החצר האחורית
האם החוזרים בתשובה נדונו לחיות בשולי המחנה? האם כוחה של אוכלוסיית "המתחזקים", ההולכת וגדלה, מאיימת על הגדרת הדתיות המקובלת? ספרה החדש של תמר אלאור "מקומות שמורים" מציף את השאלות שרבים מאיתנו מעדיפים להדחיק
לאה, המספרת כאן על נסיונותיה של בתה להשתלב במוסדות חינוך אשכנזיים חרדים, היא אחת מגיבורות ספרה החדש של פרופסור תמר אלאור, אנתרופולוגית מהאוניברסיטה העברית. מזה עשרים שנה עורכת תמר אלאור מסע אל הישראליות, תוך שהיא בוחנת את הקשר בין נשים, דת ודעת.
אלאור החלה את מסעה במחקר בקרב נשות חסידות גור והמשיכה לנשים צעירות במגזר הדתי לאומי. ספרה החדש עוסק בנשים הגרות בפרדס כץ, רובן מזרחיות, מהן חרדיות, ומהן המכונות "מתחזקות", החיות על גבול החברה החרדית. המחקר מתרחש בפרדס כץ כדוגמה ל"אזור במרכז הארץ בו רוב התושבים הם ממוצא מזרחי וחלק ניכר מהם מנהלים אורח חיים דתי-חרדי".
פרופסור אלאור יוצאת אל מושאי מחקרה מתוך הקשבה ואמפטיה, היא אינה מתכחשת למיקומה האישי כאשכנזייה-פמיניסטית-תל אביבית מהמעמד הבינוני, אך לא הופכת את מחקרה לשדה קרב אידיאולוגי.
אלאור מכניסה לתוך המחקר את השאלה האתנית-מעמדית, שלא הייתה נוכחת בספריה הקודמים וכאילו הושתקה. לדבריה יוצר הספר "מסע בין זהויות חברתיות: בין מי שהנך, לבין מי שרוצים שתהיי, בין מי שאת מבקשת להיות, לבין מי שהפכת להיות".
בתחילת הספר מביאה אלאור את סיפורה של קבוצת נשים חרדיות המתארגנות ודורשות מן העירייה מועדונית "כמו לחילוניות", כדי ליצור מסגרת בה הן ימצאו חברה נשית תומכת.
החרדיות המזרחית של פרדס כץ היא חרדיות מתהווה, שצריכה כל הזמן להתמודד עם איומי הרחוב.
בהמשך עוסקת אלאור בעיקר בדרשות של "מחזירים בתשובה". במתנ"ס של פרדס כץ מופיע בקביעות הרב דניאל זר. אלאור טוענת כי הרב פונה אל קהל שנמצא על הגבול, ולעתים ישאר על הגבול כל ימיו. לפיכך יש להציג בפניו כממשית וקיימת את האופציה לחצות את הקווים, יחד עם קבלה וכבוד של מצב חייהם העכשווי. כך כחלק מההסברים מדוע הייתה שואה, מוצגת מדינת ישראל כנס (לא כ"ראשית צמיחת גאולתנו" אלא כנס של הצלה) ובד בבד ישנם גם חרפות וגידופים לחילונים ולדרכם.
השער השלישי – "להיות כשאר הנשים:
השער הרביעי הוא לטעמי המעניין מכולם. מופיעים בו סיפורי חיים של נשים מפרדס כ"ץ, והוא כולל גם את סיפור חייה של אלאור עצמה, כיצד הגיעה להיות מה שהיא. בשער הזה מובאים סיפורים נוגעים ללב על המאבק להשתלב, על עוצמת האפליה החרדית ועל חטא "החינוך המקצועי" השולח נשים צעירות ללמוד מקצועות אין חפץ בם.
ספרה של אלאור מעלה אל פני השטח את מה שמוסתר מהעין ומעורר שאלות שאנו חייבים לעסוק בהן: מה טיבו של מהלך החזרה בתשובה המייעד את מושאיו להישאר בשוליות נצחית? האם ההחזרה בתשובה מיועדת לייצר פריפריה של שואבי מים וחוטבי עצים שנידונים לעד להיות בשולי המחנה, שאת בנותיהן לא ניקח לנו לנשים, וגם לא נקבל אל בתי הספר שלנו? מהם זרמי העומק של תנועת ההחזרה בתשובה הספרדית? איזה אדם דתי הם מבקשים לייצר ומה תהיינה התוצאות הבלתי מכוונות של המהלך הזה. האם אוכלוסיית ה"מתחזקים" תגיע למסה קריטית שתאיים על ההגדרות הדתיות?
סמוך לקריאת הספר צפיתי בסרטו המרתק של שמי זרחין "אביבה אהובתי". כמו זרחין, גם אלאור מביאה לנו בדרכה שלה, אמירה על החיים במציאות של שוליות כפולה ומשולשת. כמוהו, היא מביאה את סיפורן של נשים המנסות ליצור לעצמן זהות אישית בתוך סביבה מורכבת, שלעתים מדברת בכפל לשון, ולא מעט פעמים עוינת אותן ממש. שם בין הבית לבית הכנסת, בישוב במרכז הארץ, הנתפס לא פעם כ"חצר האחורית" של הציבור הישראלי. החומרים שעוסק בהם זרחין בכליו האומנותיים זוכים לטיפול מחקרי אנליטי אך רגיש, בספרה החדש של אלאור.
אלאור מצליחה, לפחות לרגע קטן של חסד, להרחיב את גבולות ה"אנחנו" המוכר בתודעה התקשורתית והפוליטית, מהתחום החמים והנוח לשטחים אשר לרבים מן הישראלים הם אתר בלתי מוכר, אזור לבן במפה הקיומית.
תמר אלאור, מקומות שמורים – מגדר ואתניות במחוזות הדת והתשובה, הוצאת עם עובד ספרית ספיר, תשס"ו 2006 , 404 עמ'
גרסה מורחבת של המאמר מתפרסמת בעיתון "נקודה" גליון 295 חשוון תשס"ז.
נא להמתין לטעינת התגובות
