הרב, הנזיר והפילוסוף
במשך ארבע שנים הוא לא ישן על מיטה ולא הכניס לפיו דבר מלבד לחם ומים. הוא גידל פרע את שיער ראשו וזקנו ובמשך תקופות ארוכות לא הוציא מפיו מילה. הכל כדי לזכות בנבואה. אהוד פירר על הרב דוד הכוהן הידוע בכינויו הרב הנזיר
ניתן כמובן לראות בסצנה הזו סתם התפרעות של התסריטאים אולם כאשר אנו מסתכלים במקורות בני התקופה - ובייחוד במקורות מתקופות קדומות יותר כגון ספרי שמואל ומלכים – התמונה המתקבלת איננה כל כך שונה. נראה שהנביאים פשוט נמצאים שם בכל מקום. אפשר להיתקל בהם כשהם נודדים במדבר ואפשר לפגוש בהם כשהם מבשרים את חזיונותיהם ברחובותיה של ירושלים או נינווה. בספר מלכים למשל אפשר לקרוא על קהילות גדולות של 'בני נביאים', אפשר למצוא נביאים שמנהיגים מרידות כנגד השלטון ואפשר גם להיתקל בנביאים היושבים בחצרות המלכים ומנבאים לשליט על הניצחונות המזהירים הצפויים לו.
כאן כמובן מתעוררת השאלה: לאן אם כך הם נעלמו, כל אותם נביאים? איך בדיוק עברה תופעת הנבואה מן העולם? ויותר מזה, מהי בעצם הנבואה? מהו בדיוק ההבדל שבין נביא לבין סתם חכם, מיסטיקן או מגיד עתידות? והאם בכלל אנו בטוחים שאכן קיים הבדל כזה? באופן טבעי, לאורך ההיסטוריה היהודית הוצעו אין סוף תשובות לשאלות הללו. חכמים, פילוסופים ומקובלים ניסו במהלך הדורות לתת הגדרות שונות ומשונות לאותה תופעה ייחודית ששמה נבואה. במאמר הזה הייתי רוצה להתמקד בסיפורו של אדם אחד שהקדיש את כל חייו לפענוח תופעת הנבואה; אדם שהקדיש שנים ארוכות ומאמצים אדירים למען הבנה - ואולי גם השגה - של הנבואה: האדם זה הוא הרב דוד הכוהן, מי שנודע בעיקר בכינויו 'הרב הנזיר'.
הרב הנזיר נולד בשנת 1887 תחת השם דוד כגן, בעיירה מישגולה שבליטא, למשפחה של רבנים ותלמידי חכמים. בנעוריו הוא למד אצל אביו וסבו ולאחר מכן בכמה מן הישיבות הליטאיות המפורסמות, ביניהן ישיבת וולוז'ין, שנחשבה באותם ימים ליוקרתית במיוחד. כבר בצעירותו הוא בלט בזכות שתי תכונות: מצד אחד כוח הרצון וההתמדה שלו (ביומנו הוא מספר שהיו זמנים שבהם היה מניח כדורי שלג תחת כפות רגליו היחפות, כדי שיוכל ללמוד לילות שלמים מבלי לעצום עין) ומצד שני רוחו הסוערת וחסרת מנוח. במשך שנים ארוכות הוא נדד ברחבי רוסיה ואוקראינה כשהוא עובר מבית מדרש אחד למשנהו, אולם בשום ישיבה הוא לא מצא את מבוקשו. במהלך נדודיו הוא גם התוודע לעולם ההגות הכללית, לספרות ההשכלה ואף לשפה ולתרבות הרוסית. באותם ימים הוא גם התקרב לחוגי המהפכנים הרוסים והוא אף נעצר לזמן מה בימי מהפכת 1905. לבסוף, בשנת 1908, הוא הגיע לפטרבורג, שם זכה לחסותו של הברון דוד גינצבורג.
