ראשי

על הכביש המתפתל

שאנן סטריט,סולן "הדג נחש", יצא עם להקתו לסיבוב מקלטים מסביב לגעתון

בשבוע שעבר ביקשו מאיתנו מ"אמנות לעם" שנבוא להופיע במקלטים בצפון. מובן שהסכמנו מיד, אך איש מאיתנו לא היה יכול לדמיין איך נראים הדברים באמת. לחלק מחברי "הדג נחש" יש קרובי משפחה בצפון, אבל אף אחד מיושבי הוואן שלנו, שעשה את דרכו צפונה בשעה מוקדמת בבוקר, לא נכח בצפון מאז תחילת הבלגן. בחנות שבתחנת הדלק בקיבוץ יקום הוואן עוצר, ואנו רוכשים לנו צידה לדרך. קפה ועוגות, סיגריות, צ'ופרים, מים ובירה. בחדשות אומרים שכל החנויות בצפון סגורות, לכן אנו נערכים מבעוד מועד. נראה שאנשים נוספים חושבים בדיוק כמונו כי החניון מלא במכוניות של מילואימניקים. ממש לידנו חונה ואן נוסף שבו ישובים נתי ודורון רביץ - גם הם בדרכם למקלטים בצפון. הוואנים מאחלים זה לזה בהצלחה, ואנו ממשיכים בדרך.

התנועה רגילה ושום דבר לא נראה דרמטי בינתיים. השקט שלפני הסערה? אני חושב על כך שכשהייתי ילד בן שנתיים וחצי, לפני 33 שנה פחות חודשיים, ישבתי גם אני במקלט. נדמה לי שאני אפילו זוכר את ריח הטחב.

המלחמה מתחילה בצומת יגור, קצת אחרי יקנעם. פתאום מזהים ירידה דרמטית במספר המכוניות בכביש, והוואן מתמלא דריכות. נדמה לפתע שכל מי שאיננו מטייל עכשיו בחוץ, יודע בדיוק למה. אני מסתובב לאחור אל חבריי ומכחכח בגרוני: "אם במקרה תיפול לידנו קטיושה", אני אומר וקולי תופס לפתע גוון רוני דניאלי, "תזכרו שאסור להתקרב למקום הנפילה. כבר היו אנשים במלחמה הזו שמתו רק כי הם היו סקרנים". " אל תדאג, בנאדם", עונים לי בחצי סתלבט ממעבה הרכב, "אם ייפול טיל באזור שלנו, אנחנו מתחפפים בשיא המהירות".

האוזניים מאזינות לגל השקט, והעיניים מחפשות מכוניות שעוצרות בצד בפתאומית. פעם זה מילואימניק שעוצר להשתין, ופעם זה רכב שפשוט חונה על אי תנועה, מנצל את זה שפקחי החניה בצפון לא ממש עובדים בימים אלה. את קריית ביאליק אנו עוברים בשלום, אבל איך שאנחנו נכנסים לנהריה תופסת אותנו אזעקה. אנחנו פורקים מהאוטו בשיא המהירות, ברוך הנהג אפילו לא מדומם מנוע, ורצים לעמוד מתחת לגג בטון בחזית של בית דירות, מחכים לראות מה יתפתח. כעבור כמה שניות מצטרף אלינו אדם כסוף שיער שהחנה אף הוא בפתאומיות, התנהלותו מבהירה שהוא מקומי, אולם בטרם אני מספיק לשאול אותו מה ואיך, הוא מישיר אלינו מבט, אומר "כדוריות" ונכנס בזריזות לחדר המדרגות של הבניין. המסר עובר וכולנו ממהרים להיכנס אחריו. אחרי שהאזעקה נגמרת אנחנו שואלים אותו אם צריך לחכות עכשיו רבע שעה. "האמת היא שאני מחכה דקה-שתיים וזהו", הוא משיב ושב למכוניתו.

התחנה הראשונה המתוכננת לנו היא במקלט בבניין עיריית נהריה. אנחנו פורקים מהרכב ועומדים בחוץ. שלטי עידוד, שנראים כאילו ציירו ילדים, תלויים על הקירות

החיצוניים של הבניין. "אין מילים - אתם כלים!" כתוב בשלט אחד. שלט אחר שבמרכזו ציור של סמיילי בתוך מגן דוד, מבטיח ש"לא נשכח - נשמח! "אישה נעימה ומסבירת פנים אחת באה לקראתנו, ומתחילה לברך אותנו באופן אישי." אתם כל כך הרבה! "היא אומרת בחצי תחינה, "אולי נמשיך בפנים?" ופתאום אני מזהה משהו מאוד לא נינוח בחיוך שלה.

