תחנות בזמן עם נורית דאבוש
יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו נזכרת בילדות, מספרת על האהבה לכדורסל, על היחסים עם אריאל שרון, והשיחה עם יצחק רבין. ובתפקיד שלה היא מרגישה תחושה של שליחות
החיבור הראשון שלי עם התקשורת היה בכיתה ט'. בתוכנית "זהו זה" היתה פינה של הגשמת חלומות. פניתי אליהם והם הגשימו לי חלום: להיפגש עם מכבי תל אביב, שהיתה בשיאה אז, עם ארל וויליאמס. המפגש היה חוויה. ארל וויליאמס הרים אותי על הכתפיים כדי שאוכל להטביע. קיבלתי חולצה של מכבי תל אביב, הייתי בעננים. כל אשקלון עצרה את נשימתה כשהתוכנית שודרה, ביום חמישי בארבע וחצי. חזרתי הביתה גיבורת העיר.
בכיתה י"א התחלתי להדריך תלמידים בח' וט', אחד החניכים שלי היה ח"כ גלעד ארדן. אהבתי את ההדרכה, למדתי לתת בלי לקבל. באותם ימים גם התחלתי לאמן כדורסל בהתנדבות את החניכים בנווה הרועה, בית שגדלים בו ילדים ממשפחות מצוקה. המשכתי איתם גם כשהייתי באוניברסיטה. הייתי חוזרת הביתה ביום חמישי, שמה בגדי ספורט ונעלי התעמלות ולוקחת את הבנים לאימון כדורסל. הקמתי קבוצה לתפארת. זאת היתה פעם ראשונה שפניתי לתורם, הייתי צעירה ונאיבית, והוא הביא להם את כל הציוד: טרנינגים עם מספרים, חולצות, נעליים וגרביים. אהבתי את הילדים אהבת נפש. זאת היתה חלקת אלוהים הקטנה שלי.
למדתי בתיכון דתי בכיתה תורנית, עשיתי חמש יחידות בתושב"ע, במחשבת ישראל, בתנ"ך. כמו כל החברות שלי, עשיתי מטעמים דתיים שנה אינטנסיבית מאוד כמדריכה של בני נוער במסגרת שירות לאומי. הייתי טיפוס קצת שונה, בת השירות הלאומי היחידה עם מכנסיים. הצלחתי לשכנע אותם איכשהו.
השנה הכי יפה של חיי היתה השנה הראשונה בבר אילן. גרנו במעונות, באזבסטונים, 12 בנות שהגענו מאותה כיתה. יותר משלמדנו - חגגנו. פעם ראשונה שאני לא בבית. את יודעת מה זה להכין בעצמי אוכל? מעולם לא הכנתי לעצמי ארוחה. בשבוע הראשון אכלנו סנדוויצ'ים עם ממרח שוקולד. בשבוע השני כבר התעשתנו, ובשבוע השלישי כבר הכנו אוכל וזה הפך לחוויה מרנינה, להיכנס למטבח ולבשל. לא יצאנו העירה, גרנו בבר אילן. שלוש שנים באוניברסיטה, זה היה הבית שלי. הייתי מטיילת בארבע בבוקר ברחבי האוניברסיטה, מכירה כל פינה. בחמישי בערב היינו אורזות פקלאות ונוסעות הביתה לאשקלון.
נבחרתי לאגודת הסטודנטים ושלוש שנים הייתי פעילה. השיטה הייתה כזאת שמכל אחד מהחוגים בוחרים נציג, ובשנה הראשונה נבחרתי במקום השני, עם מספר קולות מאוד גדול. בשנה השנייה קרה אותו דבר, ובשנה השלישית חשבתי שאני ראויה להיות יו"ר האגודה. התמודדתי, לקחתי 45 אחוז מהקולות, אבל הפסדתי. העברתי את זה. זה היה קטן עליי, התפקיד הזה, וגם הייתי מאוד צעירה ביחס לאלה שהתמודדו מולי. אלה שניצחו אותי היו חבורה מבוגרת ומנוסה ממני. כך שזה לא היה טראומתי, אבל זה היה שיעור. אז הבנתי שאני צריכה לסיים את הלימודים ולעזוב. אני בכלל לא בן אדם שרגיל לכישלונות.
