פעם אחת יותר מדי
אין טעם לספר, איך הגיעה האשה מדי יום לבית לבשל לילד ולשמור עליו, אין טעם לספר איך התחננה לגרוש שלה שיקבל אותה חזרה לבית הרשום על שם שניהם, העניין החשוב הוא שהשניים קיימו יחסי אישות לאחר הגט, ולפיכך היא זקוקה לגט נוסף
הסיבה לפסיקה זו היא פשוטה: השניים הודו בכך שהם קיימו יחסי אישות אחרי הגירושין. הרקע: שש שנים לאחר הגט חודשו הדיונים בביה"ד מאחר שהבעל טען שהאישה פלשה לדירתם המשותפת בניגוד למה שנקבע בהסכם הגירושין. אין כל טעם לספר שלאשה לא היה איפה לגור אחרי הגירושין (למה זה מעניין?); שהאשה חתמה על הסכם גירושין דרקוני הקובע כי הבית המשותף נשאר כולו לבעל.
אין טעם לספר, איך הגיעה האשה מדי יום לבית לבשל לילד (שנשאר בבית עם אביו) ולשמור עליו עד לחזרתו של האב מן העבודה בשעות לילה; ואין כל טעם לספר, איך שכרה לעצמה האשה דירה ואיך אחר שאזל כספה התחננה לגרוש שלה שיקבל אותה חזרה לבית הרשום על שם שניהם. כל זה אינו רלוונטי לסיפור שלנו. העניין החשוב הוא שהשניים כנראה קיימו יחסי אישות לאחר הגט ולפיכך היא זקוקה לגט נוסף.
יש מי שיאמר שההלכה מחייבת זאת. אכן, הפוסקים קובעים כי החזקה "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" מתייחסת לבני זוג שהתגרשו וקיימו יחסי אישות אחר הגירושין. כלומר: לדעת הפוסקים גבר המקיים יחסי אישות עם גרושתו מתכוון לקדש אותה באופן זה לאישה.
לדעתנו אי אפשר לבוא 6 שנים אחרי גירושין ולטעון שהצדדים זקוקים לגט לחומרא. הגט הוא גט כריתות ואין אחריו דבר. זוהי פסיקה שערורייתית. יש להכיר בכך שהחזקה "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", אינה נכונה לגבי ימינו, ויש פוסקים שניתן לסמוך עליהם לעניין זה.
בימינו אנשים מקיימים יחסי אישות, גם כשהם רואים את עצמם פנויים -וגברים לא מתכוונים לקדש נשים בדרך של "בעילה". היא הנותנת: לו חשב הבעל שבקיום יחסי האישות האשה חוזרת להיות אשתו לא היה פונה לביה"ד לנסות לזרוק את האשה מן הבית. מדוע לא שאלו הדיינים את הבעל אם הוא מעוניין למשל לזון את "אשתו החדשה".
האם הטענה שחזקה זו אינה תופסת בימינו, או שחזקה זו אינה תופסת לגבי גבר שאינו מוכן לזון את האשה הן טענות יצירתיות מדי בשביל הדיינים? אם כן יכלו הדיינים לנקוט בשיטה אחרת: שיטת ה"לא לשמוע". בית הדין היה יכול לא לשמוע את דברי האישה.
במקום זאת בחר ביה"ד לחקור את האישה ולהקשיב לה כשאמרה שקיימה יחסי אישות עם הגרוש. האם הדיינים לא יכלו לחשוב על האופציות הללו? או שמא, כמו שזה נראה, ידם של בתי הדין קלה לחתום על החלטות הקובעות כי "הצדדים צריכים גט לחומרא".
כדאי לציין כי הקביעה שהצדדים צריכים גט לחומרא פוגעת אך ורק באשה ובילדיה הבאים אשר עלולים להיות ממזרים ולא פוגעת בגבר כלל. הגבר ממשיך לחיות בבית. ההסכם ממשיך להיות הסכם קביל ויחד עם הפסיקה לגט לחומרא הוציא ביה"ד צו האוסר על האשה להכנס לדירה. כעת האישה מחוסרת הבית צריכה לחזר אחר גיטה בשנית.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית חברת "קולך" ועובדת מרכז צדק לנשים
בשבוע שעבר הבאנו כאן את סיפורה של איילת, שנאלצה לקנות את גיטה בכסף. דוברת הנהלת בתי הדין הרבניים ביקשה להגיב:
בית הדין הרבני פעל רבות על מנת לסייע לבני הזוג לסיים את הליך הגירושין:
1. ניתנו צווים האוסרים להתפלל עם האיש ולהעלות אותו לתורה ולקבור אותו במידה וימות. כמו כן נפסק כי יש לפרסם צווים אלה בציבור על מנת להביא למתן הגט.
2. נתנו פסקי דין הקובעים כי על הבעל לשלם לאישה מלוא כתובתה, מזונות חודשיים ע"ס 5000 ₪ וכן עוקלו זכויות הבעל על דירתם המשותפת של בני הזוג.
3. הסכמי הגירושין שהוגשו לבית הדין אושרו.
4. הבעל חויב בגט .
יש לציין כי ערעורים הדדיים של בני הזוג לבית הדין הגדול וכן ניהול התביעות בבית המשפט לענייני משפחה מחד וניהול תביעת הגירושין בבית הדין הרבני הקשה על קיצור הליך הגירושין.
למען הסר ספק יודגש כי ענייני הממון בין בני הזוג לא נוהלו בבית הדין הרבני.
בברכה
אפרת אורבך
דוברת בתי הדין הרבניים
נא להמתין לטעינת התגובות
