ניסויים בנישואים
כפטריות אחרי השלג צצים ועולים על הבימות מופעים ומחזות העוסקים בתופעת הרווקות במגזרנו המשווע לחיתון. דקלה גל-עד ביקרה בתיאטראות, סקרה את ההצגות ומציגה את מרכולתה בשוק הפנויים והפנויות
אמנם העיסוק האמנותי בנושא הגיע באיחור מה אל אוויר העולם, אך כדי להניב פירות הוא היה צריך להתבשל קצת אצל היוצרים, עד שעלה לבסוף בדמות הצגה או מחזה. מה גם שההעזה והניסיון גם הם עניין של תהליך.
את הקברט 'על ניסים ונישואין' יצרו עידו לוינגר ואהרון יוקל. לצוות הצטרף יונתן בילט ויחד הם יצאו להופעות. "הקהל מצביע ברגליים, ולהפתעתי, מגיעים לצפות בנו גם נשואים וגם מבוגרים", מעיד לוינגר.
- איך אתה מסביר את זה?
"קודם כל, מבחינה קומית – זה עובד. שנית, הרווקות המתאחרת זו באמת בעיה, במיוחד בחברה היהודית. שאלת הנישואין עומדת בבסיס קיומה של החברה שלנו והעיסוק בנושא מעלה אותו למודעות וזה דבר מבורך".
- אתה מאמין שבעזרת ההצגה תוכל לפתור בעיה כל כך חריפה?
"אני לא מתיימר לפתור את הבעיה, אבל כאשר צוחקים על הבעיה זה מביא לשחרור, שהוא דבר לא מבוטל".
מתברר שבנוסף לשחרור והצחוק הקברט של לוינגר גם מחולל שינוי בשטח: "לא מזמן ספרו לי שזוג אחד, שהתלבט במשך תקופה ארוכה, החליט להתארס לאחר צפייה במופע שלנו", הוא משחזר בנחת, "והאמת, גם לי יצא פעם דייט בעקבות המופע".
- אז מהי בעצם הבעיה לדעתך?
"היום אנשים יותר רגישים, פוסלים על דקויות, מחפשים באופן ספציפי מישהו לרוץ אתו, ומרוב דרישות ספציפיות לא מצליחים להתמקד. ישנו גם העניין ההרסני של ההיצע והשפע. היום יש אינטרנט, ואם פעם אחת לא הלך נדמה שלא נורא, יגיע עוד אחד. דבר בעייתי נוסף הוא הרומנים האפלטוניים של הבנות עם הרבנים שלהן. הסגידה להם, השאיפה למצוא בחור כמותם והציות העיוור שלעיתים לא עומד בקנה אחד עם המציאות, לא מאפשרים ואפילו הורסים קשרים קיימים".
גלעד אלפסי, המנהל האמנותי של תיאטרון תאיר ואחד השחקנים בהצגה "בדיחותא דשידוכין" מודה: "אני לא מצליח להתחבר לנושא כי התחתנתי כבר בגיל 24 , אך לדעתי עדיין אף אחד לא התמודד לעומק ויצר מחזה רציני ונוקב בנושא. ההתמודדות נותרת בלבל הסאטירי והקומית, אך לא הדרמטי".
מה לדעתך גורם לשטחיות?
"חסרים כותבים טובים מהמגזר שיכולים לכתוב מחזה רציני המתמודד עם הנושא בצורה אמיתית וכואבת. נדמה גם כי רק מי שנתון בבעיה הזו- דן בה. צריך שהדבר יבער בך כדי שתעסוק בו, ואצלנו בתיאטרון זה לא קורה. מתוך תשעה שחקנים, שמונה נשואים".
המופע 'בעצב תצאי עם בנים' בנוי כמו בפורמט סדרת הטלוויזיה "קצרים" רק באופן תיאטרוני.
"בעצב" הפונה לקהל נשי בלבד מוציא מן היוצרות גם חומרים אישיים ודרמטיים יותר. לעומתו, הקברט 'ניסים', בנוי בצורת מערכונים אומנותיים כמו משחקי מילים משורש זהה של נ.ס.ה ו- נ.ש.א. לדוגמא: קטע שבו משוחח הנשוי עם הרווק ומנסה להבין למה לא הולך לו עם בנות:
- נסיה?
- ניסיתי.
- סוניה?
- ניסיון...
- ניסואלה?
- ננסה!
אל מופע הסטנד אפ 'מלכת הביצה' של הקומיקאית רויטל וילטזון מגיע קהל מבוגר, שצופה בבבואתו. ויטלזון מציגה סיטואציות בין אמהות לבנות בתקופת רווקותן, ומגיעה גם לשלב של אחרי הנישואין. הקהל הנשוי גם הוא מצביע ברגליים, אף אלו שלא חוו תקופת רווקות מאוחרת בחייהם נהנים ממופעים נקיים בתכניהם ובהגשתם.
הרהורים על הנישואין עולים גם בצד החילוני. במחזה "רווקים ורווקות" מעלה חנוך לוין, סצנה בה תוהה הגיבור: " ומה מכריע? להקים בית, משפחה, לצוד יתושים ליד אשה מתקנת גרביים? או אולי להזות לי בודד וחופשי על נשים כאוות נפשי? מה נכון, מה אמיתי יותר?
ההבדל המכריע בין המגזר החילוני לדתי הוא שאצל זה החילוני הרווקות המאוחרת כבר אינה נחשבת כבעיה,
יחד עם זאת, אפשר למצוא בעיתונים טורים אישיים של כותבים החושפים את חייהם המסובכים של הרווקים החילונים. אז לכל הצדדים, כפי שניבא חנוך לוין, הופכת להיות השאלה האם להינשא- לנושא הבוער הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
