מבט ראשון
הרוח הכי מרעננת בתחום החדשות נושבת דווקא מרוממה. קבלו את "המהדורה", מהדורת חדשות יומית לילדים ולנוער, בהגשת אלון ליטבק (בתפקיד חיים יבין), מחוזק במנחים ובכתבי שטח קטינים (בתפקיד עצמם)
אבל איפה כל זה מתחיל, פחות ברור. דווקא הילדים, נאמני הטלוויזיה היותר אדוקים במשפחה הממוצעת, עסוקים בשגרה בערוצים שלהם. אם הם כבר מצטרפים למבוגרים, זה יקרה בדרך כלל לכבוד "כוכב נולד" ו"ארץ נהדרת", ופחות לצורך ניתוח דבריו של יעקב אילון.
בחודשים האחרונים מנסים בערוץ הראשון לצרף למעגל גם את הדור הבא, בעזרת "המהדורה", מעין קורס הכנה צעיר, זורם ועדכני לקראת המפגש העתידי עם "מבט". לא, חלילה, ש"מבט" אינו צעיר, זורם או עדכני. לצורך המשימה גויס אלון ליטבק, אקס "כוכב נולד", בתפקיד חיים יבין. אליו מצטרף מדי יום מנחה צעיר מתחלף וצוות כתבי שטח, גם הם ילדים. כל זה קורה מדי יום, בין שני לחמישי, בשעה 16:25.
הרעיון, אגב, אינו חדש. אלכס אנסקי הגיש מבזק ילדים קבוע בתוכנית הרדיו המיתולוגית "7:07" לפני יותר מ-20 שנה. בשנים האחרונות שודרה, בין היתר, מהדורת חדשות טלוויזיונית בערוץ הילדים בהגשת אברי גלעד ובהשתתפות כתבים צעירים. גיא זוהר מנחה בימים אלו ממש מהדורת ילדים מיוחדת שמשודרת מדי שבת בערוץ 10. ועדיין, "המהדורה" בערוץ הראשון היא, נכון להיום, התשובה היומית היחידה.
מקור הרעיון, 24 שנים לאחר שמלחמת לבנון הראשונה הביאה לעולם את "ערב חדש", נעוץ באולפן ילדים מיוחד שנפתח במהלך מלחמת לבנון השנייה. נמרוד רשף וליאון רוזנברג נשלחו להסביר לילדי ישראל על טילים, מקלטים ומה שביניהם. הפורמט תפס מהר מאוד, וקברניטי הערוץ, שאינו מפורסם בהכרח בקהל צופיו הצעיר, ראו כי טוב, והחליטו שגם בעת שלום כדאי לחשוף את הילדים לנעשה סביבם. בשפה שלהם, עם ההתאמות הנדרשות, ועדיין, לדבר ברצינות על חדשות.
עד הקיץ האחרון עבר ליטבק, פחות או יותר, את המסלול השמור במחוזותינו לפליטי "כוכב נולד" לדורותיו. פה קמפיין, שם אופרת סבון יומית, וכמובן מנחה תוכניות בידור לילדים. היום, חצי שנה אחרי שהפך למגיש חדשות, הוא נשמע מאוהב. הוא מעורב בתכנים, מסתובב עם דפי תחקירים על מרואייניו בתיק, ומבקר בשעות הפנאי בבית הספר הישן שלו, כדי לעשות אודישנים למנחים פוטנציאליים. בינתיים הוא כבר נרשם ללימודי תקשורת, ועל הסקאלה שבין בדרן, שחקן ועיתונאי, די ברור לו איפה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.
"לכבוש את קיסריה אף פעם לא היה החלום", מבהיר ליטבק במרחק שלוש שנים מההיסטריה. "זה שבגיל 21 הלכתי ל'כוכב נולד' אומר שחלמתי לשיר הלכתי לשם עם ידידה מהלהקה הצבאית. בכלל לא התכוונתי להיבחן. אני מאוד אוהב מוזיקה, כותב כל הזמן וגם מקליט לעצמי. כיף לי להשמיע שירים לאמא, לחברים, אבל זהו. יכולתי להוציא שיר, לכתוב, להלחין. היה יוצא שלאגר, סקופ, אלון ליטבק הוציא סינגל! שבוע אחרי לא ישמעו אותו יותר. כולם רוצים להיות טאלנטים, אבל הם לא יודעים כמה העלייה שקרית וכמה הנפילה כואבת. הייתי נורא קרוב לשם, ואני ממש לא מצטער שאני לא שם. כל כך כיף לי במקום בו אני נמצא, שאי אפשר להבין כמה. אתה רוצה את החיים של יהודה ונינט? גם אני לא".
