החברה הטובה של הפרות
ד"ר טמפל גרנדין היא אוטיסטית, אבל זה לא מפריע לה להיות מרצה ולתכנן מתקני שחיטת בקר הומניים
היא חולפת על פני תעודות ההוקרה מארגוני בקר התלויות על הקיר, מביטה בדרך למעלה על הסריג הגדול, שעליו רקומות חיות שלוות ומאושרות, התלוי מעל הספה השעירה מפרוות בקר שבסלון. בקומה השנייה, במקום לפנות ימינה אל חדר העבודה, היא פונה שמאלה אל חדר השינה.
היא לא באה כדי לישון, אלא כדי להתחבק. זה קורה כך: היא יורדת על ברכיה אל מול המכונה שבנתה, ומחדירה את ראשה בזהירות מבעד לחריץ עגלגל המכוסה בבד קטיפה רך. את המרפקים היא משעינה על כריות עור, משני צדי הגוף. לבסוף נדחקות פנימה גם הברכיים, עד שהמצח - בדיוק כמו במתקן המקביל המשמש לחיסוני פרות - יוכל לנוח על פיסת הגומי המעוקלת שבקדמת המתקן, שלרגליו מונח לוח בקרה אפור, מעין טרנזיסטור מגודל, שנועד לאפשר לה לשלוט בעוצמת הלחץ.
כל שנותר אז הוא לשלוח את אחת הידיים קדימה וללפף את האצבעות מסביב לכדור הפלסטיק האדמדם הנעוץ בראשו של המנוף הקטן, כמו סוכריית מקל מתכתית קרירה. דחיפתו קדימה גורמת למכשיר הלחיצה להתהדק סביב גופה, כמעין סימולציה של חיבוק אם. משיכתו לאחור של המנוף גורמת ללוחות העץ להתרחק זה מזה משני צדי הגוף השכוב על בטנו.
התוצאה היא חיקוי של חיבוק קורקטי. הצבת מוט הלחץ באמצע תניב חיבוק בעוצמה בינונית, כמו חבר טוב הרוצה בטובתך. לא כמו חברותיה של גרנדין בבית הספר התיכון במסצ'וסטס הסנובית, שכינו אותה "טייפ רקורדר" משום נטייתה (האוטיסטית, בדיעבד) לחזור שוב ושוב על אותן המילים.
הביסה את האוטיזם כמעט לגמרי
"אלו היו השנים הגרועות בחיי", תספר לנו גרנדין בראיון השלישי שערכנו איתה, ארבעה עשורים לאחר מכן, משהביסה את האוטיזם כמעט לגמרי כלפי חוץ, גם אם כלל וכלל לא כלפי פנים, "זה היה גיהנום טוטאלי".
בתוך "מתקן הלחיצה", הניצב בין מיטתה לבין תמונתו של אלברט איינשטיין, עוצמת גרנדין את עיניה. היא שוכבת כעת על הבטן. עכוזה מורם מעט, כמו פרה הכורעת ללדת. זיכרונה, שאותו היא מדמה ל"בנק ויזואלי אינסופי של קטעי וידאו המחוברים זה לזה בשרשרת", משגר אותה שוב ושוב אל הקיץ ההוא באריזונה, בחוות דודתה החורגת, שאליה נמלטה לפני 32 שנה עם אמה, הרחק מהרוחות המקפיאות ומהפוריטנים של מסצ'וסטס, שבה לא להיות לבן, עשיר ו"נורמלי" נחשב בשנות החמישים לפשע נגד אמריקה.
אחרי עשר דקות עד חצי
שעה, קמה ד"ר טמפל גרנדין, מומחית עולמית להתנהגות בעלי חיים ומי שבילדותה אובחנה כ"אוטיסטית חסרת תקנה", ממתקן הלחיצה, שאותו תכננה כשהיתה ביסודי. היא מיישרת את חולצתה, מיטיבה שיערה, קושרת מחדש את אחת מעניבות הבוקרים הרבות שלה, המסודרות על חלקה העליון של המראה, כיאה למי שהדחיקה את שנותיה בבוסטון חסרת החמלה לטובת שנותיה המאוחרות יותר, שטופות השמש, באריזונה, מדינתה המאמצת והסלחנית.
בדרך חזרה למטה, מרגישה גרנדין טוב יותר. כלומר, אנושית יותר וחייתית פחות. העולם כבר לא כל כך עוין והגירויים סבילים. לא כולם, לשם שינוי, עומדים לבלוע אותה חיה. הרצפה, כפי שהסבירה לנו בארוחת ערב יום קודם לכן, כבר איננה מלאה "בנחשים בגדלים שונים שמטפסים לאט לאט במעלה הכיסא".
הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף "סופשבוע" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
