה. בשנות ה-50 זה עמד על 66-65 ועל סמך זה נגזר גיל הפנסיה שפחות או יותר חפף את גיל התמותה.
"עכשיו זה כבר מגיע לאזור ה-80 ואדם בן 65 הוא איש צעיר. אבל גיל הפרישה נשאר בעינו, ונותרו לאדם 30-20 שנה של פעילות אחרי הפנסיה. אלו אנשים במלוא כושרם שגם צריכים להתפרנס וגם רוצים לעשות משהו. והמגמה הזאת לא מיוחדת לנו בשום צורה. זו דוגמה לכך שאם מבינים או לומדים על מה שקורה בעולם אפשר להפיק את הלקחים הנכונים בנוגע למצב בארץ. מתעסקים היום בארץ המון בגיל הזהב, בדור שלישי, בקהילה. זה גם עסק כלכלי אדיר. בעולם מתעסקים בזה כבר המון זמן, לא המצאנו שום דבר חדש.
"או תופעה כמו העלייה של ליברמן. זה מקביל לשמרנים החדשים בארצות הברית - שילוב של ערכי המשפחה עם לוחמה בפשע, מה שליברמן הדגיש בקמפיין שלו, עם מדיניות קשוחה בענייני חוץ וביטחון. זה ימין קלאסי, זו מפלגה רפובליקנית קלאסית. זה לא מיוחד לישראל. וזה לא רק הפוליטיקה.
"תראה את החברה, הפנאי, התרבות, החינוך. יש הרבה דברים דומים ומושפעים. זה בלתי נמנע: אנחנו מדינה פתוחה, יש לנו כלכלת ייצוא, חלק גדול מהאנשים בכלל לא נולדו פה ואנשים באים ונוסעים. ברור שתהיה השפעה. בשביל להבין הרבה דברים בישראל חייבים להבין את הזירה הבינלאומית. כולנו, למשל, יודעים שאתה לא יכול לעשות הרבה דברים בלי תיאום עם ארצות הברית. אז צריך להבין מהיכן נובעות כל מיני עמדות אמריקניות - מפוליטיקה אמריקנית פנימית, מעניינים כלכליים, מכל מיני גורמי השפעה יהודיים בתוך ארצות הברית. אלו דברים מורכבים שחייבים להיות בקיאים בהם והגורמים הישראליים הרשמיים לא תמיד בקיאים בהם".
מזניחים קצת את חדשות החוץ בתקשורת הישראלית, לא?
"לא נותנים מספיק מקום לחדשות חוץ. שמים את החומה הזאת בין חדשות חוץ לחדשות פנים ולא מבינים שחלק גדול ממה שאנחנו מדברים עליו בארץ, גם בתחומים כמו מדיני וצבאי, הם חלק מגל עולמי. אנשים מבינים את הקשר בנוגע למדע, רפואה, תרבות ספורט, אבל לא לוקחים צעד אחד קדימה. אבל אליי מתייחסים יפה במערכת".
איזה סיפור מאילו שעסקת בהם עניין אותך במיוחד?
"השנה עשיתי שתי נסיעות מאוד חזקות: לאסיה, לאזורים שנפגעו בצונאמי ולאפגניסטן. ראיתי שם דברים. . . אתה יכול לקבל חומרים מצולמים, אבל ברגע שאתה מסתובב, הכל נראה אחרת. הגעתי למקום, העיר בנדה אצ'ה באידונזיה שבה נהרגו 200 אלף איש, חצי מתושבי העיר. כמו תל אביב שחצי ממנה הלכה. תחשוב על הסיטואציה. זה לא רק הריח והגופות, זה אנשים שאיבדו הכל. או אפגניסטן, שאתה רואה עוני מחפיר. לא עולם שלישי, עולם שלושים. זה התחיל מנסיעה לבדוק למה לא תופשים את בן לאדן. זו היתה חוויה מדהימה. אין שם כלום. למושגים כמו שלטון אין שם שום משמעות. איזה שלטון? אין חשמל, אין מים, אין כסף. זה אנשים שזרוקים במדבר. שואלים למה לא תופסים את בן לאדן. אין שם כלום. למה שאדם שגר במערה ואוכל גללי עזים, למה שהוא יתפוס את בן לאדן? מה אכפת לו מזה בכלל?".
מה שאתה בעצם אומר פה זה שהתדמית של עורך חדשות החוץ, כמין טטיאנה הופמן ב"ארץ נהדרת" שיושבת בארכיון במרתף וגוזרת סרטים, לא נכונה.