אחרי "כוכב נולד" צדו אותו לערוץ הילדים ניקלודיאון. זו הייתה ההתנסות הראשונה בתחום. עד אז, הניסיון שלו עם זאטוטים התבסס על שנתיים בהן עבד כמציל בבריכת זרמים בקאנטרי השכונתי.
"הייתי תקוע שמונה שעות ביום עם 400 ילדים בבריכה", הוא מעיד, "אבל היה לי חיבור טוב אליהם. כל האמהות רצו להפוך אותי לבייביסיטר". בניקלודיאון הנחה ליטבק תוכנית משימות, שעשועון תרבות, תוכנית ראיונות ועוד. בין לבין הוא שיחק ב"אהבה מעבר לפינה" וזכה להיות בן זוגה (הטלוויזיוני, הטלוויזיוני) של אגם רודברג.
התחנה הבאה הייתה ערוץ מוסיקה 24, הפעם מהצד השני של התעשייה, שם הגיש תוכנית אישית שנקראה "מכונת הלהיטים". הוא כתב, שיחק, אפילו הביא אביזרים מהבית עקב תקציבי ההפקה הצנועים, ובדרך הצליח להסתבך קלות, כשהעליב בשידור זמר שאיש לא ידע על קיומו.
לפני המעבר לערוץ הראשון הוא הספיק
"לא צריכים להיות קולים", הוא מסביר בלי להתנצל. "זה גם לא הקהל שלנו. ילד שרואה כל היום תוכניות מלחמה בג'טיקס, כנראה שבכל מקרה הדבר האחרון שהוא יראה זה אותנו. אנחנו נשארים נישה, אבל אותנטית. לא מנסים להיות עפר שכטר ו'אקזיט', לא מנסים להיות מגניבים. אפשר לצחוק, גם יונית לוי מחייכת לפעמים בשידור, אבל אנחנו רוצים להיות חדשות".
כדי לעשות תוכנית חדשות לילדים בני שבע עד 14, במיוחד במדינה רודפת אסונות ושערוריות, צריך להסתובב לעתים על גבולות דקים במיוחד. ואכן, "המהדורה", במקרה שטרם נפגשתם, עושה את ההתאמות הנדרשות, אבל במקביל, מאוד נזהרת מצנזורה. מדברים על הכול. לא בורחים, לא מסתירים ולא מייפים את המציאות. גם אם קורה שנשיא המדינה נחשד באונס או שר המשפטים בהטרדה מינית.
פשוט יביאו לאולפן כתבים, פרשנים או אנשי מקצוע, ויסבירו את החשדות ומשמעותן. אם צריך, יופיעו על המסך כתוביות שיבהירו בפשטות מונחים רלוונטיים, כמו מהי הטרדה מינית. במקרים רגישים במיוחד, יחסכו מהצופים תמונות קשות.
כך היה, למשל, כשסדאם חוסיין הוצא להורג. האייטם שודר, הראו את התמונות, אבל עצרו את הסרט לפני רגע התלייה. "אנחנו אומרים הכול, אבל בצורה הנכונה", מסביר ליטבק את השיקולים. "אני אשתדל לא להשתמש במילים לועזיות מסובכות, למשל. אם אמרתי מילה לא ברורה, יצעקו לי באוזנייה ואני מיד אסביר לצופים למה התכוונתי. יש המון ילדים שמתעניינים בחדשות, אבל אמא לא תיתן להם לראות את יעקב אילון כדי שלא ייתקלו בתמונות של גופות מתאונת דרכים או בסיטואציות רגישות אחרות. יש גם ילדים מסורתיים ודתיים, שיותר קל להם עם הקונספט שלנו. יש ציבור גדול שיעדיף תוכנית חדשות רצינית, ולא ייתן לילדים לראות תוכניות מלחמות וחרבות. בשביל זה אנחנו שם, ולדעתי זה מאוד חשוב".