המקלט בבניין העירייה מאוכלס רובו ככולו בעובדי עירייה ובאנשי כוחות הביטחון. הם שרויים באמצע העבודה - חלקם בטלפון וחלקם במחשב, והאמת שאין להם לא פנאי ולא חשק לראות הופעה. "איזה דג ואיזה נחש עכשיו?" אני שומע מישהו חצי גוער באישה הנחמדה שהובילה אותנו אל המקלט. ברור לחלוטין שכמעט כל האנשים שנמצאים כאן עסוקים מאוד, לכן אנחנו לא נפגעים מהביטול המפתיע, רק לוחצים קצת ידיים, אומרים "כל הכבוד" וממשיכים למקלט הבא, בתקווה למשהו אזרחי יותר.

מקלט מספר שתיים נמצא בלב שכונה, ובתוכו עשרה אנשים שגילם הממוצע 60. רוב האנשים במקלט נמצאים בעיצומו של ויכוח סוער וקולני, משהו שקשור לבזבוז מים, והם אינם חדלים להתווכח גם כשהגיטרות מתחילות לנגן. הלב שלי נכמר כשאני חושב על מה שהאנשים האלה עוברים. חודש בתוך מקלט עם שכנים שלא בחרת. גם אני הייתי צורח. עשר דקות אחר כך והטונים עדיין מסרבים לרדת. אנו מבינים שהופעה כנראה לא נוכל לתת פה, ואנחנו נפרדים מהמקלט בנימוס. נער אחד ונערה אחת ניגשים אליי מאוכזבים. הם מספרים שבאו במיוחד מבניין אחר, וכשאני מזמין אותם להצטרף אלינו למקלט הבא, בשכונה אחרת, הנערה משפילה מבט ואומרת "נראה לך?" אין אף מכונית באופק, אבל הם חוצים את הכביש בריצה מהירה ונעלמים בתוך אחד הבניינים.

הוואן נוסע וכולנו בתוכו שותקים. אני מכור לנהריה מאז גיל התיכון, נופש בה מתי שאני יכול, והמראות שאני רואה לא קלים לי. רחוב הגעתון סגור ונטוש. המון חנויות עם זגוגיות מנופצות, חלקן עם כיסויי דיקט זמניים או שלטים בנוסח "נשוב לתת שירות למרות הכול! "בתי קרקע שחטפו פגיעה ישירה עם חצרות מפויחות וסס"ל משטרתי מידלדל סביבן.

המקלט השלישי הוא סיפור אחר לגמרי. סוף סוף. כמה עשרות אנשים, רבים מהם צעירים, שאשכרה ידעו שאנחנו באים ואפילו חיכו לנו. אנחנו פורקים מהוואן בשמחה את הגיטרות, את כלי הנשיפה ואת הבייס דראם (בהופעות במקלטים אין כמובן הגברה - הכול אקוסטי לגמרי), ומתחילים לעשות את הדבר שלשמו באנו. אוכלוסיית המקלט הזה מורכבת מבני משפחות שלמות, שניים או שלושה דורות, ולמרות כל מה שעובר עליהם מצב רוחם נראה טוב. כשהם שרים איתנו "כמה רוע אפשר לבלוע", אני מתרגש קצת יותר מדי, ונאלץ להפסיק לשיר לרגע. אחת הסבתות אומרת לי שאני נראה לא טוב, ומכריחה אותי לאכול משהו. אני נעתר ואוכל קרקר.

תמונה דומה אנחנו מגלים במקלט הרביעי ששוכן בתוך בית ספר. המקלט אמנם ריק יחסית בשעה שאנו מגיעים אליו, אבל מרבית הנוכחים הם צעירים בגיל 20 ומשהו, ובשביל "הדג נחש" זה הקהל הקלאסי. אנו מתיישבים מול החבר'ה בחצי גורן ומתחילים לנגן. אין הגברה ואין מיקרופונים, וכשהאנשים במקלט שרים איתנו, קולם נשמע באותה עוצמה ממש של הקול שלנו. אנו מחברים שיר לשיר, בלי לדבר יותר מדי, ולבסוף כל המחיצות נופלות. חלק מהצעירים במקלט מביאים גיטרות ומצטרפים אלינו בנגינה, חלק מאיתנו קמים לרקוד איתם ולרגע אחד קצר אין במקלט הזה זכר לרצף האירועים הטרגי שהביא את כולנו אליו מלכתחילה.

לצפון באהבה - אתר מיוחד ב- nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...