-הברון גינצבורג - בנקאי, מלומד ומזרחן יהודי-רוסי - אסף סביבו באותן שנים קבוצה של צעירים יהודים שנראו לו מבריקים במיוחד במטרה להעניק להם השכלה כללית רב-תחומית ורחבה ככל האפשר. בהדרכתו החל דוד כגן הצעיר ללמוד פילוסופיה ומדעים. הוא למד יוונית עתיקה והרבה להתעמק בהגות הניאו-אפלטונית, ובייחוד בכתביו של הפילוסוף היהודי פילון מאלכסנדריה. בשנת 1912, לאחר מותו של פטרונו, הוא נסע לאוניברסיטת פרייבורג שבגרמניה, לצורך המשך לימודיו. באחת מחופשותיו הוא פגש את בת דודו שרה, שהייתה אז סטודנטית לאגרונומיה. בין השניים התפתח קשר והם החליטו להינשא לאחר
במשך שנים אחדות שילב דוד כגן בין לימודי פילוסופיה ומשפט רומי באוניברסיטת באזל לבין לימודי תלמוד וקבלה, לימודים שהפכו יותר ויותר אינטנסיביים. באותה תקופה הוא גם החל להתעמק בסוגיית הנבואה. ככל שהוא העמיק בנושא הוא השתכנע שבכדי לזכות בנבואה לא מספיק ידע אינטלקטואלי בלבד - יהיה זה ידע פילוסופי, תורני או קבלי. באותם ימים הוא הגיע למסקנה שכדי להגיע לנבואה על האדם להגיע לשליטה עצמית מוחלטת; עליו להגיע עד הקצה, להתנסות במצבים קיצוניים ולהיות מסוגל לשאת ייסורים קשים. כתוצאה מן ההבנה הזו הוא החל לקבל על עצמו צומות וסיגופים: במשך ארבע שנים הוא לא ישן על מיטה ולא הכניס לפיו דבר מלבד לחם ומים; היו אף תקופות ארוכות שבהן הוא לא היה מוציא מפיו מילה. בתקופה זו הוא גם החליט לקבל על עצמו נזירות: מאותו רגע ועד יום מותו הוא לא שתה יין וגידל פרע את שיער ראשו וזקנו. מאותו יום ואילך הוא גם הקפיד על צמחונות ולא לבש שום בגד שעשוי מעור בהמה. ביומנו הוא כותב:
"הנני הנזיר, כן, הנני הנזיר. דרגא לנביא. צמא, כואב, מצפה ומייחל לנטפי טל שמים, לגילוי חכמת ה', חסדו ואמתו. [...] הנני זקוק לזיכוך, לזיקוק, ליתר טהרה, ליותר גבורה...".
בשנת 1916, בעודו בבאזל, התרחש המפגש ששינה את חייו. לשוויץ היגיע באותו הזמן הרב אברהם יצחק קוק, רבה של יפו, והנזיר, שכבר שמע עליו רבות, נסע לפגוש אותו. בפגישתם השניים שוחחו זמן מה על פילוסופיה. הנזיר לא התרשם, אבל החליט להישאר לישון במקום ולהמשיך בשיחה למחרת. בבוקר הוא הקיץ משנתו למשמע קול תפילתו של הרב קוק. את החוויה שעברה עליו למשמע אותה תפילה הוא מתאר כך:
"ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה, מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי: מצאתי לי רב".
למן אותו יום ואילך הפך הנזיר לתלמידו הנאמן של הרב קוק. בהשפעת רבו הוא התקרב לציונות ובשנת 1922 הוא החליט לזנוח את עבודת הדוקטורט שלו ולעלות ארצה. תוך כדי כך הוא המשיך במסכת הסיגופים, בתעניות הדיבור ובניסיונותיו להשגת נבואה. מבוכה מסוימת נרשמה כאשר שנתיים לאחר מכן, לאחר פרידה של 12 שנה, הגיעה ארצה ארוסתו הנאמנה. במקום הסטודנט הצעיר והנלהב שהיא זכרה היא מצאה כעת לפניה מקובל סגפן, מגודל שיער וזקן, שאיננו מוציא מילה מפיו. שנים רבות לאחר מכן היא סיפרה כיצד הרב קוק ציווה על בעלה לעתיד להפר את נדר השתיקה שלו, וכיצד מאוחר יותר הוא אף החל לעשות העוויות ופרצופים, במטרה לגרום לתלמידו הנאמן להעלות חיוך על פניו.
