חינוך שוויוני למרבה במחיר
מערכות החינוך הפרטיות הן סממן לאליטיזם ובידול הולכים ומעמיקים בתוך הציבור הציוני דתי. אדמונד חסין
טלו למשל את גוש עציון, המתהדרת בשש רשתות חינוך או את כפר גנים, שכונה אחת בפתח תקווה, שבה חמש רשתות חינוך נפרדות. שתי הדוגמאות האלה הובאו על ידי שלמה דברת וד"ר צבי צמרת בכנס על "אי צדק חברתי במערכת החינוך" שערך בית מורשה. זה מתרחש בכל הקהילות הדתיות, בכל הישובים הדתיים והתופעה בעיצומה. לפי המסתמן זה רק ילך ויחריף.
כיצד הפכנו, הציבור הדתי-לאומי, לבדלן ומסתגר. תמיד התלוננו על החרדים על כך שאינם חלק מהחברה הישראלית, על כך שהם בונים מסגרות ותת-מסגרות חינוכיות, והנה אנחנו נופלים לאותו הבור. אם זה לא מספיק קחו לדוגמא את מערכת הכשרות של הרבנות שהפכה לבלתי מספקת עבור חלקים מאנשינו המעדיפים כשרויות של הציבור החרדי. ע"פ אותו היגיון גם המסגרות החינוכיות של הממלכתי דתי הפכו פתאום לבלתי רלבנטיות, לא רציניות, לא תורניות מספיק. אם אתה שולח ממניעים אידאולוגים, את הילד שלך לממ"ד, ירימו החברים והמשפחה את גבתם ויתהו: "משהו עם הילד לא בסדר...?"
כשקמו הישיבות התיכוניות והאולפנות, הן הסבירו פנים לכל, אבל היום כל מי שמפתח שיטת חינוך חדשה או כל מי שעולמו הרוחני מקבל תפנית קלה, מיד מקים מסגרת חינוך חדשה.
שתיקת המנהיגים
הציבור הדתי לאומי שמעיד על עצמו כגשר בין העולמות, הולך ומנתק את עצמו מהציבור המסורתי שפעם הצטופף בצל קורתו. פתאום האחר הוא פשרן מדי, פחות איכותי, פחות אידיאליסטי.
אלא שתהליך ההתנתקות אינו רק מהצבור המסורתי. גם הציבור הדתי-לאומי קורע את עצמו לגזרים. מסגרות החינוך הבדלניות יוצרות תת- חברות ותת -תרבויות עם שיח אחר, עם קודקס דתי אחר, עם ישובים קטנים והומוגניים. שפתינו הפכו שונות וגם פרצופינו ומלבושינו הופכים לשונים.
כמובן שלבידול זה יש גם מחיר כספי היוצר מעמדות כלכליים שונים . אלה היכולים לשלם שכר לימוד שנתי
המגיע לעיתים ל-20 אלף שקל לבין מי שאין להם אפשרות לשלם אפילו דמי שכלול.
והשאלה הגדולה, היכן המנהיגות הציבורית? הרב יובל שרלו, בדברים שנשא בכנס, אמר באומץ כי יש לקבוע כהלכה פסוקה שיש ללמוד רק במסגרות של הממ"ד, גם במחיר של פגיעה אופציונלית ברמת הדתיות של ילד כזה או אחר. אבל היכן כלל מנהיגי הצבור הדתי לאומי, הרבנים, הפוליטיקאים, אנשי האקדמיה והרוח הרואים את הפערים ההולכים ומתרחבים, את הנתק ההולך ומתרחב? אם לא נקום ונעשה, אם לא נעמיד את האחדות לפני המיוחדות נקום יום אחד ונגלה שאין לנו אף בית כנסת להתפלל בו.
אדמונד חסין, מנהל מכללת רוברט מ' ברן. בית מורשה בירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
