"לך לך" הציויי האלוקי הראשון
תרח בחר להשתקע בארץ כנען בשל סגולותיה הטבעיות, ואילו אברהם בחר בה מפני שאלוקים בחר בה. זה ההבדל בין מי שמקיים מצוות לשם שכרן ומי שדבק באל. הרב ברנדס לפרשת לך לך
המפרשים דנו בסדר הארועים: האם קדמה היציאה הראשונה לצווי, ככתוב, או שמא אין מוקדם ומאוחר בתורה והצווי קדם ליציאה. בכל אופן, סדר הופעת העניינים בתורה מורה, שיש שני שלבים ליציאה לארץ כנען, ורק השני נחשב כמימוש של צו ה' ללכת ארצה כנען.
הבדל בולט בין שני תאורי המסעות הוא בהגדרת היעד. ביציאה הראשונה, יציאת תרח ומשפחתו, נאמר במפורש מהו היעד - ללכת ארצה כנען. ובפעם השניה, ב"לך לך", לא מוזכר היעד כלל. היתה תכלית מוגדרת לנסיעה, אף על פי שלא נתממשה ותרח לא הגיע אלא לחרן. לא מבואר בכתוב מה טעם ביקש תרח ללכת ארצה כנען. אפשר שטיב הארץ משך את תרח ומשפחתו לנדוד אליה.
יש בתורה עדות לכך שהיו לעמי הצפון אינטרסים בארץ כנען, כדוגמת הסיפור על מלחמת המלכים וכיבושי כדרלעומר בערי ככר הירדן. קודם להפיכת סדום היתה ככר הירדן מקום משיכה "כי כולה משקה". אפשר לומר לפי המדרש שהם נאלצו לעזוב את אור כשדים מפני העימות שבין אברהם לנמרוד בענייני אמונה. גם לדעת המפרשים הגורסים שהצו "לך לך" קדם ליציאת תרח, ואברהם ידע כבר מתחילה על הצו האלקי, עדיין יש לומר שתרח יצא לארץ משיקולים אחרים מאלו של אברהם.
ביציאה השניה, בלך לך, נאמר לאברם: "אל הארץ אשר אראך" ותו לא. הקב"ה לא הודיע לאברם את יעד נסיעתו, ונסיעתו לא היתה אלא מילוי של צו ה'.
מה בין נסיעתו של תרח לנסיעתו של אברם?
עניינו של עובד ה' באמת אינו בתכלית המעשים, אלא בעצם קיום הצווי. כך נאמר בהמשך אודות אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אמנם מובטח גם שכר על קיום המצוות: "למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו", אולם עובד ה' באמת צריך להיות בבחינת "עבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". אדם נדרש לעזור לזולת לא מפני שבכך יבטיח חברה תקינה, לא משום שבכך תתחזק הידידות ואף לא משום שהוא מצפה לקבלת גמול מן החבר. הוא עושה זאת מפני שזהו המעשה הטוב והרצוי, רצוי בעיני הא-להים.
גם שמירת שבת נעשית מפני הצווי ולא מפני שיש בכך מנוחה לגוף ולנפש, חיזוק קשרי המשפחה, או שאר מעלות טובות - אף על פי שכל המעלות שמנו חכמים אכן מצויות בדרך כלל אצל שומרי שבת. הוא הדין גם במצות ישיבה ועליה לארץ ישראל. לא מפני שהיא זבת חלב ודבש נצטוינו לבא אליה, ולא אלו השיקולים שאמורים להביא עולים ארצה. יתכן שתרח התכוון להגר לארץ כנען מפני מעלותיה הטבעיות. אבל בני אברהם עולים לארץ בשל הצו האלקי.
תכלית והתוחלת
אין זאת אומרת שלא צריך להבין טעמי המצוות וערכן. אדרבה, בהיות המצוות דבר ה', מן הראוי לברר את טעמיהן ולדעת להבין את הערך הגנוז בהן. אולם - אין ידיעת הטעם והבנתו, ואין ההישגים הנובעים מקיום המצוה מהוים את המניע העיקרי לקיומה, כי אם חובת ההשמעות לדבר ה'.
היבט נוסף שניתן ללמוד מכך שלא צוינה תכלית הליכתו של אברהם הוא כדלהלן: כאשר אדם מתכוון לתכלית מסוימת, נוצר הרושם שכאשר יגיע ליעד תסתיים משימתו. אברהם אבינו לא סיים את המשימה בהגיעו לארץ, הוא המשיך ב"לך-לך" כל ימי חייו. בתחילה הלך לארץ כנען, אחר כך הלך למסעיו בתוך ארץ כנען, ירד למצרים וחזר ועלה לארץ, ובסוף ימיו נדרש ל"לך לך" נוסף: אל ארץ המוריה, לעקידה.
עניינה של המצוה הוא בעצם קיומה. אדם מתפלל משום שיש מצות תפילה, משום הערך העצמי של התפילה. אמנם, יש שהתפילה מכוונת לתכלית מסוימת: רפואה ממחלה, הצלה מצרה, אולם גם אחרי ההחלמה
וכעבור עת הצרה ממשיכים להתפלל.
לפיכך, נדרש אדם לחפש דרך לקיים המצוה גם כשאינה מזדמנת לפניו בעצמה. כגון מצות ציצית: חיוב המצוה הוא רק בבגד של ארבע כנפות, ואם אינו לובש בגד כזה אין חיוב בציצית. עם זאת, מנהג רגיל בישראל ללבוש בגד ארבע - כנפות כדי להתחייב במצוה ולקיימה. לא די בכך שנותנים צדקה לעני כשנתקלים בו, כדי לקיים מצות צדקה מחפשים אחרי נזקקים, וכדי לקיים הכנסת אורחים תרים אחרי אורח לשבת ולליל הסדר.
גם תלמוד תורה הוא דרך חיים. לא לשם הידע, לא לשם התואר, למרות שגם הם נמצאים בצדו. מייד כשמסיימים, את קריאת התורה כולה או מסכת כלשהי, מתחילים מחדש. כפי שנקבע בסדר קריאת התורה: בשמחת תורה מסיימים ומייד שוב מתחילים מבראשית.
כל עוד אדם מקיים את המצוות מפני תכליתן: כדי להשיג, להצליח, לקבל שכר, עדיין הוא במדרגת תרח. בניו של אברהם אבינו מקיימים את המצוות כדי לללכת בדרך ה'.
נא להמתין לטעינת התגובות
