'עת שערי רצון להיפתח'
השיבה אל הפיוט היא טרנד חולף או מהלך משמעותי? יאיר הראל, מנהל 'אתר פיוט' ומוסיקאי בחסד, מספר על הפיוט שהחזיר אותו הביתה, אל היהדות האמיתית, היוצרת ובועטת
אני רוצה לספר על חוויה אישית ומכוננת שחוויתי עם הפיוט – 'עת שערי רצון', ממנה אולי אפשר להשיק לתהליכים רחבים יותר שקורים בתוכנו בשנים האחרונות.
גדלתי בעולם דתי, ובשלהי בית הספר התיכון התחלתי להתרחק ממנו. הריחוק שלי לווה בתחושה אמביוולנטית – ניכור מחד וגעגוע מאידך. געגוע למשהו שקיבלתי עליו רמזים בסביבה הדתית בה גדלתי, רמזים שעבורי לא התגבשו למשהו שלם, עניין שאף החריף את תחושת האכזבה.
משם התחיל מסע ארוך, שעודנו נמשך, של דיאלוג ,לימוד וחיפוש אחר חיבור מחודש ליהדות, חיבור אישי, ועם השנים גם משפחתי, קהילתי וחברתי. במקביל התגלגלתי ללימוד ועשייה מוסיקלית.
במהלך לימודי ובעיקר במסגרת הרכב שהייתי חלק ממנו (אנסמבל "מיסטריה" הירושלמי), התרכזתי בעבודה מוסיקלית באלתור חופשי. שוב ושוב, בזמן שצללנו עמוק אל תוך זרם התודעה הפרטי והקולקטיבי שלנו, בסשנים ארוכים של אלתור חופשי, צפו ועלו אצלי פיוטים, בעיקר פיוטי הימים הנוראים ובעיקר הפיוט הזה – עת שערי רצון להיפתח.
עם הזמן בנינו במסגרת ההרכב יצירה מודרנית על בסיס הפיוט.
עם הזמן נשאבתי למסע של מחקר, חיפוש, לימוד ועבודה יצירתית עם מסורות שונות של שירת קדש עברית. זה הפך עבורי למקום מפגש של רגש דתי מזוכך ועל זמני, שפה עברית עתיקה שמצליחה לגעת בי גם היום, שירה ומוסיקה גבוהה וגם עממית, חוויה אישית אינטימית וגם חיבור ושייכות למשהו גדול יותר, לשורש עמוק ולאנשים.
להאזנה לחץ play:
אלפי פיוטים מושרים בתפילה, במעגל השנה ובמעגל החיים. מאז הקמתה של מדינת ישראל ועלייתן ארצה של רוב הקהילות העתיקות בתפוצה, חלק גדול מאותה מורשת פיוטית אדירה הולך ונעלם, מתרחק ונשכח.
ההיסטוריה הקצרה של העת החדשה יצרה במקרים רבים מרחק ואף ניגוד בין מסורת אבות לבין האדם בן ימינו ולעניינינו בין המסורת היהודית לתרבות המתהווה במדינת ישראל. הדור החדש של הישראלים נולד לתוך מציאות של ריחוק ואף ניכור מחוויה יהודית משמעותית. הוא מדבר שפה אחרת. גם הזיכרון הנוסטלגי של הסבא שהיה שר ועושה קידוש, כבר מטושטש. המפגש עם המסורת הולך ומתרכז
ויש גם תנועה מסוג אחר, תנועה שבאה כתגובה לריק ולתלישות שנוצרו בתרבות הישראלית ובצורך בהעמקה של מרכיב הזהות היהודית. בשנים האחרונות ישנה התעניינות גוברת והולכת של חילוניים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, בפיוטים, ובעזרתם נבנה חיבור מחודש לתפילה, לשפה, למסורת, למוזיקה ובעיקר אחד לשני. בדור בו אנשים מחפשים את שורשיהם ואת החיבור בין היהדות והישראליות - הפיוט פותח פתח לקשר דו-כיווני בין עולם המסורת לעולם העכשווי (בשמת חזן, דעות, תשס"ה).
"ידידי השכחת" – אמנים ישראלים שרים פיוט. היה המופע שחתם את פסטיבל ישראל 2006 בבריכת הסולטן המלאה מפה לפה. המופע לא נולד פתאום, קדמו לו פעילויות באוניברסיטאות, "קהילות שרות" ברחבי הארץ, אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט" ועוד.
יש משהו מאוד משמח, אמיתי וחי בהתרחשות הזו, אך בואו לא נשלה את עצמנו, פערי השפה עדיין גדולים. השורשים שנתלשו עוד לא שוקמו ולבטח לא העמיקו. הדברים עוד לא הגיעו לממסד, למערכת החינוך. בכדי לגשר על הפערים ולהשיב את החיות אל היצירה המסורתית נדרש תהליך עמוק של לימוד. ללא התודעה הזו, יש חשש שהעיסוק בפיוט יהיה טרנד אתני חביב וקצת פשטני.
אתר "הזמנה לפיוט" בתמיכת קרן אבי חי הושק רשמית באלול תשס"ה, ומטרתו לאפשר נגישות משמעותית לקהל רחב אל עולם הפיוט המושר בעבר ובהווה. מכל פיוט נפתחים שערים רבים, משום כך, האתגר של אתר "הזמנה לפיוט" הוא להצליח לבטא את אותו מכלול עשיר, אשר רק בחיבור כל מרכיביו מתקבלת החוויה השלמה.
חווית הפיוט לא טבעית למדיום האינטרנטי ואף זרה לו. בכל זאת אנו מקווים כי נצליח בעזרת החשיפה הרחבה שמאפשר האתר, לעורר את הרצון והחשק להמשיך את החוויה מעבר למסך המחשב. עורכי האתר שואפים להרחיב את גבולותיו ומזמינים את הציבור לקחת חלק בעשייה: לשלוח חומרים, רעיונות, הערות, סיפורים ולהפיץ את השמועה.
יאיר הראל הוא מוסיקאי חבר אנסמבל האומן ח"י (קולמוס הנפש, תפילאלת ), מנהל ועורך ראשי של אתר "הזמנה לפיוט".
'עת שערי שמים להיפתח'.
מילים: ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס.
לחן: ממסורת יהודי חלב.
עיבוד וביצוע: רפאל יאיר אלנדב, בליווי תזמורת.
באדיבות: רפאל יאיר אלנדב ואתר "הזמנה לפיוט".
נא להמתין לטעינת התגובות