גרנו ארבע בנות בדירה שכורה בקריית אונו ושילבתי לימודים שנה ראשונה לאם-איי עם עבודה במחלקת המחקר של המוסד לביטוח לאומי. הייתי בין המגבשים את הצעת חוק הסיעוד הממלכתי. המסלול שלי היה בין ירושלים לקריית אונו. עדיין לא נכנסתי לתל אביב. עברנו שם את מלחמת המפרץ וחברים נכנסו לשמור עלינו מסקאדים. בנים נכנסו לדירה. זה היה שיא. ילדות טובות היינו. אחרי מלחמת המפרץ עזבתי את הביטוח הלאומי והפכתי לעוזרת הדובר במשרד הבינוי והשיכון, כשהשר היה אריאל שרון. הייתי ילדה צעירה והוא האמין בי מאוד. אם למדתי תקשורת ממישהו, זה מאריק. הסתכלתי עליו מהצד, על העבודה שלו עם שייע סגל שהיה הדובר, ולמדתי המון.
התפקיד הבכיר הראשון שעשיתי עצמאית היה דוברת האגודה למען החייל אצל רמי דותן. זאת היתה ההזדמנות האמיתית הראשונה שמישהו נתן לי. הוא אפשר לי לעבוד וגם לעשות טעויות. אחד הרגעים הכי מרגשים היה כשעשיתי אירוע לחיילים בקיסריה. מופז היה הרמטכ"ל, ועשינו משהו שבדיעבד אני מבינה את גודל האחריות שלקחנו על עצמנו כשהכנסנו למתחם האמפיתיאטרון יותר חיילים מהמותר.
היה נורא צפוף, משהו כמו 7,000 חיילים, כמעט פי שניים מהקיבולת, שעמדו כולם עם דגלי המדינה. מופז לא האמין למראה עיניו. הובלתי את מופז ורמי מלמטה, ואני לא אשכח את ה"וואו", הגל הזה שכולם זזים אחורה לכבודם ושואגים. ואז העלנו את שרית חדד ששרה "שמע ישראל". ככה פתחנו את המופע. זה היה בתקופת הפיגועים. אחרי שהכל נגמר, מופז הרים לי טלפון לוודא שהכל עבר בשלום.
1995 היתה השנה הראשונה שהרציתי בחוג לתקשורת בבר אילן. כרגיל, נסעתי לשבת הביתה לאשקלון, ובמוצאי שבת, 4 בנובמבר, חזרתי. אני זוכרת כל דקה מהלילה ההוא. באוטו בדרך לתל אביב דנו בשאלה אם יהיו בחירות אישיות למי נצביע, ואני אמרתי שאני מצביעה לרבין. אהבתי אותו ברמה האישית. הוא היה איש מבויש, תמיד נפלו לו דברים, אנושי כל כך בעיניי.
נתקלתי בו פעם אחת, כדוברת האגודה למען החייל. הוא היה שר הביטחון והזמנו אותו למופע לחיילים. הוא בא בלי עוזרים, ישב וחיכה לתורו לברך. לבמה עלתה אתי לוי. הוא קרא לי ושאל מי זאת. אמרתי את שמה. ומה היא שרה? שאל. אני לא יודעת, עניתי לו. הוא באמת התעניין. ואז עלה, בירך, לחץ ידיים ויצא.
בערב לפני הרצח, כולם באוטו אמרו שיצביעו לרבין. הגענו לתל אביב ואבא שלי התקשר ואמר: תדליקו טלוויזיה. ירו ברבין. אף פעם לא בכיתי כמו שבכיתי סביב רצח רבין. ביום שלישי הייתי צריכה לתת שיעור בבר אילן. לא יכולתי ללמד. זה היה שבר נוראי. לימדתי ואחרי השיעור נכנסתי לרמי דותן ואמרתי לו שאני מתפטרת מהאגודה. הסברתי לו שצריך לעשות פה משהו, צריך לפתור את זה. רמי אמר לי שאני חופשית לעשות מה שאני מוצאת לנכון. הלכתי לזבולון המר, היתה לי איתו סדרה מאלפת של פגישות על סוגיות ערכיות, והתחלתי לעבוד איתו.
לא ראיתי בבחירות ההן, של 1996, בחירות פוליטיות, אלא אידאולוגיות אמיתיות, והמלצתי להמר להוריד את הדגל של ארץ ישראל, אולי נציל את עם ישראל ותורת ישראל, והוא הלך איתי. זאת היתה החלטה מאוד אמיצה שלו אז. הם קיבלו תשעה מנדטים. ואז חזרתי לאגודה למען החייל.
בשנה לרצח דיברתי בבר אילן ואמרתי שיש לקמפוס אחריות על הרצח וכי ראוי שהאוניברסיטה שמעבירה את הסטודנטים בחינה חובה במושגי יסוד ביהדות, תעשה להם גם בחינות על מושגי יסוד בדמוקרטיה. אני מניחה שלא אהבו את זה כל כך, ומאז כל שנה ביום השנה אני נותנת הרצאה על המשמעויות של הרצח לחברה הישראלית, ואני חושבת שאיפה שאנחנו נמצאים היום, זה תוצאה של הרצח הזה, של השבר הנורא ההוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
