מה שיכול היה להיות
מהנעורים בבני עקיבא ועד השירות בצה"ל, סגן אבי פישר היה הבטחה אדירה שנקטעה. 13 שנה אח"כ, זכרו מעלה הרהור עצוב על מה שיכול היה להיות
1977 לכיתה א' הלכנו יחד, עם עוד כמה חברים מהשכונה. הסעות לא היו אז בקריית-אונו, וכל ילד קיבל כסף לכרטיסיית אוטובוס. אבי הצליח לשכנע אותנו שעדיף לחזור ברגל מבית הספר ואת הכסף שנחסך להשקיע בדברים חשובים יותר, כמו קלפי משחק וקרטיבים. ההליכה לוותה במשחקי כדור, בחיפוש זוחלים בשדות, בשיחות סודיות על חבורות שיילחמו במחבלים ובילדים מבית הספר השכן. אבי, שהרבה בקריאה, היה פורש בפנינו עולם דמיוני רחב, שלווה בתיאור החלומות והשאיפות שלו. הדרך בת 20 הדקות היתה אורכת שעה מענגת אחת לפחות.
1981 בכיתה ד' הצטרפנו כולנו לסניף בני עקיבא, שהפך לביתנו השני. בית הספר והלימודים נדחקו לאחור, למגינת לבם של ההורים. המדריכים, שהיו מבוגרים מאיתנו בשנים אחדות, היו בעינינו דמויות נערצות. בפעולות פגשנו לראשונה את הכוזרי ואת אנשי שיירת הל"ה, למדנו צופיות ושדאות וקראנו את איציק מרדכי מסביר שאסור לקבל מהמדינה וצריך רק לתת. היינו משוכנעים כי אנו שייכים לאליטה דתית לאומית ציונית, המשלבת תורה ועבודה, ספרא וסייפא.
כולנו חלמנו להיות הספורטאים הצעירים או לוחמי המחתרות של גלילה רון-פדר, וידענו שנתגייס ליחידות המובחרות בצבא. בחבילות ששלחנו לחיילים בוגרי הסניף במלחמת של"ג איחלנו להם שיזכו להילחם בגבורה ואף למות למען המולדת.
ביום הזיכרון היינו הולכים לטקס בגן הגיבורים. היינו יושבים על גג המקלט הקר והמרוחק, צופים בהערצה בחברינו ממשפחת גרידי, אשר ישבו במקומות הטובים, השמורים למשפחת השכול. אחר כך בילינו שעות בוויכוחים עם חברי הצופים והנוער העובד, משוכנעים כי אם רק היו שומעים את התשובות העמוקות והנכונות שיש לנו להשמיע, הם יבינו כמה אנחנו צודקים וכמה נכונה דרכנו.
בבני עקיבא התגלה כשרון הציור של אבי, שהוביל את קישוט קירות הסניף ועיצובם בציוריו היפים. פעם הוא ואהרון ציירו במשך יומיים את סמל חיל האוויר על קיר שלם. מיד אחר כך נצבע הקיר מחדש, והציור נמחק. אהרון הודיע שהוא לא מצייר יותר כלום, אבל אבי הכריח אותו לחזור ולצייר. יומיים נוספים אחר כך שב הסמל להתנוסס על הקיר.
1983 כיתה ז', כבר במכינה בגבעת שמואל, שנת בר מצווה. ההורים התאספו והחליטו על האופי האחיד של החגיגות. אבל נורי ובלה ביקשו לחרוג. אבי הוא בנם היחיד (בנוסף לאחיות דליה וציפי שנולדה בינתיים), והוא הנכד היחיד הנושא את שם המשפחה משני הצדדים. לכן הם מבקשים את רשות החברים לחרוג מהסטנדרט שעליו הוחלט ולערוך לו בר מצווה מפוארת. וכך היה. בר המצווה שלו היתה באמת מיוחדת. בסופה אסף אבי את זרי הפרחים המרשימים מעל שולחנות האולם וביקש מהחברים להביא אותם לבית החולים תל השומר.
1986 בקיץ, בני 15, עברנו כולנו קורס מגישי עזרה ראשונה של מגן דוד אדום. תחנת מד"א הפכה מיד לבית נוסף עבורנו. העובדה שסניף בני עקיבא היה ממוקם ממש ממול הבטיחה שאת רוב זמננו הפנוי נעביר בין שני הבניינים. אבי הפך לראש ועד המתנדבים. בפעם הראשונה ריכז את הוועד בחור דתי, מה שהיווה גאווה גדולה לכולנו. אבי, ליאור, רביד ואהרון חלמו על המשך ההתנדבות במד"א, שתוביל אותם ללימודי רפואה. ליאור, רביד ואהרון אכן הפכו לרופאים, אבי לא זכה.
