קוצר רוח
אם מופיע ייאוש ואבדן תקוה, אם אדם מסרב לקבל את נבואת הגאולה - משמע שיש בתוכו משהו שמבקש לדחות את הבשורה הא-להית. ודחיית א-להים זו נובעת משרש עבודה זרה. הרב יהודה ברנדס לפרשת "וארא"
הן ארבע הלשונות שעליהן נוסדה מצוות ארבע הכוסות, המהוות את השלד של ליל הסדר. מוסיף עליהן לשון חמישית, הבטחת הארץ: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". תגובת העם לחזון הנשגב מתומצתת בפסוק קצר ומר: "וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
יש מן המפרשים שתלו את אי השמיעה בקוצר הרוח, (ראב"ע, רמב"ן), כדוגמת דברי הרמב"ן: "לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו מדעתו שירווח לו אחרי כן".
יש מי שטוען שמעבר לקוצר רוח יש כאן ביטוי של חוסר אמונה: "ולא שמעו אל משה עתה, אף על פי שהאמינו מתחילה, כדכתיב: ויאמן העם. שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה והנה עתה הכבידו עליהם יותר" (רשב"ם), האכזבה מהקושי שנוסף בעקבות תחילת פעולתם של משה ואהרן גרמה להם שלא להקשיב להם עוד.
המסקנה המשותפת לכל הראשונים היא, ש"קוצר רוח ועבודה קשה" יכולים להיות סיבה לכשלון בשמיעת דבר ה', ובסופו של דבר להוליך לאבדן תקוה ואמונה.
ובאמת, בעקבות תגובתם הקשה, או ליתר דיוק - חוסר התגובה, נפנה משה מעל בני ישראל ומתחיל לדבר אל פרעה ולהכותו במכות מצרים. הוא אינו פונה עוד אליהם עד סמוך למכת בכורות ולהכנה ליציאת מצרים.
ההכרה בקושי להתפנות לתקות גאולה בשעת קוצר רוח ועבודה קשה, עמדה ביסוד תביעתם של נביאים ותפילתם של חסידים ועובדי ה' בכל דורות הגלות והיסורים. הם בקשו מאת הקב"ה להקל עולם של יסורים ושל גלות מעל ישראל, על מנת שיתעוררו לבקש ולפעול למען גאולתם. לא תמיד עומק היסורים מעורר לתפילה, לפעמים הם קשים כל כך שהם מביאים את האדם לידי יאוש ושכחת אלוקים.
בניגוד למסלול הסלחני הזה, נוקטים חז"ל עמדה חמורה יותר כלפי עם ישראל. "ר' יהודה בן בתירא אומר: וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? 'נולד לך בן זכר', 'רבך מוציאך לחרות' - ואינו שמח? אם כן למה נאמר 'ולא שמעו אל משה'? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה". משפטם הקשה של התנאים נובע כנראה מן ההתנגדות למצב של חוסר תקוה. אמרו חכמים: "לעולם אל יתייאש אדם מן הפורענות" - משמע, אין פורענות כזאת שיכולה לגרום לאדם להגיע למצב של ייאוש.
לפיכך, אם מופיע ייאוש ואבדן תקוה, אם אדם מסרב לקבל את נבואת הגאולה - משמע שיש בתוכו משהו שמבקש לדחות את הבשורה הא-להית. ודחיית א-להים זו נובעת
אמנם יתכן שאין מחלוקת בין הראשונים לדברי המכילתא. המכילתא אכן מתארת את עומק הבעיה הרוחנית שבה היו מצויים בני ישראל, כדברי הספורנו: "לא נאמנה את אל רוחם", אבל הראשונים מסבירים את הסיבה לכך: חולשת האמונה והנטיה לכוון של עבודה זרה נבעו מקוצר הרוח ומעבודה קשה. יסורים קשים מדי יכולים להעביר אדם על דעתו, ועל דתו.
הקב"ה איננו דורש מאדם לעמוד בנסיונות קשים מכפי יכולתו, ולפיכך לא מצאנו שנענשו ישראל על שלא שמעו אל משה בשלב זה.
מכאן פתח תקוה ושורש לתפילה של דורנו - בעקבות סבלות הגלות וייסורי הדורות האחרונים, ראוי שהקב"ה יקבל את העובדה של רפיון האמונה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ויחיש גאולתנו כדי לקיים בריתו, מבלי להתחשב כלל במעשינו ואמונתנו.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. מחבר הספר "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
