השכנים אינם נאים בעיניהם
דיירי הבניין ברחוב גלוסקין לא מוכנים לאפשר ל 5 נשים רווקות, לגור במקום. הסיבה: הן נפגעות תקיפה מינית. פועל צדק
דיירי הבניין מונעים מקבוצה של חמש נשים שנפלו קורבן לתקיפות מיניות להתגורר במקום. למען הסר ספק, אין מדובר בעברייני מין המסוכנים לסביבתם, אלא בקורבנות תקיפה מינית. מדובר בנשים נורמטיביות, עובדות ולומדות, שמבקשות לחזור ולנהל אורח חיים נורמטיבי ומתוקן.
ראשיתו של הסיפור היא בהחלטת עיריית ראשון לציון לשכור דירת מגורים עבור חמשת הנשים. הדירה אמורה היתה לשמש להם מקלט וסביבה נורמטיבית שתסייע להן להתמודד עם הטראומה אותה חוו ולצאת לדרך חדשה.
לכאורה, סיפור אופטימי של התגייסות העירייה והסביבה לעזרת מי שהחברה פגעה בו. רק לכאורה, שהרי לא בפרחים קיבלו אותם השכנים אלא בקוצים חדים במיוחד.
הדיירות החדשות נתקלו בשורה ארוכה של התנכלויות, הכפשות והפצת כזבים אודותן, ובשכנים שאינם בוחלים באמצעים על מנת לגרש את הבנות מהבניין בתואנה המנצחת: הן יורידו את ערך הדירות. הדיירים ניהלו מלחמה בלתי מתפשרת, מה שהתברר כמשתלם במיוחד. בישראל, החלש תמיד מפסיד, גם במלחמות שהוא נגרר אליהן בעל כורחו. העירייה, אגף הרווחה, והנשים נכנעו. הדירה נותרה ריקה.
בתחילת הפרשה, עוד בטרם היא התפתחה לכדי מלחמת עולם, ביקשה אחת מהנשים שהיו אמורות להתגורר במקום, אודליה שמה, להיפגש עם דיירי הבניין. בתמימותה סברה אודליה שמדובר באי הבנה מצערת ולא יותר מכך. היא הניחה ורד בצירוף מכתב המבקש לערוך היכרות בתיבתם של השכנים.
תגובתם של השכנים לא איחרה לבוא: הם הודיעו לה כי הם אינם מעוניינים להיפגש עם הנשים ושאת התקשורת עמם הן מוזמנות לעשות דרך העירייה.
בשיח הברוטאלי המתפתח כאן, כבר לא מדברים באופן ישיר, אלא דרך עיריות, תביעות הדדיות ומלחמות כוח. ובמלחמות, כבר אמרנו, החלש תמיד מפסיד. או שמא זו דמותה המוסרית של החברה, המתכרסמת ומפסידה.
אך נראה שברחוב גלוסקין 36 בראשון לציון לא התקבצו באופן מקרי דיירים יוצאי דופן. סביר יותר להניח, שמדובר באזרחים אשר בטוב וברע שבהם מייצגים את החברה כולה.
החברה הישראלית מגלה אמפטיה והזדהות לפגועים ולסובלים שבתוכה, כל עוד אלה נותרים רחוק. רחמים – כן, צקצוקי לשון – בטח, גלגלול עיניים – בוודאי, מגורים בדירה מעלינו? בשום אופן לא.
לאור התרחבותן של תופעות ההתנכלות
בבחירה לקיים את ההפגנה מול בניין העירייה ותושבי בניין המגורים יש משום אמירה שבניגוד להלך הרוח שהשתרש בארץ, לא כל החוליים החברתיים נזקפים לחובתו של השלטון המרכזי. לעיתים, ומתברר שלא לעיתים נדירות, האטימות והנבזות מצויים דווקא בקרב אזרחי המדינה.
כמה יפים הם דבריו של הנביא ישעיהו: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם" (נח', ז'), וכמה חסרים הם בימינו.
חניכי בני עקיבא ותנועות הנוער האחרות מבקשים להזכיר לכולנו את הדרך המוסרית, שמתווה עבורנו הנביא ישעיהו. דרך וחברה בה לא בקלות מתויגים בני אדם פגועים כ'אחרים', דרך וחברה בה 'האחרים' מהווים בשר ומבשרנו והם אינם נדחקים בקלות אל קצוות העיר, אלא באים אל ביתנו ויש בכך משום זכות ולא בושה.
נא להמתין לטעינת התגובות
