העוצמה שבשגרה
אפשר למצוא בקלות קשר בין סזיפוס לשמחת תורה. כל שנה מחדש מסיימים את הקריאה ומתחילים מחדש ושוב ושוב ושוב, איך שלא ימאס לנו? אלא שמשה טור פז מוצא ברוטינה הזו את סוד המאבק בדור האינסטנט
מי שרוצה, עלול למצוא קווים מקבילים בין שמחת תורה שלנו לבין סיזיפוס. אחרי הכול, אנו מסיימים את התורה מדי שנה רק על מנת להתחיל אותה שוב, וכל מי שלמד תורה פעם יודע שהיא בלתי נגמרת. אי אפשר לסיים את התורה וגם קשה מאד להכיל ולקיים את כולה. 'הפוך בה והפוך בה דכולי בה', אבל לעולם אל תשלה את עצמך שסיימת.
לרבים מאיתנו קורה ששמחת הילדות המתלווה לרבים מחגי ישראל, הופכת ברבות השנים לעייפות ואף לייאוש. דומה כי אילולי השמחה שאנו שמחים בילדינו ועימם, היינו רואים בעליות לתורה, בריקודים הבלתי נגמרים ובשפע הממתקים של שמחת תורה עול כבד ולא שמחה.
אלא שלשמחת תורה יש משמעויות עמוקות שרק הולכות ומתחדדות בדורנו:
ראשית, דווקא בדור בו הדעת איננה נחשבת במיוחד, (ושמעתי פעם מילואימניק שהתבדח כי אילולי מדורי הספורט כבר מזמן היה שוכח לקרוא), מדהים שעם ישראל משמר את אהבת הלימוד. ולא סתם אהבת לימוד מיוצגת בשמחת תורה, אלא אהבת הלימוד הבלתי תכליתי, הסיזיפי. לא סיימנו את הש"ס ואפילו לא את מסכת ברכות. בסך הכול קראנו שוב את התורה. ומיד אנו מתחילים מהתחלה. זהו מפגן עצום של אהבת תורה ודעת.
שנית, חג שמחת תורה מלמד אותנו משהו על אימת הדין ושמחת ההצלה. אחרי ארבעים יום של סליחות (טוב, אצל האשכנזים זה יותר קרוב לשבועיים), אחרי חודש הרחמים והסליחות, אחרי עשרת ימי תשובה ואחרי יום הדין והתוכחה, מגיע זמן השמחה.
ואולי המסר השלישי והחשוב ביותר הוא ההתחלה הזו מחדש. בדור שמחפש כל הזמן קיצורי דרך. דור שבו מבחן התוצאה מוחק את כל הדרכים, דור שבו העיקר שיש לך תואר ראשון, לא משנה אם הוא מלטביה או מאסטוניה, דור שבו השורה התחתונה היא הקובעת, זכאי או לא זכאי, עבר או לא עבר, ההתחלה הזו מהתחלה היא מסר חשוב. אין קיצורי דרך. מסיימים ושוב מתחילים. בלי דילוגים. בלי לקפוץ כיתה. מתחילים מבראשית, ושמחים. לא שמחה של סיום אלא שמחה של תחילת הדרך. זוהי דרכה של תורה.
לפני שנים רבות נסעתי עם השבט שלי בבני עקיבא 'לשמח זקנים' בעיירת פיתוח מסויימת. כאחוזי תזזית זינקנו במהלך השבת מבית כנסת אחד למשנהו. בכל מקום דימינו לעצמנו שאנו מביאים עימנו רוח נעורים טובה ורעננה. בכל בית כנסת רקדו מנין או שנים של זקנים שנראו לנו, בני התשחורת, מנומנמים ואיטיים. אנו שרנו בקולי קולות, החלפנו שיר מדי חצי סיבוב ודימינו שאנו מייצגים את השמחה האמיתית.
עד שבאחד מבתי הכנסת אליהם נכנסנו בקול שירה אדירה ובעליצות נעורים, תוך שאנו מקיפים את קהל הרוקדים שבע פעמים כנגד כל אחד מהסיבובים שלהם, אחז אחד הזקנים בזרועי, משכני הצידה ואמר לי בשקט: "אתם אולי רוקדים פה במרץ רבע שעה ורצים לעוד בתי כנסת ועוד מניינים עם עוד ועוד שירים, אבל אנחנו נישאר כאן ונשיר 'תורת ה' תמימה' עוד הרבה אחרי שתיעלמו".
לקח לי זמן רב להבין עד כמה צדק אותו זקן. ראש הישיבה שלנו הרב עמיטל, נהג לדרוש שנשיר כל שיר בשמחת תורה עשרות פעמים. לפעמים מאות. שמחת תורה שלם היה עובר עם שלושה ארבעה שירים. והיה בכך מסר. בדור של אינסטנט, זוהי דרכה של תורה. איטית, מעגלית. סיזיפית. ועם זאת שמחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
