מי כאן הבהמה?
בעקבות הוויכוח סביב מות בני משפחת ראלייה נזכר אמנון דנקנר בפרשת "נוהל חמור", שחשף גדעון לוי, ובודק מי מעליל עלילות שזוכות להד בינלאומי ומי מתנהג באופן לא מקצועי מבחינה עיתונאית
זה המקרה שזכה לכינוי "נוהל חמור" ועניינו בקצרה בפלשתיני שנעצר על ידי שוטרי משמר הגבול סמוך לירושלים ונמצא כמה שעות מאוחר יותר קשור ביד אחת לפרדה שלו, והוא נגרר אחריה ובראשו חבטה איומה שכמה ימים מאוחר יותר הביאה למותו בבית החולים הדסה בירושלים.
על שער מוסף "הארץ" מ-23 בדצמבר 2005 מתנוססת תמונתו של האיש מחמוד שווארא, ופניו המתים מציצים מבעד לכיסוי המסתיר את החבלה. הכותרת הבולטת היא "נוהל חמור", וכותרת המשנה, גם היא על השער, אומרת: "כמה שעות אחרי שנעצר על ידי מג"ב נמצא מחמוד שווארא כבול לפרדתו, נגרר על הארץ וראשו מרוצץ. למח"ש יש הסבר: מדובר בפרדה פראית. למאמון עלי יש הסבר אחר: לפני כחודשיים, באותו אזור, כבלו גם אותו מג"בניקים לחמורו, השכיבו אותו על בטנו, הניחו בלוק אבן על גבו והצליפו בחמור. מי כאן הבהמה?".
אכן , באמת מעניין לבדוק מי כאן הבהמה. מעניין לבדוק מי כאן מעליל עלילות שזוכות להד בינלאומי ומי כאן מתנהג באופן לא מקצועי מבחינה עיתונאית.
עורך הדין משה סעדה, איש מח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים) במשרד המשפטים, האיש שבדק את העניין, אינו יכול להיחשד כמנקה סיטוני של אנשי מג"ב. להפך: הוא ניהל ביד רמה כמה חקירות קשות נגד אנשי מג"ב שנחשדו בהריגת ערבים ובהתעללות בהם והביא לגיבוש כתבי אישום ולהרשעות. למשל התיק החמור של ההתעללות והרצח של הפלשתיני הצעיר בשכם וההתעללות הקשה של אנשי מג"ב בפלשתיני באבו-דיס.
סעדה ניגש לחקור את העניין אחרי שהתקבלה תלונה של המשפחה ומצא כי אין כל עדות ראייה או עדות אחרת שתתמוך בטענה כי שווארא היה קורבן להתעללות של אנשי משמר הגבול. הוא מצא כי נהג האמבולנס הפלשתיני שהוזעק כדי לפנות את הפצוע לבית החולים שמע מאנשי הכפר כי המנוח נפגע כנראה מפני ש"קנה פרדה משוגעת". ההנחה הסבירה היתה כי המנוח עלה על הפרדה המשתוללת וקשר את ידו אליה כדי לרסן אותה, ואז נשמט ממנה, ראשו נחבט באדמה והוא נגרר חסר הכרה.
גדעון לוי פנה למשרד המשפטים ושאל אם ידוע למשרד שיש פלשתיני שעבר אירוע דומה והצליח לצאת ממנו בחיים, והציע למשרד לערוך בדיקת עומק, משום שמדובר לדבריו בשיטת פעולה של מג"ב. סעדה פנה ללוי וביקש ממנו את פרטיו של האיש הנוסף. לוי סירב למסור את הפרטים, אבל פרסם אותם בעיתונו.
זהו אותו מאמון אבו עלי, שמוזכר בכותרת המשנה. על פי סיפורו כמה שבועות לפני המקרה שנגמר במוות, קשרו אותו מג"בניקים למושכות החמור, כשהוא שוכב על הארץ ובלוק אבן מונח על גבו. הם הצליפו בחמור כדי שיתחיל ללכת, אלא שהבהמה היתה זקנה ועיקשת ולא הלכה. אנשי המג"ב הקימו את הפלשתיני על רגליו, חבטו בו, השאירו בפניו צלקת ושילחוהו לדרכו.
במח"ש ביקשו לבדוק את הסיפור היטב. אחרי הכל, אם יש מקרה של קשירה לבהמה, הדבר מעורר חשד כי גם במקרה של שווארא אולי אין מדובר במוות בשל תאונה שגרמה פרדה משוגעת. מכיוון שלוי סיפק את שם האיש ואת שם כפרו בכתבה בעיתון, החליטה מח"ש לבדוק את הסיפור. היא פנתה לרשות הפלשתינית וביקשה ממנה לברר את הסיפור. מהרשות חזרו ואמרו כי אינם מכירים איש כזה או סיפור כזה. מח"ש פנתה
בינתיים המקרה הוזכר במאמרים בעיתון "הארץ", כולל מאמר מערכת מאשים, כאילו היה אמת בדוקה לאמיתה. כדאי להתעכב לרגע על הניסוח של מאמר המערכת הזה, משום שמעניין לראות איך דברים שכלל לא הוכחו נרקמים כעובדות: המאמר מגולל את הגרסה בדבר התעללות כ"סיפורו של מחמוד שווארא". מכיוון ששווארא מת, ברור שזה אינו "סיפורו" במובן שהוא סיפר אותו למישהו.
אם כן מה פירוש "סיפורו"? פירושו הברור הוא שזה הסיפור שאכן אירע. ובכן אחרי שמאמר המערכת מתאר כיצד קשרו אנשי מג"ב את המנוח לחמור והניסו את הבהמה, הוא אומר כי גופת המנוח התגלתה על ידי "עדי ראייה". עדי ראייה למה? האם הם ראו את ההתעללות האיומה? אולי רק היו עדי ראייה לכך שהמנוח נגרר על ידי הפרדה? הרושם שנוצר כך, בהחלקה עדינה, הוא שהם ראו את ההתעללות.
