רשענו
האם יצר לב האדם רע מנעוריו? תלוי את מי שואלים. בכל מקרה, במבחן התוצאה היום יומי, מסתבר כי טוב הלב הוא מצרך נדיר. משה כטב"מי, האיש והטוקבק, מכה על חטא
הרי כל אתרוג אנו בודקים בשבע עיניים ובזכוכית מגדלת ופוסלים בשל כל כתם קטן. מה זה קטן? קטנטנן. זערורי. ננסי. קטן אפילו מתקציב הרווחה- ומיד נפסול כדי שלא נבוא לדבר עבירה, אז שאנחנו נחטא בדברים הגדולים?
כי יקָרה בנם של יענקי ונחמה על דרכנו כשהוא מסתובב ללא כיפה בקניון מלחה עם הבת של הרוזנקרנצים, לא יחשב לנו לרשעות אם נספר על כך לשכנתנו לספסל שמחוץ לבית הכנסת בקבלת שבת. אבל ממש בלחש, בלחשוש. באוושה קלילה של יועץ סתרים בלתי נראה, לא יותר. כמובן שנדגיש לא לגלות לאף אחד, הרי לא צריך להיות רשעים.
אנחנו הולכים בכל שבת לבית הכנסת. לא בשביל להתפלל, שהרי מדובר בבית כנסת ולא בבית תפילה. אז אנחנו מתכנסים. בכלל, לכמה מאתנו הידע בלשונות שמיות עתיקות בכדי להבין מלמולי פסוקים כמו "מקטב ישוד בצהריים"? הרבה יותר ברור ומעניין שהבת של הרוזנקרנצים עשתה עגיל בפופיק ("ואל תשאלי מאיפה אני יודעת") ושהבן של נחמה חושב לנסוע לגואה.
גם להתאים את עצמך לעולם הסובב אותך זה לא כזה אסון גדול. היום כולם מדברים בגוף שלישי (אני ירשום), כשאנו מתכוונים לגוף ראשון (ארשום). גם כשאנחנו קוראים את הוידוי במהירות, איננו מתכוונים לכך כי באמת עשינו את כל הדברים הנוראים האלו, ישנם רשעים, אבל אלו הם הסובבים אותנו ולא אנחנו. כשאנו אומרים "רשענו" בגוף ראשון
נח לנו להסתכל בראי בלי בעיה. אין לנו זנב, איננו רודפים אחרי דרדסים כדי להכין מהם מרק ונשותינו אינן נראות כג'ואן קולינס (יש מאתנו הדנים זאת לחיסרון).
"רשענו" מהיר, מכה חטופה על החזה והמונה מתאפס, זהו. אני צח כשלג. ברוך ה' אפשר לחזל"ש.
אז זהו, שלא. צריך לומר לעצמנו את האמת:
כשחנינו באלכסון על שתי החניות הכי קרובות לקניון.
כשקראנו לנינט "בהמה" רק כי הלכה עם יהודה לוי.
כשהבטנו בחמלה בעובד ניקיון של קבלן וברכנו "שלא עשני".
כשהורדנו באימיול את "תניא" ולא שלמנו תמלוגים לאברהם פריד (ביצוע) ולא לר' ישמעאל (מילים ואולי גם לחן).
בכל פעם ששוב התפתינו לאכול ג'אנק פוד בקונצרן נצלני.
כשנסינו לעבור בקופה מהירה עם 9 פריטים.
כשעוררנו מהומה כשאחרים ניסו לעבור שם עם 9 פריטים.
כשבל"ג בעומר נתנו לילדינו להבין שעגלת סופר עולה רק 5 שקלים.
כשסירבנו לענות לסקר טלפוני של סטודנט תפרן העובד על פרמיות.
כשזרקנו שאריות לפח ולא לחתולים הגוועים ברחוב.
כשהתפללנו בנדנודי להט ודמעות ואיש לא ידע שזה בגלל המניה של טבע.
כשפרסמנו שתי מודעות בדוסידייט, אחת כסטודנט לפילוסופיה ואחת כמהנדס תכנה.
כשהבנק בקורת רוח נטל מהנזקק קורת גג ואנו לא נטלנו קורה מבין עינינו.
כשכתבנו בטוקבק על רווק מבוקש: "בנות להזהר" בשם "אחת שנכוותה".
כשהנהנו בהסכמה ליותר מחצי מהסעיפים הנזכרים.
אנחנו לא באמת רשעים, זה פשוט מופיע בצ'ק ליסט של הוידוי. אז יאללה, חג היום, גומרים הולכים.
משה כטבמ"י- טוקבקיסט הבית, מייסד השליפות האלטרנטיביות.
נא להמתין לטעינת התגובות