בשנים שלאחר מכן הרב הנזיר עסק בעריכת הכתבים של רבו ובמקביל המשיך בחיפושיו אחר הנבואה. בתקופה זו הוא העמיק את לימודי הקבלה שלו ואף החל לעשות שימוש בטכניקות מדיטטיביות של צירופי שמות. בתקופה הזו הוא גם החל לצאת לתקופות ארוכות של התבודדות בהרי ירושלים, בגליל ובמדבר יהודה. מיומניו מן התקופה הזו ניכר שהוא האמין שהוא נמצא כבר קרוב מאד להשגת הנבואה. הוא היה משוכנע שאם רק אדם אחד יצליח לפרוץ את המחסום, אזי בעקבותיו יבואו עוד רבים. או אז תתחדש הנבואה וקולו של אלוהים ישוב ויישמע בעולם.
נקודת המפנה הייתה ככל הנראה בשנת 1926. בשנה זו הוא יצא למספר ימים למדבר יהודה, בחברת שניים מתלמידיו, לצורך עבודה רוחנית אינטנסיבית במיוחד, אולם המסע לא עלה יפה. הנזיר לא זכה לנבואה, החבורה אבדה במדבר ורק בקושי חייהם ניצלו. זמן מה לאחר מכן, בזמן שהותו בכנרת, הוא כותב ביומנו:
"הנבואה לא תתגלה בדרכי הבקשה, של חיפושים ומאמצים, של בכיות ושפיכת נפש ורוח בתפילות ותהילות במשמרות בלילה, ובהתבודדות יומם במערות ובהרי השדה".
הרב הנזיר אם כן הגיע למסקנה שהנבואה איננה רק עניין לאדם אחד, מיסטיקן ומתבודד, העושה שימוש בטכניקות כאלה או אחרות. הנבואה, הוא הבין, היא משהו שמעבר לזה; היא צריכה להיות חלק מצורת הסתכלות אחרת על המציאות; כדי שהנבואה תהיה בכלל אפשרית דרושה צורת חשיבה שונה לגמרי מכל מה שאנו מכירים. בכתביו המאוחרים יותר הוא קרא לצורת החשיבה הזו 'היגיון שמעי'.
על פי תפיסתו של הרב הנזיר, כפי שהיא הוצגה בספרו 'קול הנבואה', המציאות מגלה לנו את עצמה בשני אופנים: באמצעות ראיית העין ובאמצעות שמיעת האוזן. שני הערוצים הללו מסמלים לשיטתו את שתי הצורות הבסיסיות שבהן אדם עשוי לבוא במגע עם ההוויה. למעשה, אומר הנזיר, ראייה ושמיעה אינן רק חושים. אלו הן שתי צורות יסוד שבהן אנו יכולים להתייחס אל העולם, הן אל העולם הפיזי והן אל העולם הרוחני או הנפשי. אנו הרי יכולים להתבונן על העולם: אנו מתבוננים על עצמים פיזיים ואנו גם מתבוננים על מצבים, על רגשות או על החיים עצמם. באותה מידה, טוען הנזיר, אנו יכולים גם להאזין לעולם.
למה הכוונה? הרב הנזיר מאפיין את הראייה ככזו התופסת את הדברים בהסתכלות אחת מהירה. המבט מקפיא את התמונה. בשביל העין הדברים הם תמיד כפי שהם נראים. הכול ברור ומובחן. מבחינה זו, אומר הנזיר, ניתן לדבר גם על חשיבה חזותית: חשיבה שכזו היא חשיבה סטאטית; חשיבה שמכירה רק במה שעל פני השטח; חשיבה השואפת להגדרות חד-משמעיות והחותרת לפשטות, בהירות ויציבות. לפי הרב הנזיר אלו הן התכונות המאפיינות את הפילוסופיה היוונית ואת המחשבה המערבית בכלל.
