מפשיטים את כבודם
במקום לצלם מקררים ריקים, לערוך מופעי התרמה ולרוקן מתוכן את כבודו של האדם הנזקק, מוטב לספק מקומות עבודה, לשלם משכורות ולדאוג למקורות פרנסה. פועל צדק
לצד תמונתה של מלכת היופי החדשה ותחת הכותרת "פסח עצוב", צולמו בני המשפחה, הורים וילדיהם ישובים סביב שולחן האוכל הערום בביתם. בכיתוב לצד התמונה מצוין שאבי המשפחה אינו מקבל את משכורתו בארבעת החודשים האחרונים, חסכונותיו נגמרו ואין לו מזון לליל הסדר. לדברי האב, על שולחן הסדר השנה תהיה רק חבילת מצות, ליותר מזה הוא אינו מסוגל.
קשה לבוא כמובן בטענות למשפחה, שבחרה בפנים גלויות ובשמות אמיתיים של ההורים והילדים להכניס את עם ישראל לביתה ולהצטלם בעליבותה. על פניו זו נראית בחירה תמוהה, אך יתכן שעבור מי שלא עומדות בפניו אופציות אחרות על מנת לשרוד ולערוך ליל סדר מכובד לא נותרה ברירה אחרת.
התמונה הזו מעוררת בעיות וטענות קשות במיוחד כלפי גורמים אחרים, שהרי התמונה והסיפור הזה לא נוצרו יש מאין. לא באופן מקרי הידרדרה משפחה, ששני הוריה עובדים ומבקשים להתפרנס בכבוד, למקום בו היא נזקקת לחסדיהם של אחרים ומבטי הייאוש, המסכנות וחוסר האונים שלה מביטים אלינו מתוך שערו של עיתון.
בתהליך אכזרי מפשיטות הממשלה וזרועותיה, ולעיתים גם התקשורת, אנשים מכבודם. אין מדובר רק במחסור בכסף או ברעב למזון, מדובר באובדן הבושה של הממשלה ואובדן הכבוד של האזרחים.
5,000 עובדי מועצות מקומיות ומועצות דתיות אשר מבקשים לעבוד בכבוד, משרתים את צרכיהם של אזרחי ישראל מופשטים מכבודם ונהפכים בעל כורחם למקבצי נדבות ולפושטי יד. הם לא רצו להיות כאלה, הם לא ביקשו לחיות כך, אך השיטה הפוליטית-כלכלית והיסודות המוסריים הרעועים של השלטון דחקו אותם לשם.
אבי המשפחה המופיע בעיתון למשל, עובד 19 שנה במועצת מגדל, מפנה זבל, מרוויח משכורת של 4,500 שקלים וגם המעט הזה נגזל ממנו בארבעת החודשים האחרונים. הוא לא התחמק מעבודה, הוא לא הקיש על דלתנו, הוא רק רוצה לעבוד בכבוד.
המדינה שממשיכה לעמוד מנגד אל מול העושק שלו ושל חבריו מביישת אותו בפני אשתו וילדיו, בפני מכריו וכעת גם בפני מדינה שלמה. וכמותו אלפי אנשים אחרים, שכבודם ניטל מהם.
והתקשורת? חלקה מתפרנס מסיפורים כאלה. בעצב מלוקק מתפרסמת התמונה בשער העיתון. במקום להתעסק ללא פשרות במהות, בבעיה האקוטית והבלתי נתפסת של הלנת השכר ודחיקת אלפי משפחות אל פי התהום, מתמכרת התקשורת ליצר המציצנות ואפילו אינה טורחת לטשטש פנים ושמות.
עוד שכבת כבוד מופשטת מעל גופם ונפשם של המנוצלים והעשוקים. עיסוק מהותי בעיקר, באי הצדק ובשבר המוסרי מפנה מקום למסחטת דמעות מיותרת, לסימפטיה דביקה ולחמלה בגרוש.
הרבה יותר פשוט לפתור ברגשנות בעיה של משפחה בודדת מאשר לתהות בקול כיצד תיתכן תופעת ניצול כל כך רחבה, כפי שהרבה יותר פשוט לראש הממשלה להבטיח פעם אחר פעם שהמשבר קרוב לסיומו מאשר להעביר לאותם עובדים את שכרם.
בכתבה אודות המשפחה ממגדל מצוטט האב כמי שאומר: "כל החיים שלי עבדתי בשביל לחיות בכבוד וכך אני רוצה להמשיך". כבודו שלו נרמס במידה רבה, אך את כבודם של אלפי עובדים ואבות אחרים עוד ניתן להציל. לצורך כך נדרשת ממשלת ישראל לחדול מההבטחות הריקות בדבר פתרון קרוב למשבר ברשויות המקומיות ולהיזכר בצו הישן, הפשוט ומתברר גם הנשכח מפרקי אבות: "יהי כבוד חבריך חביב עליך כשלך".
נא להמתין לטעינת התגובות
