"אם אני לא יהודי, אז למה נתתם לי לעלות לארץ?"
מישה שראה עצמו יהודי לכל דבר בדק במשרד הקליטה אפשרות גיור לאשתו. 'אין שום בעיה עם אשתך', אמרה לו הפקידה במשרד הקליטה, "הבעיה היא אצלך". סיפורו של מישה הוא סיפור אופייני, המדגים את הפער בין חוק השבות המאפשר עלייתם ארצה של מי שאביו או סבו היו יהודים לבין ההלכה ההולכת אחר האם
בניגוד לרבים מבין העולים מברית המועצות לשעבר, היה מישה מחובר למורשת ישראל במידה לא מבוטלת עוד לפני שעלה ארצה. "סבא שלי לימד עברית במחתרת", הוא אומר. "ובמסגרת זו הוא גם סיפר לתלמידיו על ארץ ישראל ועודד עלייה. סבא גר אצלנו בבית, ולכבודו ציינו הוריי את מרבית החגים היהודיים. זה היה הסוד של המשפחה שלנו מול העולם העוין שבחוץ. אבל כאן בישראל הקשר של סבא שלי ליהדות הוא קלישאה שחוקה, לא יותר".
מישה עלה לארץ לפני 14 שנים עם אשתו אירנה ושני ילדיהם. המשפחה הגיעה לסניף של משרד הקליטה בתל-אביב לשם רישום בירוקרטי, וכבר אז ביקש מישה לברר איזה תהליך צריכה לעבור אשתו כדי שתירשם כיהודיה. הפקידה עמה שוחח היתה חרדית חובשת פאה, לדבריו. "היא שאלה כמה שאלות, קראה במסמכים, פנתה אליי וחייכה חיוך מרגיע: 'אין שום בעיה עם אשתך', היא אמרה. 'משום שאמה יהודיה'. מתוך הדברים הבנתי פתאום שדווקא איתי יש בעיה. ברגע אחד התברר שאירנה היא היהודיה שבינינו. דווקא היא, שעד שהגיעה לביתי לא היה לה כל קשר לעם היהודי. הילדים יהודים, כמובן. אבל בכלל לא בזכותי".
כמו מישה חיים היום בישראל כשלוש מאות אלף עולים שאינם יהודים שהגיעו ארצה בראשית שנות ה-90 בתנופת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. כידוע, על פי ההלכה יהודי הוא מי שאמו יהודיה או שהתגייר גיור אורתודוכסי, אולם חוק השבות מאפשר עלייה גם למי שאביו או סבו היו יהודים. כתוצאה מכך דווקא מי שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה נושאים ברובם שם משפחה יהודי מובהק, והם אלה שסבלו מאנטישמיות בגולה, בעוד שרבים מהיהודים נושאים את שם המשפחה הגוי של אביהם, ומשום כך נחשבו בברית המועצות גויים.
"המהפך בתפיסה היה בלתי ניתן לעיכול בעבורי", אומר מישה, שמרגע שיצא ממשרד הקליטה החל במסע חיפוש שורשים קדחתני. תחילה פנה לרבנים שונים, משוכנע ש"הגברת מהקליטה לא יודעת מה שהיא מדברת". בסופו של דבר הגיע לרב שכונה בעירו, כשהוא מנופף בשם משפחתו היהודי כבאסמכתא משכנעת. הרב הושיב את מישה, הסביר לו בסבלנות את הצד ההלכתי, והזמין אותו להצטרף לקהילתו. מישה לא הסכים לשמוע. "עמדתי מולו והתחלתי לצעוק", הוא נזכר.
"עד היום אני מתבייש על הדברים שצעקתי באוזניו. קיללתי את הישראלים, את הדתיים, את מי לא? יצאתי בטריקת דלת ולא חזרתי לשם יותר". אחרי שנואש מהאפשרות שיוכר כיהודי בזכות אביו, החליט לנסות להוכיח שגם אמו יהודיה. "חקרתי וביררתי בכל צורה אפשרית את המוצא של אמא", הוא אומר. "חשבתי שאולי החינוך האתיאיסטי שהיא קיבלה כיסה על מוצא דתי כלשהו, אבל לא היה ספק בדבר - אמא היתה גויה למהדרין". בשלב זה החליט מישה להרפות מן העניין. ילדיו ממילא נחשבו יהודים על פי ההלכה, ושם משפחתו אף העניק להם חותמת כשרות חברתית.