גם הסיפור של מאמון אבו עלי מוצג כאמת מוחלטת: "'הארץ' איתר שלשום אדם נוסף שעבר התעללות דומה בידי כוח מג"ב". דובר משרד המשפטים יעקב גלנטי פנה ב-10 בינואר השנה לעורך עיתון "הארץ" דוד לנדאו וביקש ממנו לסייע להפגיש את החוקרים עם מי שהעיתון טען כי הוא קורבן התעללות של נוהל חמור. מ"הארץ", שלפי דבריו "איתר" באופן מוחלט וברור את הקורבן, הפנו את גלנטי ואת מח"ש לדוברת ארגון בצלם.
הארגון הזה בדרך כלל נלהב לעזור, ובצדק, כדי לחשוף מקרים קשים של התעללות בפלשתינים. הפעם הסתפקה הדוברת בכך שמסרה למח"ש מספר טלפון שאמור להיות שייך לאמו של הקורבן שניצל. האישה לא הבינה על מה מדברים איתה. בנה הוא בן 21 אמרה ואינו יוצא משטחי איי לישראל. כן, היה איזה עניין עם מכות לפני חמש או שש שנים, אמרה האם, אבל זה סיפור ישן. היא לא הזכירה שום חמור, שום קשירות ושום התעללויות, ומיהרה לסיים את השיחה.
מח"ש סגרה את התיק במרס השנה. לא היה לה אפילו בדל ראיה על מעורבות כלשהי של שוטרי מג"ב במותו של מחמוד שווארא, ובוודאי לא בדל ראיה על המקרה של עלי. בנסיבות העניין קל לנחש כי אם היה בסיפור של עלי משהו, גם לרשות הפלשתינית וגם לבצלם, למשפחת הנפגע ולנפגע עצמו היה אינטרס לוהט להוכיח את הפרשה הנטענת. בדרך כלל זה נוהג הפעולה שלהם - להמציא עדויות ולהציף האשמות. הפעם הם לא עשו זאת.
איש גם לא ערער על סגירת תיק מח"ש. פעמים רבות כשהפלשתינים מתלוננים ונציגיהם המשפטיים ואנשי הארגונים לזכויות האדם מוטרדים מסגירת התיק - הם מערערים על כך. הפעם לא נשמע קול. התיק נקבר בשקט. אולי לא קבורת חמור, אבל בוודאי קבורת נוהל חמור. האומנם? בעצם, לא ממש. שהרי המושג "נוהל חמור" כבר נצרב בתודעה התקשורתית ובדעת הקהל בארץ ובעולם. הנה עוד מקרה שבו ישראל מבצעת פשע נורא ואכזרי. תחנות טלוויזיה ועיתונים ברחבי תבל הרימו את הסיפור מעל דפי "הארץ" והוא התנוסס כסמל וכדוגמה לאשמתנו ולאכזריותנו, וכעוד מדליה על חזהו של החושף הדגול לוי.
ובכן, האמת היא שכל הנסיבות מלמדות כי לוי נכשל כאן מבחינה מקצועית, אבל הצליח לחרות עוד אות קין קטנה במצחנו הקולקטיבי. "גדעון לוי", כתב בנזימן השבוע על אותו עניין, "משאיר לקוראיו להחליט למי להאמין: לטענות המשפחה (...) או לגרסת הרשות המוסמכת של מדינת ישראל". באמת? כל קורא חצי אינטליגנטי שיקרא את הטקסט של לוי יבין מיד כי הוא זועק: האמינו לפלשתינים, לא למח"ש.
"רשויות המדינה, ובתוכן מערכת הביטחון על שלוחותיה, רכשו לעצמן שם מפוקפק בכל הנוגע לאמינותן", כותב בנזימן. "אל יתפלאו, לכן, כשלא רק הקהילה הבינלאומית אלא גם אזרחי המדינה אינם מאמינים לגרסאותיהן - עד שלא יוכח אחרת". על זה יש לומר: קשוטו עצמכם תחילה. שהרי גם גדעון לוי לא רכש לעצמו שם מזהיר מבחינת אמינות ולכן - למשל על פי הסיפור שגולגל למעלה - אל יתפלא הוא ואל יתפלא עיתונו כי אנשים רציניים אינם מאמינים לגרסאותיהם בעניינים האלה. לא כל מי שרץ להטיל בוץ על זרועות הביטחון צודק, ולא כל חקירה רשמית היא טיוח. הכל לפי העניין.
והעניין כאן הוא חקירה רשלנית של העיתונאי ועלילת דם שאין לה בסיס במציאות.
* * *
הנה עוד דוגמה: לפני מספר שנים פרסם לוי ב"הארץ" סיפור קורע לב על תינוק פלשתיני חולה שנפטר משום שחיילי צה"ל סירבו להרשות לאמו להעביר אותו בשעת עוצר לבית החולים. אלוף פיקוד המרכז דאז, לימים הרמטכ"ל בוגי יעלון, הזמין אליו את לוי כדי לפרוש בפניו את ממצאי התחקיר הצה"לי המדוקדק שהפריך את ההאשמה הנוראית. הפרטים לא חשובים, אמר לוי ליעלון, הבעיה היא הכיבוש. למותר להוסיף כי לוי לא תיקן את הדברים ואף חזר עליהם כדוגמה למעשים החמורים של צה"ל בשטחים.
ובכן, אמרו אתם - מי כאן הבהמה?
נא להמתין לטעינת התגובות
