ככה לא מעצימים!!
נשים יקרות, האם ברצונכן להעצים אותי? הנה הדרך: עודדו אותי. תנו לי חיזוקים ומחמאות. תצחיקו אותי ואם אין לכם שום דבר טוב לומר, קחו מטאטא וטאטאו לי את הרצפות. כך עושות החברות בנחלאות כשחברותיהן יולדות. יקרת פרידמן נחלשת מנשים מעצימות
אני בעד, כמובן. עד שאני מגלה שחלק מאחיותי-למגדר התעצמו במאד-מאד, עד שבמאמציהן הכנים להעצימני, רק את עצמן הן רואות.
לפני שנתיים ביקרתי במרפאה האלטרנטיבית של קופת החולים שלי. ללא ספק נזקקתי להעצמה; הייתי בחודש השמיני להריוני עם המוגלובין נושק לרצפה ועייפות שנבעה בעיקר מעודף חופש גדול לזאטוטיי שבעי הקייטנות. כשריח הקטורת באפי ונעימה הודית באוזניי, השתרעתי על מיטת הטיפולים לצורך בדיקה בסיסית שתגלה אילו טיפולים יעצימו אותי. אך תוחלתי נכזבה מייד: "יקרת", הרופאה היתה רצינית. "אשה בהריון לא אמורה להיות כל כך חלשה. אני מציעה לך לקחת הפסקה מההריונות לכמה שנים ולנצל את הזמן לחיזוק הגוף".
באותה שניה ממש הרגשתי איך טיפות הכוח האחרונות שעוד נותרו אזלו ממני. יצאתי משם כבדה ועצובה. אולי הרופאה צודקת, חשבתי לעצמי. אשה הרה אמורה להיות קלילה ולעופף בשמחה ברחובות העיר. מצבי באמת קשה, הרהרתי. שלוש-ארבע שנים של חופש מהריונות יעשו לי רק טוב.
שנתיים בדיוק עברו מאז. ושוב אני ישובה לפני רופאה, הפעם רופאת נשים. "יקרת", סבר פניה חמור. "עברת בשבועיים את תאריך הלידה המשוער וכל דקה מיותרת עלולה לגרום סיכון לעובר. אני ממליצה לך על טיפול קצרצר שמטרתו לזרז לצירי לידה. כאן ועכשיו. אם לא יועיל, בטח לא יזיק".
הפעם אני כבר מנוסה עם רופאות. "תני לי כמה דקות לחשוב על זה", אני מבקשת. היא לא נפגעת אישית. "אין בעיה", היא חותכת. "רק תזדרזי כי עוד חמש עשרה דקות אני צריכה ללכת".
אני יושבת עם עצמי ומרגישה בסדר. הבדיקות תקינות, על איזה סיכון היא מדברת? מה בוער לה? ריבונו של עולם, מה לעשות? שאלתי, והרגשתי את העובר במעיי מניע רגל בנחת. אני נכנסת חזרה פנימה. "דוקטור, תודה אבל אני מעדיפה לחכות".
התיק שלה כבר על כתפה. "אין בעיה. אבל רגע רגע, היום תשעה באב, אל תגידי לי שאת צמה".
דווקא כן, ומרגישה טוב.
"כי זה שיגעון מוחלט. בסוף תקבלי סתם צירים של התייבשות. צאי למסעדה פה בחוץ ותזמיני שיפודים".
שבתי הביתה. החופש הגדול בעיצומו והילדים מחרבים לי את הצורה, אבל ללא ספק הם אוהבים אותי ולא עסוקים בלשבור את נפשי מעודף נאורות. למחרת בצהרים נולדה התינוקת שלי, ילדה שרופאה אחת ביקשה לדחות את בואה לעולם בכמה שנים ורופאה אחרת רצתה לזרז בכמה שעות.
בקיצור, לא מהמומחיות הללו תבוא הישועה.
אילנית לוי מתעצמת
רוצות להעצים אותי? טאטאו לי רצפות
אני הולכת ומגלה ש"העצמת הנשים" המדוברת הולכת הלוך וטפוף יד ביד עם פטרנליזם ליברלי, מסתייעת בסטטיסטיקות מדעיות ובשם הנאורות בזה לאינטואיציה האישית-נשית. נשים שהעצימו את עצמן באיזושהי דרך רוצות לספח גם אותי לאג'נדה הפרטית שלהן, מבלי להתחשב ברצונותיי ובהרגשתי.
נשים יקרות, האם ברצונכן להעצים אותי? הנה הדרך: עודדו אותי. תנו לי חיזוקים ומחמאות. תצחיקו אותי ואם אין לכם שום דבר טוב לומר, קחו מטאטא וטאטאו לי את הרצפות. כך עושות החברות בנחלאות כשחברותיהן יולדות: עוזרות עם הילדים, עם הניקיון, עם הבישולים. ברצון, בלי שיפוט.
מבחינתי, המדד להעצמה הוא אחד ויחיד: האם האשה יצאה מחוזקת ומאמינה בכוחותיה, או שמא יצאה מוחלשת וספקנית ביחס ליכולותיה להתמודד עם אתגרי החיים? הקריטריון זהה כשמדובר ברב שמייעץ למאמיניו, חבר שמדבר עם
חבר, פסיכולוג שמטפל באנשים, מורה שמופקד על נפשות תלמידיו, מתנדבת אנונימית שעונה בטלפון לנפגעי תקיפה מינית, בני זוג, הורים שמגדלים ילדים וילדים שמגדלים הורים. כל מפגש הוא הזדמנות להעצמה. תארו לי את גודל הקשיים ואורך הדרך המתפתלת, אך קודם כל, תנו לי אמונה בכוחותיי וחיזוק רוחני לדרך. "אני מאמינה שאת יכולה" הוא תמיד משפט מנצח.
כמה רציתי שהרופאה ההיא, הראשונה, תאמר לי - בחיוך, אם גם זה לא קשה מדי - משהו בנוסח "יקרת, אני מצדיעה לך. להרות וללדת ולגדל ילדים זו העבודה הכי קשה. רק תשמרי על עצמך, כדורי ברזל, יותר שינה. בתור אמא אין לך את הפריבילגיה להיות חלשה".
ככה עושה עבורי אשה יקרה אחת, שלפעמים מייעצת לי, לפעמים מבקרת אבל תמיד מעודדת: "אין עלייך, את משהו-משהו". אני גם יודעת שהיא תמיד מתפללת עלי. אמא, אין כמוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
