מה,מה, מאיה?
לרגל שידורה של "בטיפול" בערוץ 2, אין למאיה מרון שום בעיה לספר גם על הטיפול שלה
תתקני אותי אם אני טועה, אבל מהתרשמות ראשונית נראה שאת בכלל לא בן אדם שמסתובב עם צורך בהול לדבר על עצמו.
"זה בלשון המעטה. אני בן אדם די מסוגר וזה לא מעניין אותי לספר כל מיני דברים לאנשים שאני לא מכירה. בדרך כלל עיתונאים אומרים לי'תני לי משהו', כאילו הם ממש צריכים לשאוב ממני דברים. יצא לי, למשל, להיתקל כמה פעמים בצוות של גיא פינס, והם תמיד צוחקים עליי שאני המרואיינת הכי גרועה".
אז מה נעשה?
"בואי נתחיל ונראה".
בימים אלה חובשת מרון את ספת הפסיכולוג בסדרת הדרמה המפוארת "בטיפול", שעונתה הראשונה, שהוקרנה במקור בהוט, משודרת מעתה גם בערוץ 2 (קשת). מבין גלריית הטיפוסים שמאכלסת דרך קבע את ספתו של ראובן (אסי דיין) מפציעה מרון בדמות איילה-נערה מתבגרת בת 17, בת יחידה להורים גרושים, שהיא למעשה מתעמלת מחוננת - סוג של תקווה אולימפית - האוחזת בנטיות אובדניות. בדמות שהיא מגלמת - נערה שמסוכסכת קשות עם עצמה ועם כל העולם הסובב אותה, אשר נעה כמעלית מטורללת בין עודף שליטה (בעיקר כשהיא על הקורה) לבין אובדן שליטה מוחלט (בליעת כדורים בחדר השירותים של הפסיכולוג) - מרון גורמת לצופה לעבור מולה את כל קשת הרגשות. מרצון עז להוריד לה סטירה (גם סוג של טיפול) עד רצון עז וכן לא פחות לחבק אותה חזק ולומר לה שהכל יהיה בסדר.
"הדמות שלי ב' בטיפול' היא דמות מאוד קיצונית שמאוד מאפיינת בני נוער בגיל
האמת היא, שמשיטוט ברזומה המקצועי של מרון נראה כי כמעט בכל התפקידים שעשתה עד היום, בקולנוע ובטלוויזיה, היא גילמה דמויות שיושבות היטב על הטייפקאסט של וינונה ריידר בצעירותה. מעין נערה בהפרעה, אם אפשר מבית הרוס, עם מראה אנדרוגיני משהו ואיזו הילה לירית שברירית שמותירה אותה מעט רחוקה.
"עד היום באמת גילמתי דמויות נעריות", מודה מרון, "מה שכנראה הרגיש לי מאוד טבעי ונוח, אבל לאחרונה אני מרגישה שינוי. אחרי הכל, אני כבר בת 26. אז נכון, אני עדיין הולכת בשוק וצועקים לי'ילדה, ילדה, רוצה ענבים?', אבל אני כבר לא מרגישה ככה. נראה לי שלקראת גיל 30 מתאים לי לשחק כבר תפקיד של אישה, לאו דווקא להראות ציצי, אבל משהו יותר נשי ועגול".
מה זה מבחינתך להיות אישה?
"זה להיות קצת יותר מתוחכמת ומודעת לעצמי ברמת התקשורת עם הסביבה, פחות מכונסת בעצמי, פחות תלויה במצבי רוח מתחלפים. והאמת שבשנה האחרונה עובר עליי משהו בכיוון הזה, משהו טוב".
תשתפי אותנו.
"אני מרגישה מין התבגרות כזאת שבאה עם אופטימיות. לקח לי המון זמן לצאת מהראש הטינאייג'רי שלא ידעתי שאני נמצאת בו כשהייתי בו, של להתגלגל בחיים בלי באמת לכוון אותם. פתאום אני מוצאת את עצמי קמה בבוקר, לא ישנה עד הצהריים. פחות יוצאת לשתות כל לילה - מה שעשיתי שנים. אני מרגישה שיותר בא לי לעשות דברים, פחות לבזבז את הימים שלי. יש אנשים שמגיל מאוד צעיר מוכוונים לזה, אבל אני תמיד לקחתי את הזמן. תמיד היתה לי הרגשה שככל שהשנים יעברו אני אהיה בן אדם יותר מאושר".
שמה זה אומר בעצם?
"אני חושבת שהרעיון הוא להבין שמגיע לך. מגיע לך להרגיש טוב. היום, למשל, אני כבר לא מחפשת את בן הזוג הכי דפוק בעיר עם היצר ההרסני הכי מפותח. אני באמת מאמינה שמגיע לי יותר מזה".
תגידי - היית בטיפול?
"ברור. את מכירה מישהו שלא היה? ".
תתפלאי .
"אני לא מכירה אחד כזה".
והיית מוצאת את עצמך על ספה של פסיכולוג כמו ראובן?