יש אייטמים שקשה לעשות?
"יש קטעים קשים. ראיינו ילד שחולה בניוון שרירים. הוא אמר משפט אחד, שהוא רק רוצה לחזור לשחק כדורגל עם החברים שלו, כמו פעם. הסתכלתי עליו והתחלתי לבכות בשידור".
ואז?
"אתה מנגב את הדמעות, מבקש סליחה וממשיך. זה שידור ישיר, וזה הכי כיף בעולם".
את הנאמנות למקורותיו המוזיקליים שומר ליטבק לימי חמישי, שם מסתיימת המהדורה בדואט סיכום לאירועי השבוע, שהוא מבצע עם אלה ארמוני (הבת של, נכון). מעבר לזה, לפחות נכון לעכשיו, תמו ימיו באגף ההוא של השואו ביזנס.
כשתגיע הצעה לשחק בעונה השמינית של "השיר שלנו" או מי משכנותיה, נדבר, אבל בגדול הכיוון נשמע ברור. "אני אוהב לשחק, ואני מתאר לעצמי שבשביל הכסף לא הייתי פוסל על הסף, אבל אני יודע שהופעה בטלנובלה עלולה לחסום לי את הדרך בחדשות, וזה בטוח יהיה שיקול משמעותי. אני גם מניח שביום שיציעו לי לשחק ב'שיר שלנו' יציעו לי לעשות חדשות למבוגרים. במקרה כזה, ברור שאלך לחדשות. אני נורא אוהב את הנישה של אהרון ברנע או עודד בן-עמי. אני מתחיל עכשיו ללמוד עיתונות. לא הייתי עושה את זה אם התחום לא היה באמת מעניין אותי".
ליטבק מגיש את התוכנית שלוש פעמים בשבוע. ביום הנוסף מנהל את ההצגה אריאל ברמן. מעין דוס מחמד, כמו שקוראים לו שם בחיבה מופגנת. מגה כוכב במקומותיו. אם תרצו, הצביקה הדר של המגזר החרדי. בנוסף, חבר בצוות הקבוע גם אורי טורטקובסקי, שמגיש פינות. כתבי הערוץ הראשון מתארחים כפרשנים אורחים, אבל כל יתר המגישים, כתבי השטח והמראיינים, הם ילדים בני 14-13.
אולי זו האכסניה, והקהל הטבעי שצופה בערוץ הראשון, אולי זו האווירה הנינוחה, השפה הפשוטה והקצב השונה, אבל מתברר שלא רק ילדים רואים את המהדורה. "בבתי אבות אני סלב רציני", חושף תובל שפיר, 14, מגיש באולפן בימי רביעי, וכתב פרלמנטרי בכנסת בזמנו הפנוי. עבודה קשה. "לפעמים כואב הלב כשצריך לצאת מהכיתה באמצע היום ולנסוע לצילומים. במיוחד כשאני משאיר מאחור את החברים, אבל מעבר לזה אני מאוד נהנה".
כמו רוב הצוות, גם שפיר מאוד מנוסה בענף. הוא הגיע לתוכנית אחרי שהספיק לדבב במשך ארבע שנים, להשתתף בסרטי סטודנטים ולשחק ב"שמינייה", סדרת הנעורים הפופולרית ועטורת הרייטינג.
הערוץ הראשון, מן הסתם, מככב פחות בלו"ז של החבר'ה, אבל זה לא מפריע לו ליהנות. "נראה לי שאם מישהו יזהה אותי מהערוץ הראשון ויעצור אותי בקניון, אני אתן לו שקל", הוא מחייך, ומיד מצרף קריאה נרגשת: "למרות שזה ערוץ 1, אל תתביישו. תראו את התוכנית. אולי בהתחלה החברים קצת צחקו עליי, אבל אז הם ראו, וממשיכים לראות, כי זו באמת תוכנית טובה. ילדים מחפשים נושאים שמעניינים ילדים. אנחנו עושים חדשות, אבל מתרכזים בתחומים שקרובים אלינו, גם כשמדברים עם חברי כנסת. התוכנית הרבה יותר צבעונית ממהדורת חדשות של מבוגרים. זה לא שמקריאים ידיעות מדף וזהו".
