לא רכוש מדינה
משה פייגלין מזועזע מהאפשרות שבתי חולים ייטלו איברים ממתים שלא נתנו לכך הסכמה מראש
זה ממש "עושה לי טוב" לדעת שאיברי שייכים מעתה לאח הגדול. אומנם, ניתן לקנות היום כליות ואיברים נוספים במצב מצוין שנלקחו מסינים שהוצאו להורג ואיבריהם הוצאו במהירות וביעילות. אך למרות השפע האנושי הסיני הבלתי נדלה, מחיר האיברים אינו שווה לכל נפש, וטוב עושה ח"כ שנלר הפותח מסלול מתחרה תוצרת כחול לבן.
לישראל פוטנציאל רב בתחום הזה. בעבר עסקה המדינה בסחר בילדים תימנים והיום מתקיים בישראל סחר ענף בנשים, שהמדינה אינה מגלה מרץ יוצא דופן כדי להפסיקו. כך שעם כל הניסיון שנצבר אצלנו, ודאי לא נתקשה לעבור לסחר באיברים. רק תצביעו בעד החוק היהודי של שנלר, והמיליונים בדרך.
אינני חושב ששנלר התכוון לעשות מזה ביזנס. הוא התכוון באמת לצורך האמיתי להציל חיים באמצעות תרומת איברים. אלא שמבלי משים חשף שנלר את סולם הערכים שלו. האזרח, אליבא ד'שנלר, שייך למדינה, ולא להיפך. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
האיברים המתגוללים במכון לרפואה משפטית באבו-כביר אינם מעידים על התייחסות מיוחדת של מדינת ישראל אל כבוד האדם, ואם נפקיד בידה את הבעלות על גופם של אזרחיה, התוצאה ברורה וצפויה מראש.
האם באמת ערך החיים עומד בבתי החולים מעל לכל? מה יקרה, למשל, אם מישהו יסכים לחתום על כרטיס אד"י בתוספת התניה כי איבריו יושתלו בגופם של יהודים בלבד. מן "גזען חשוך" כזה, שמה לעשות זה התנאי שלו. האם שנלר יתמוך בכך? האם בתי החולים בארץ יקבלו את התנאי הזה?
ברור שלא. מדובר בשבירת העקרונות הליברליים של מדינת ישראל, ועדיף שימותו החולים היהודים ולא נטמא חלילה את נאורותנו. ישראל משקיעה טיפולים יקרים במחבלים כשאין לה כסף לתרופות מצילות חיים. שוב מן נאורות שכזו, הקודמת לערך החיים. היהודיים לפחות.
ביהדות, עבד המתאהב באדונו ומסרב להשתחרר זוכה לטיפול משפיל המדגיש את העובדה שאיש זה, שוויתר מרצונו על חירותו, איבד למעשה צלם אנוש. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא חירותנו. איננו שייכים לשום אדון, אפילו לא למדינה.
השלים את המעגל
לפני כשנתיים הוזמנתי לעימות מול היו"ר הראשון של מועצת יש"ע. נושא העימות היה "אי הציות" נוכח ההתנתקות הקרבה ובאה. המראיין שאל שאלות זהות ושנינו השבנו. "האם יש לדעתך גבול לציות?", שאל אותי המראיין את השאלה הראשונה. "מובן שיש", השבתי קצרות. "ומה אתה חושב בעניין?" הפנה המראיין את השאלה לאיש מועצת יש"ע. "היתה לי הזכות להכיר את אריאל שרון ולעבוד איתו שנים רבות", השיב האיש.
לא כל כך הבנתי מה הקשר לשאלה, אבל הנחתי שבהמשך הדיון התשובה תתבהר. "מהו לדעתך הגבול שמעבר לו מותר לסרב?", שאל אותי המנחה. הגדרתי למנחה הגדרה מדויקת של גבול כזה והמתנתי לתשובתו של עמיתי לאותה שאלה. להפתעתי, פירט האיש שוב ושוב את האנשים החשובים שחסה בצל קורתם.
וכך נמשך הדיון, כשאני עונה לשאלות, ובן שיחי מסביר עד כמה הוא מקורב לוותיקי הארץ ובוניה. הוא תיאר דמויות חשובות
כשהאזנתי להקלטת האירוע וניסיתי להבין מה בעצם קרה כאן, התחוור לי שעבור בן שיחי, הערך הקובע אינו מה האמת אלא למי אתה שייך. אין אצלו אי ציות לאדון – המדינה, מכיוון שהוא בעצם שייך לה. אבל זה רק מחצית הסיפור. כי אין גם צורך להתמודד עם טענותי, מספיק להבהיר שאני בעצם שייך לו.
זוהי התודעה המפא"יניקית, אותה אימצה מועצת יש"ע, בבואה להחיות את החלוציות הציונית הישנה. כלל לא הפתיע אותי כשאותו יו"ר ראשון של מועצת יש"ע, הלך אחרי אדונו למפלגת ההתנתקות "קדימה". וכלל לא מפתיע אותי שהיום הוא משלים את המעגל ומגלה כי מבחינתו המדינה יכולה ליטול לא רק את ביתי, אלא גם את איברי.
נא להמתין לטעינת התגובות
