לצנו
בפעם הראשונה (והאחרונה) שפרה ארליך בוחרת להכות על חטא עצמי ולא להאשים אחרים. תתענגו על זה, זה זמני בלבד
ובכן, על מה לכתוב? יש כל כך הרבה אופציות. הנה 'אשמנו' לדוגמא, אפשר להאשים את הציבור החפיפניקי בכך שהוא אשם בהידרדרות הדתית שפשתה בקרב הנוער. או 'בגדנו' - בגדנו בקב"ה בכך שנתנו פתחון פה ציבורי לכל מיני דתיים לכאורה, ולא הקאנו אותם ממחנינו. ואולי כיוון אחר לגמרי. הדתיים לייט למשל, אפשר להצמיד להם את 'העווינו', לא? ואת 'זדנו' ו'חמסנו', 'יעצנו רע' וגם 'כזבנו'. כן בהחלט. אכניס להם באמ-אמא שלהם. מגיע להם, מגיע להם.
איגוף הדתי החדש
כאשר אני מעלעלת באסופת המאמרים שכתבתי בשנתיים האחרונות, עולה בבהירות מילה אחת מתוך הווידוי. לצנו. ולפני שאשליך גם אותה על גבו של מישהו אחר, הייתי רוצה להתוודות.
ליצנות נקשרת עם קלות דעת, עם חוסר רצינות תמידית. אך כחלק מהווידוי, משמעות המילה היא שלילת אדם או ערכים על ידי לעג, על ידי הקטנת ערכם.
מבלי משים, נראה שלקחתי על עצמי פרויקט קטן. לאגף את הדתי החדש מימין, ולהראות לו שדוסיוּת לא באה בהכרח עם ציטוט פסוקים מתמיד וגלגולי עיניים. אלא שעם משים, השתדלתי תמיד לעשות זאת עם מנה גדושה של ציניות וסרקזם. למה למצוא מסר חיובי כשיש כל כך הרבה להשמיץ מסביב?
לא חבל? אמנם, מידי פעם כתבתי גם על נושאים אחרים. קרה אפילו שהתפלק לי איזה מסר חיובי. אבל, בסופו של דבר, תמיד התאוששתי וחזרתי לעצמי, למסר הישן והטוב. מימד, הדתיים שבלב, הכיפה שבכיס, שמאלנים וחפיפניקים לא חסרים, תודה לא-ל.
על כל אלה, אני מתוודה וגם קצת מתנצלת. יתכן והגזמתי, לעיתים התעלמתי מכך שמאחורי הצחוק ישנם אנשים, בשר ודם, שנפגעו ולא צחקו כלל.
ולמרות כל הכוונות הטובות, כמו תלמיד החוזר לסורו, אני יודעת: בעוד שנה, כעת חיה, אכתוב את אותו המאמר בדיוק.
שפרה, עד לא מזמן רק ארליך, ומעכשיו גם קופל. מעצבת גרפית במקצועה, נולדה בירושלים ומתגוררת בה מאז ועד היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