לעומתה הוא מעמיד את המחשבה השמעית. בניגוד לראיה, אומר הנזיר, השמיעה תופסת את הדברים בהדרגה. הצליל הוא לעולם משהו שהולך ומתפתח; דבר-מה דינאמי ומשתנה. להאזין לקול כלשהו פירושו לנסות וללמוד ממנו על מה שמעבר לו, על מקורו הנעלם. להאזין למנגינה פירושו לעקוב אחר התנועה, אחר ההשתנות של הצלילים.
לכן, אומר הרב הנזיר, כשם שיש היגיון חזותי ישנו גם היגיון שמעי: זהו היגיון שתופס את המציאות כדבר משתנה, דינאמי ורב שכבתי. בשביל ההיגיון הזה כל דבר הוא סמל לדבר אחר. כל רובד של המציאות בא לספר על הרובד שמעבר לו. מחשבה שכזו לעולם לא תצפה להגיע לנוסחאות סופיות וחד-משמעיות. היא תמיד תכיר בקיומו של הרובד הסמוי מן העין. היא תמיד תבטא את עצמה באמצעות סמלים, רמזים ומשלים. על פי הרב הנזיר זוהי צורת המחשבה האופיינית לתרבות העברית; היא מתבטאת בדרשה התלמודית, בתורת הסוד העברית ובייחוד - בנבואה.
ההיגיון החזותי, ממשיך הרב הנזיר, מתבונן בעולם ומחפש שם את אלוהים. כמובן שהוא איננו מוצא אותו. אלוהים הרי איננו מופיע בעולם בצורה ברורה וחד משמעית; הוא הרי תמיד נשאר מחוץ לתמונה. לכן, מנקודת המבט של החשיבה החזותית אלוהים איננו באמת קיים. לכן החשיבה החזותית תמיד תוביל בסופו של דבר לכפירה או לעבודת אלילים.
אולם ההיגיון השמעי פועל אחרת: הוא מקשיב לעולם. הוא מנסה ללמוד מן העולם על מה שמעבר לו. וזוהי, לשיטתו של הנזיר, גם מהותה של הנבואה: הנביא הנו זה שמסוגל לשמוע את קול אלוהים שמהדהד בעולם. הנביא מתבונן סביבו על המאורעות המתרחשים בעולם, הוא מסתכל פנימה על מה שמתרחש בתוך נפשו - והוא מסוגל לשמוע מבעד לכל ההתרחשויות הללו את קולו של אלוהים. הנביא, על פי תפיסתו של הרב הנזיר, הנו מי שביכולתו לחוש את מה שנמצא מעבר למה שעל פני השטח; מי שביכולתו לשמוע את צליליו של הדיבור האלוהי בתוך ההמולה של החיים.
הרב הנזיר המשיך לפתח את הגותו ובד בבד עסק בעריכה קפדנית של כתבי רבו. לאחר פטירת הרב קוק ב-1935 הוא כמעט ולא יצא עוד מפתח ביתו. בביתו שבשכונת גאולה שבירושלים היו מתאספים מדי שבוע קומץ של תלמידים נבחרים שבאוזניהם הוא היה מרצה את תורתו. בשנת 1970 יצא לאור ספרו 'קול הנבואה', אחד הספרים היותר קשים להבנה שהזדמן לכותב שורות אלה לקרוא.
הרב הנזיר נפטר בכ"ח באב תשל"ב (1972), בדיוק באותו תאריך שבו התרחש המפגש בינו לבין הרב קוק, חמישים ושש שנים קודם לכן.
אהוד פירר הוא סופר, מבקר, ובאופן כללי בנאדם ממש בסדר. ספרו "האם ציפית לישועה?" הופיע לאחרונה בהוצאת גלורי
נא להמתין לטעינת התגובות