"אני חושבת שכן. ראובן הוא פסיכולוג ששם את הדברים על השולחן ולא נותן יותר מדי להתברבר. הוא לא מבזבז זמן. את יודעת, יש את הז'אנר של המטפלים ששותקים ומחכים עד שאת תוציאי משהו. או אלה המהנהנים. זה משהו שלא הייתי יכולה לעבוד איתו. אני צריכה מישהו שייתן לי בראש".
די משכנעת כשהיא אומרת שעד היום היא יותר התגלגלה בחיים ופחות כיוונה אותם, מה שמתחזק כשמביטים בחיוכיה המבוישים ובשפת הגוף של נערה התועה במרחב, עדיין נראה לפי הקילומטראז' המקצועי שצברה כי מדובר במכונת עבודה משומנת. כבר בגיל 15 היא נקטפה לתפקיד בסרט "קלרה הקדושה" לצדה של לוסי דובינ'צק. בהמשך היא פגשה את הבמאי ניר ברגמן שחיפש שחקנית לסרט הגמר שכתב וביים בבית הספר סם שפיגל, "סוסי ים". במפגש הזה, שהתברר לשניהם די מהר כסוג של מפגש מכונן, נוצקה ביניהם איזו ברית של במאי-שחקנית, קצת כמו של ליב אולמן בשעתו עם ברגמן אחר. לברגמן היה ברור שהוא ממשיך עם מרון לסרטו הבא, "כנפיים שבורות", שעליו זכתה בפרס שחקנית המשנה בפרס אופיר, והיום הוא זה שכותב את הטקסטים ומביים את הדמות שלה בסדרה "בטיפול". בין לבין, מרון הספיקה לשחק בסרטים "לא בת 17" של יצחק צפל ישורון ו"מדורת השבט" של יוסי סידר ולהשתתף בסדרה "מילואים" שגם היא משודרת בימים אלה בערוץ 2 (רשת). תפוקה מרשימה במיוחד, לאור העובדה שמרון לא עברה יום אחד בבית ספר מקצועי למשחק. בכלל, נראה כי מסגרות רשמיות הן לא כוס התה שלה, מה שמסביר בין השאר את העובדה שעד היום היא לא הוציאה תעודת בגרות.
"בית ספר למשחק זה לא דבר שמתאים לכל אחד", היא מסבירה. "כל הקטע של הסטריפטיז הנפשי מול קבוצה של אנשים ממש לא מתאים לי. יש אנשים שאוהבים להתפלש בעצמם באופן פומבי. אותי זה נורא לא מושך. למזלי, גם לא הייתי צריכה את זה, כי ישר התחלתי לעבוד".
ולא הרגשת שברמה המקצועית זה חסר לך?
"מצד אחד אולי כן, אבל מצאתי את המקומות האלה בעצמי. אני חושבת שבסופו של דבר זה גרם לי לשחק הרבה יותר מתוך האינטואיציות שלי. בכלל, בהרבה מובנים אני באמת לא שחקנית טיפוסית. למשל, הרבה שחקנים מאוד אוהבים לדבר על עצמם ולהיות באור הזרקורים גם בחיי היומיום. לי ממש אין את זה. אני בן אדם מאוד לא מוחצן. המשחק שלי הוא מול המצלמה, לא מול קהל, לכן גם אף פעם לא עשיתי תיאטרון. אבל אני חייבת להגיד לך שעל אף שעשיתי לא מעט דברים, אני עדיין מרגישה שאני לא עובדת הרבה. אז נכון שיחסית לגילי אין לי על מה להתלונן, אבל ברמה היומיומית, בין השאר מכיוון שאני לא מופיעה בתיאטרון ערב-ערב כמו הרבה שחקנים אחרים, אני מרגישה שאני בקושי עובדת".
איך את מעבירה את ימייך כשאת לא עובדת?
"שאלה טובה. בואי נגיד שעד הקיץ הזה, אחרי שגמרתי את'בטיפול' ו' מילואים', היתה לי תקופה שבה הייתי הרבה בבית, נפגשתי עם חברים. . . בקיצור , לא עשיתי כלום. אני מאוד טובה בזה. זה אופי. יש אנשים שלא יכולים להיות עם עצמם בלי לעשות משהו. אני יודעת לחיות עם עצמי. כשקצת טיפסתי על הקירות הלכתי לשטוף כלים למשך חודש באיזה חומוסייה בכרם".
בואי נתעכב לרגע על הקשר המאוד מיוחד שלך עם הבמאי ניר ברגמן.
"ניר קרא לי לאודישן לסרט שלו'סוסי ים' אחרי שהוא ראה אותי ב'קלרה הקדושה' וזה היה, כמו שאומרים, אהבה ממבט ראשון. הרגשתי שהוא מיד רואה אותי ומאז במקביל לקשר המקצועי אנחנו חברים מאוד טובים. כשהוא כתב את הדמות שגילמתי ב'כנפיים שבורות', אני הסתובבתי לו בראש. בכלל, אני חושבת שלכל אורך הדרך, היה לי מזל לפגוש את האנשים הנכונים לי. עד היום קשה לי להתייחס למשחק כאל מקצוע או פרנסה, כי זאת האמנות שלי ולכן אני חייבת להיות במקומות שיש בהם עניין. הכי חשוב לי לעבוד עם אנשים שעושים לי משהו, ויש בארץ לא מעט אנשים מוכשרים וטובים שכותבים תפקידים מאתגרים".