"למען האמת אין לי צורך ממשי בגיור", הוא אומר. "יש לי עברית טובה עוד מרוסיה, אני מנהל עסק בשיתוף עם ישראלים ותיקים, כך שלמעשה אני מעורב מאוד בחברה בארץ גם בלי תעודת הכשרות של הרבנות".
אולם שנתיים מאוחר יותר, כשילדיו בגרו מעט, החליט מישה לפתוח בתהליך גיור. אותם ימים הגיור נעשה דרך בתי הדין האזוריים. מישה, שגר אותה תקופה באשדוד, ניסה כוחו בלימוד, ונחל כישלון ראשון. "עמדתי שם בדמעות ממש", הוא מספר. "דמעות של כעס ושל ייאוש".
אותם ימים היתה המערכת נוקשה מאוד עם המועמדים לגיור ומעט מאוד מתגיירים הצליחו להשלים את התהליך. אלא שהעלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר הפכה את בעיית הלא יהודים לבעיה לאומית בעיני רבים, ובתוכם הרב ישראל רוזן שהציע להקים בתי דין מיוחדים לגיור שניתן יהיה להגיע אליו דרך אולפני גיור בלבד.
הראשון לציון לשעבר, הרב בקשי דורון ביקש מהרב רוזן להקים מערך גיור כזה במסגרת מכון צמ"ת, וכך היה. במשך ארבע שנים עמד הרב רוזן בראש מערך הגיור, משם עבר המערך למינהלת בתי הדין הרבניים בראשות הרב אלי בן דהן.
לפני כשנתיים וחצי, אחרי פירוק משרד הדתות, החליט אריאל שרון, ראש הממשלה בזמנו, להעביר את מערך הגיור למשרדו, כשהמערך פועל תחת סמכותו של הרב חיים דרוקמן עד היום. מטרת המערך המיוחד היתה בראש ובראשונה לעודד גיור כדי לעצור את אחוזי ההתבוללות שהחלו לעלות ושעשויים לעלות עוד יותר בדור הבא, לאחר שקליטתם החברתית של העולים מרוסיה תושלם.
היוזמים ביקשו להקל את ההליך הבירוקרטי שהקשה על המועמדים לגיור, תוך שמירה על עקרונות הגיור האורתודוכסי הדורש, בין השאר, קבלת עול מצוות. אלא שבין בעלי ההלכה נותרה מחלוקת עמוקה בדבר רמת קבלת עול המצוות הנדרשת. יש הדורשים קיום מצוות קלה כחמורה
מישה עשה דרכו לאחד ממכוני הגיור האלה והתמיד בלימודיו. בתום עשרה חודשים שכללו שלושה עד ארבעה מפגשים בשבוע במכון, צריך היה מישה לעמוד בפני בית דין בשנית. "המפגש הזה עם היהדות היה טוב בהרבה מהמפגש הראשון", הוא מספר. "אז דרשו ממני להביא עוד אישור כזה ועוד אישור אחר ונראה היה שהם ממש מתאמצים להוציא לי את החשק לסיים את התהליך. בפעם השנייה החוויה היתה הרבה יותר חיובית, אבל אני לא עמדתי בזה. ליוותה אותי משפחה נחמדה מאוד, למדתי הרבה, אבל התייאשתי ופרשתי מהלימודים אחרי חצי שנה. לא פשוט לנהל עסק ומשפחה ולהתמיד בלימודים באופן כל כך אינטנסיבי. אבל היה בי גם 'אנטי' כלפי התהליך כולו. יש מצוות שלא הצלחתי בכלל להבין את העניין בהם והם נראו לי מעט פרימיטיביים".
ה'אנטי' עליו מדבר מישה הלך והתפתח והפך לעיקרון. היום מישה לא מוכן לדבר יותר על גיור. "אני מסתכל באנשים סביבי ושואל את עצמי במה הם יותר יהודים ממני?", הוא אומר. "יש לי חברים ישראלים שלא יודעים מושגי יסוד ביהדות, גם לא מנהגים פשוטים שלמדתי מסבי הרבה לפני שעליתי ארצה. אחרי חודש במכון הידיעות שלי עלו על אלה של רוב הישראלים, אפילו המסורתיים שבהם. הילדים שלי לא יודעים שאני לא יהודי על פי ההלכה, משום שבעיניי אני יהודי לכל דבר. היהדות שלי חתומה בדם בני עירי שנרצחו על ידי אנטישמים ברוסיה, ולא בחותמת של רב זה או אחר".
הכתבה מתפרסמת בגיליון נקודה שייצא בסוף שבוע הקרוב. עוד כתבות על הבעיה והצעות לפיתרונה – בגיליון.
נא להמתין לטעינת התגובות