"זה רחוק מהמציאות. במסגרת התפקיד צריך לנסוע בעולם, לראות את הדברים בעיניים, להיפגש עם אנשים. אתה קורא הרבה, בטח, אבל זו טעות לעשות את התפקיד הזה מתוך בור בארכיון. גם טטיאנה לא כזאת, אני אומר לך בהכירי אותה. ממש לא כזאת. גם האנשים האחרים שפועלים בנושא ממש לא כאלה. אלו אנשים פתוחים שנוסעים ורואים. אני חושב שזו אולי הקבוצה האיכותית ביותר בתקשורת הישראלית".
ואתה היחיד ממנה שפוגש בכל יום את לונדון ואת קירשנבאום.
"זה נהיה אייקון הדבר הזה. בתוך זמן קצר מאוד זו הפכה להיות אחת הפינות האהודות ביותר בערוץ. אפשר לראות את זה לפי כמות המכתבים שאני מקבל. יש לי הערכה עצומה לשני האנשים האלה. כל יום אני לומד מהם משהו. הם אנשים עם ידע עצום וניסיון. הם גם בני אדם. כל יום אני מתכונן טוב-טוב, כי אני יודע שהם ישאלו שאלות. שום דבר לא מתוכנן בתוכנית, הכל ספונטני. הם שואלים מה שבא להם, מה שמדליק אותם. אני אמור להשיב ולדעת. אז אני מתכונן. זה אתגר להיות מול שניים כאלה. כל יום אתה נבחן מחדש, אבל באמת בכיף כי זה נעשה מתוך עניין אמיתי ואני לומד מזה המון".
האג'נדה החברתית המנומקת מגיעה אולי כי הורביץ עצמו משתייך לקבוצת מיעוט - הקהילה ההומו-לסבית (בן זוגו הוא במאי התיאטרון עידו ריקלין). הוא גם פעיל בזירה הציבורית, כאמור, באגודה לזכויות האזרח. בנוסף, עד לפני מספר חודשים הוא פרסם טור דעתני ופוליטי למדי בעיתון אגודת ההומואים והלסביות, "הזמן הוורוד". מפעם לפעם ניתן לראות אותו בהפגנות של הקהילה.
"אני מביא את כולי לעבודה, וזה כמובן כולל את הזהות המינית שלי", הוא אומר. "אני אולי לא עוסק בזה ישירות אבל זה חלק ממני וברור שזה בא איתי לכל מקום. בכל הנוגע לבעיות זכויות אדם של הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים אסור שההתייחסות תהיה מצומצמת לקבוצה הזאת בלבד. היא חייבת להיות כללית. ברגע שלא יהיו זכויות אדם לכולם, אז לא יהיה בסופו של דבר לאף אחד. גם בקטע של הומואים ולסביות וגם בנוגע לדברים אחרים, המאבק חייב להיות יותר רחב - אם זה ערבים, אם זה עובדים זרים, אם זה עניים, אם זה קשישים.
"יש הרבה אפליות מכל מיני סוגים. אתה יודע כמה קשה לאדם בגיל 55 לחפש עבודה? אדם עם ניסיון, שיכול לעבוד עוד הרבה זמן, אין לו אפשרות. למה? מה קרה? אני אגיד לך מה קרה. למעסיקים פחות נוח לקחת בן אדם כזה, כי הם פחות יכולים לדרוך עליו. בנוגע להומואים, נוצר מצב שיש חלק בקהילת ההומואים והלסביות, אלא שגרים במרכז וחייהם טובים, שאומרים שנגמרו הבעיות -'כן, יש עוד כמה עניינים קטנים כמו נישואים, הכרה באימוץ ומה אכפת לנו מהערבים, שיעופו'. זו גישה מטופשת לגמרי. כי אם אתה מדבר ככה, אתה מאפשר עלייה של כוחות פוליטיים שבסופו של דבר גם יורידו לך את הראש. כל הזמן יש לדברים האלה תזכורת. ראינו מה קרה במצעד הגאווה האחרון בירושלים. היה שם הרי ניסיון לרצח של כמה צועדים. אלו דברים שמטרידים אותי מאוד ואני לא מסתיר את זה, והלוואי שאצליח לתקן משהו ולשנות את העולם אפילו טיפ-טיפה".
נא להמתין לטעינת התגובות