איך באמת מתייחסים הפוליטיקאים למראיין בן 14? כמו לעיתונאי או כמו לילד קטן?
"זה משתנה. יש כאלה שמאוד נחמדים ומתייחסים אליך כמו אל ילד קטן עד שמתחילים לצלם, ובשידור הופכים לרציניים. לפעמים זה גם הפוך".
אז מה נסגר, אתה הולך להיות שחקן או עיתונאי?
"אני חושב שעיתונאי הוא גם שחקן לפעמים. מול המצלמה אתה צריך לשחק קצת, זה כלי שמאוד עוזר. אם זו תהיה בחירה בין פרסומת לשמפו לחדשות, ברור שאעדיף את הכנסת. אם זה יהיה לשחק בסרט, אני ארצה גם וגם".
גם שאולי מלמד, 13, שמגיש את המהדורה בימי שני, יכול בקרוב לסכם קריירה עשירה, לכתוב ספר ולצאת לפנסיה. הבחור בקושי בכיתה ח', עם קורות חיים ארוכים יותר מהחיים עצמם. הוא הגיש אוסף תוכניות בערוץ ניקלודיאון, בין היתר תוכנית ראיונות עם סלבים, במהלכה עורר שערורייה זוטא, ראשונה בקריירה, כששאל את עברי לידר מתי ידע שהוא הומו, ועצבן הורים נאורים במיוחד שהתקשרו למחות בזעם. בנוסף, הוא משתתף ב"משמר האזרחי" של גיא מרוז ואורלי וילנאי-פדרבוש בערוץ 2, ובשעות הפנאי הוא עורך ומגיש תוכנית אקטואליה שבועית לנוער, שמשודרת בימי שישי ברדיו 106FM. שלא ישעמם.
הכול התחיל כששאולי קפץ לבקר את המטפלת שלו, שגרה ליד אסי עזר. "עד אז שרתי במקלחת", הוא מספר. עזר לקח אותו לאודישן לניקלודיאון, והיתר היסטוריה. "התקופה האחרונה עוד הייתה רגועה. הטירוף האמיתי לא התחיל. עוד מעט חוזרים 'המשמר האזרחי' ו'שיחה צפופה 2' בניקלודיאון. אני לא רוצה לחשוב בכלל מה יהיה הלו"ז שלי בפסח".
מספיקים להיות ילדים, בסדר יום שכזה, או שוויתרת מזמן?
"מספיקים הכול. אני מתופף, מנגן בגיטרה, משחק טניס וכדורגל עם החברים. יש תקופות שיש פחות זמן, אבל אני לא עושה דברים שלא כיף לי. אם בטעות קרה ונכנסתי לתוכנית שאני לא נהנה, או שתלחיץ אותי, אני אפסיק. זו עדיין הילדות שלי, ואני לא מוותר עליה. מצד שני, לא הרבה ילדים זוכים לעבור כאלה חוויות".
איך החברים מגיבים על הג'וב בערוץ הראשון?
"תתפלא, יש ילדים שרואים. לפעמים ניגשים אליי ומבקשים שאגיד את השם שלהם בסוף השידור. טלוויזיה זה בסדר. רק על הרדיו צחקו ממני, כי זה נחשב של חננות".
אקטואליה זו תחנה סופית, או שאולי זה יהיה "סיינפלד" ?
" אני לא רואה יותר מדי חדשות, אבל נולדתי עם אוזניים גדולות במיוחד ואני שומע וקולט. מאוד מעניין אותי מה קורה מסביב, ובסופי שבוע אני עובר קבוע על עיתונים לקראת תוכנית הרדיו. בגדול, כל דבר שיבוא אני אעשה בכיף. לא דברים שיהיו ממש תת רמה, אבל כן אשמח לשחק באיזו דרמה יומית. בכיתה ו' הייתי השחקן של הכיתה, ויכול להיות נחמד לנסות. הלכתי לכל מיני אודישנים. שטויות. אם נתקבל, נתקבל".
מותר לשאול ילד בן 13 מה הלאה?
"מותר, אבל לא יודע. אולי אני אופיע, יכול להיות שתעניין אותי יותר העבודה מאחורי הקלעים. אולי אני ארצה להיות עורך דין, אולי ליצן. יש זמן".
נא להמתין לטעינת התגובות
