מניין בסיירת
"הרבה מאוד סימני שאלה, וספקות שלשונות רעות וצרות העין העמידו ביחס לנאמנות של הקצינים והחיילים הדתיים ביום פקודה, הוכחו כנבואות שווא". חה"כ ותת אלוף אפי איתם, זוכר ימים בהם מי שרצה להתקבל לסיירת גולני, הוריד את הכיפה בגיבוש
בעצם לא היתה אפשרות לאף אחד להשתלב ביחידות הללו, כי השיטה היתה חבר מביא חבר, קיבוץ מביא קיבוץ, והם לא הכירו בקיומם של הציבור הדתי. גם המטבחים לא איפשרו לחייל שומר כשרות להשתמש בהם, לכן העניין הזה היה מאוד סגור לכל מי שחבש כיפה.
אני זוכר אירוע שקרה במהלך הגיבוש והמבדקים לסיירת, מתקיימת סדרת רעב שנועדה לבדוק את ההתנהגות של המתגייסים בתנאי מצוקה, אני זוכר שתוך כדי התרגיל הזה דיווחו לי על חייל שלא אוכל בכלל את את המזון שניתן שם. נסעתי לראות את התופעה הזאת, ניגשתי אל החייל, הוא היה בן קיבוץ, שאלתי אותו למה הוא לא אוכל, הוא אמר שזה בגלל שהאוכל לא כשר, והוסיף שהוא אוכל ירקות והוא יגמור את הגיבוש בהצלחה. מאוד התפעלתי מהנכונות של האיש הצעיר הזה, שדבק במטרה שלו, למרות שבגיבוש נאלץ להוריד את הכיפה מכיוון שלנסות ולהתקבל היה קשה מאוד.
ועוד לא אמרתי כלום על הקצונה הבכירה שהיתה בגדר "לא ימצא". כשהגעתי להיות מג"ד גולני,
הייתי המג"ד הדתי היחיד במערך הלוחם של צה"ל, לפני היה יעקב חסדאי שזהר ככוכב בודד בתור קצין דתי, באופן כללי הצבא היה חסום בפני הציונות הדתית לתפקידי פיקוד ביחידות המובחרות.
כשלושים שנה מאוחר יותר, התמונה שונה לחלוטין, היום בגולני רוב המג"דים והמ"פ הם בני הציונות הדתית, גם במטה הכללי הם משרתים, אלופים שצמחו בציונות הדתית. נדמה לי שאפשר לומר שבני הציונות הדתית הצטרפו לקבוצות הבולטות והמובילות בתחום השירות האיכותי בצבא.
ערבית במניין בסיירת
כשהייתי מפקד באוגדה 91 בצפון, יצא לי לתדרך יחידות לפני מבצעים, בסיום התדריך היינו מתפללים ערבית במניין שמורכב מהקצין ולוחמי הצוות. ואני חייכתי לעצמי, הסיפור של הבחור שהתגנב למבדקים, והצוות שהיה יכול להרכיב מניין בשנות התשעים, ממחישים את רוחות השינוי.
אני רוצה להדגיש שהשינוי לא התחולל רק ביחידות המובחרות, אלא גם ביחידות השריון, גולני, גבעתי, כל אהבת המולדת, אהבת העם, והארץ שנוצקו בחינוך של האנשים האלה, הפכו למעשה של השירות הצבאי במלוא ערכו ומשמעותו.
גם הרבה מאוד סימני שאלה, וספקות שלשונות רעות וצרות העין העמידו ביחס לנאמנות של הקצינים והחיילים הדתיים ביום פקודה, נאמנות למדינה ביום פקודה הוכחו כנבואות שווא, ואני חושב שגם במבחנים הקשים של מה שקרה בהתנתקות,
הציבור הזה, הקצינים והחיילים, הוכיחו את נאמנותם למדינה, יחד עם היכולת להביע ביקורת קשה על האופן הבלתי אחראי שבו הממשלה הפעילה את צה"ל כנגד כל הערכים שהאנשים האלה חונכו עליהם.
נדמה לי שבמלחמה האחרונה הוכח מעל לכל ספק, שכשאנשים נקראים לבצע משימות אמיתיות של הגנה על המדינה הם יעמדו בראש הכוחות ויהיו מוכנים לכל משימה.
הקצינים הללו והחיילים הללו לא באים להשתלט על צה"ל, לא באים לחטוף את הצבא למקומות הזויים, להפך, הם מבטאים מסר של תקווה ושילוב ידיים והנחלת ערכים משותפת שבבסיסה עומדים היסודות שכולנו מאמינים בהם, של הצורך להגן על המדינה שלנו, לבנות אותה, ולשמור על צביונה היהודי והדמוקרטי, על היסודות הללו נבנית אחדות חדשה גם בצבא וגם בחברה האזרחית שלנו.