מה מבחינתך התפקיד הכי מאתגר שעשית עד היום?
"אני חושבת שהתפקיד של איילה בסדרה'בטיפול'. זה היה אפילו מפחיד כמה שזה היה מאתגר. תחשבי שכל פרק הוא 30 דקות של אינטנסיביות רגשית מקסימלית. כשאת מצלמת סרט, למשל, יש לך כמה סצנות כאלו, אבל פה זה היה מרוכז בצורה קיצונית, בלי מנוחה. את כל הזמן בשיא הרגש, שלא לדבר על כמויות הטקסט שאת צריכה ללמוד. צילמנו פרק ביום, לא נשמע כדבר הזה, ובאמת גמרנו את ימי הצילום על הרצפה. אני יכולה להגיד שהתפקיד הזה העלה לי את הביטחון ביכולות שלי".
את ודאי מודעת לזה שאת נתפסת כשחקנית נורא "איכותית".
" כן, אני מודעת לזה, אבל את לא תתפסי אותי היום אומרת דברים בנוסח:'אני בחיים לא אעשה את זה', לא משנה מה, נגיד טלנובלה. אני יודעת עד כמה הדברים משתנים וכמה אני משתנה בתוכם, ולכן לא מעניין אותי לצאת בהצהרות אידאליות".
בשלב מסוים, לקראת סוף השיחה, מרון הודיעה שהתעייפה מכל הדיבורים האלה ושהיא מבקשת הפסקה. מכיוון שהריאיון עבר עד כה בסדר, מבחינתה, היא התריעה בפניי שרק לא אשאל אותה שאלות בנוסח "איך היא הרגישה כש. . .", או לחלופין, "מה זה עשה לה".
" אלו שאלות שרק עיתונאים מסוגלים לשאול", היא מטעימה. "למשל, אחרי ההצלחה של'כנפיים שבורות' היה כאילו נורא טבעי לשאול אותי'איך הרגשת כשקיבלת את הפרס?', או'איך הרגשת עם החשיפה?'".
מה הבעיה בעצם?
"אז זהו, שחוץ מתשובות כמו'אחלה' אין הרבה מה להגיד על זה. כאילו מצפים ממני שאני אחצוב איזו תובנה אינסטנט. תיקחי, למשל, שאלה שנתקלתי בה לא מעט אחרי'כנפיים שבורות' כמו' מה ההצלחה עשתה לך?'. נו , באמת, איך אפשר לענות על זה? זה מלאכותי לגמרי. אנשים לא מדברים ככה. כשאת מדברת עם חברה שלך והיא מספרת לך על הצלחה שהיתה לה, את לא תשאלי אותה'מה זה עשה לך?'. את פשוט תשמחי בשבילה".
אז מה ההצלחה עשתה לך?
"נעים בכל הגוף".
תשובה מצוינת.
"זה היה קצת מוזר לקבל פתאום מבטים מאנשים, אבל מעבר לזה זה לא שינה לי כלום. אני בן אדם שמאוד בא מהקרקע ואני יודעת להעריך את החוויות האלו כשהן קורות. מעבר לזה אין לי מה להגיד לך ובאמת לא נוח לי עם כאלה שאלות".
טוב , אם את כבר כאן בואי תעבדי קצת. על איזו שאלה כן היית מרגישה נוח לענות?
"אולי, מה היתה החוויה מתוך מכלול החוויות שעברתי בעקבות ההצלחה שאותה אני זוכרת בעיקר. מה גרם לי להרגיש הכי טוב".
אל תעצרי את עצמך.
"אז אני יכולה להגיד לך שבצילומים ל'בטיפול', כשעשינו סצנה מאוד מרגשת וחזקה, ואז אמרו לי'קאט' והרמתי את הראש וראיתי אנשי צוות עם דמעות בעיניים, כולל ניר שהוא עצמו כתב את זה, זה היה בשבילי רגע מדהים. זה סיפוק מיידי שמזכיר כנראה את התחושה של שחקנים שעומדים מול קהל חי בתיאטרון. בכלל, הצלחה אצלי לא נמדדת במושגים המקובלים. למשל, נורא בא לי לעבוד בחו"ל בכל מיני פרויקטים, אבל לא מתוך המקום של להצליח שם ולהראות לכולם מה זה, אלא ברמה החווייתית. בואי נגיד שאם אני אקבל אוסקר בדרך אני לא ממש אתנגד לזה, אבל יותר מהכל מעניין אותי לעבוד עם אנשים ולראות איך עושים את זה במקום אחר ".
נא להמתין לטעינת התגובות