1987 בכיתה י' התפצלנו. הבנות המשיכו ללמוד באולפנה המקומית ולחזור כל יום הביתה, הבנים ברובם יצאו ללימודים בפנימיות בישיבות התיכוניות. אבי וגלעד נשארו ללמוד בתיכון העירוני-דתי ברמת גן כדי להמשיך להתנדב בסניף מד"א המקומי.
במקביל הפך חלקנו למדריכים בבני עקיבא. אבי היה הראשון מהחבורה שנכנס
אהבות נעורים החלו לפרוח בסניף. אהבות צנועות. מי שנתן יד לחברתו בפומבי נחשב פורץ גדר של איסור הנגיעה ואינו ראוי לבוא בקהל. נותרו לנו, לפחות בפומבי, רק מכתבים ארוכים, מלאי מלל ואהבה, שיחות אינסופיות וטיולים. אבי הפך לחבר של שותפתו לצוות ההדרכה. זוג יפה, מושא להערצה וקנאה של החניכים והחברים.
1989 בית הספר הסתיים. אחרי שנת לימודים בישיבות השונות התפזרנו בין היחידות הקרביות בצה"ל. צנחנים, שריון, תותחנים, גולני (הבחירה שלי). אבי, שסיים שנת לימודים בישיבת מרכז הרב בירושלים, בחר כרגיל בדרך ייחודית והתגייס לחיל ההנדסה. התכנון שלו היה להצליח להצטרף בסוף הטירונות ללוחמים הבודדים שמתקבלים לסיירת יעל.
ערב הגיוס, בלילה ארוך בתחנת מד"א, הוא סיפר על הרצון הזה לערן ברזילי, מבוגרי התחנה ששירת ביחידה. ערן הסביר לאבי שאם יצטרף ליעל, יהיה עליו לבחור בין להיות לוחם או להיות דתי. שניהם יחד אין. לא היה ולא יהיה. אבי חייך את חיוכו ואמר לו "אין לא היה ויהיה". שנים אחר כך, כשיסתיים שירות החובה, במהלך שבת של לימוד בחברותא של הספר "איש האמונה הבודד" של הרב סולובייצ'יק, אופתע עד כמה נשארה מחשבתו חריפה ועד כמה ידיעותיו הדתיות והפילוסופיות התרחבו והועמקו.
אבל בינתיים אבי התקבל לסיירת ועבר טירונות יחידה קשה. בכל שישי היינו עומדים בסיום תפילת ערבית ומספרים באריכות על השירות. דווקא אבי, שצעד במסלול הקשה ביותר וסבל מבעיות רפואיות קשות בברכיים ובעיניים, לא הרחיב בדיבור והיה מסתפק במילים מועטות ובהבטחה: "אל תדאגו, הכל בסדר. ספרו איך אתם מסתדרים".
כשכבר סיפר על קשיים, הם היו קשורים לחוסר ההתחשבות של מפקד הצוות שלו ברצון של אבי לקיים חיים דתיים מלאים. לא נעשה אז כל מאמץ לדאוג לו לאוכל כשר, ולעתים הוא היה מעביר ימים עם לחם, פירות וירקות בלבד. ביום א' אחד, בנסיעה משותפת לצבא, ראיתי אותו עם שקיות שניצלים ובשרים מוכנים שהביא מהבית. הזכרתי לו את השיחה ההיא עם ערן ברזילי והוא צחק ואמר לי: "יש לא היה ויהיה". בערב שמחת תורה שוחרר הצוות הביתה דקות ספורות לפני כניסת החג. אבי לא רצה לחלל את קדושת החג ונשאר לבדו בקיבוץ סמוך לירדן. תיאורו הציורי, כיצד ערך הקפות לבדו בחדר התרבות, אוחז בסידור ובתנ"ך ורוקד שישו ושמחו בשמחת תורה, מעלה בי חיוך עצוב עד היום.
לאחר שנה וחצי הודח אבי מהסיירת. הוא יצא לקורס קציני הנדסה, שבסיומו הוצב בשיבוץ יוקרתי כקצין ביחידה לסילוק פצצות. הוא היה מאושר ביחס"פ, אהב את העבודה והרגיש שהוא ממצה את עצמו. הוא ידע גם להעריך את המקום שניתן לאמונתו הדתית. ההומור השחור שליווה אותו במשך כל השירות עבד שעות נוספות. זה כנראה התחייב ממי שמלאכתו נטרול של חומרי נפץ, ושהטעות הראשונה שלו היא גם האחרונה. באחד ממכתביו כתב אבי לאחותו: "מה יקרה אם אמות לפתע ותרצו לפרסם ספר על שם הגיבור הידוע ותרצו לקרוא לו 'מכתבי אבי'? הרי השטויות שאני כותב לא ראויות לעלות על הכתב, ולכן אכתוב בכל מכתב דבר חוכמה".
בחורף הוא נפצע בפעילות ביחס"פ ואושפז בבית חולים תל השומר. הוא התייחס לפציעה בזלזול והתעקש להתחיל בתהליך השיקום מהר ככל שניתן, כדי לחזור ליחס"פ בהקדם האפשרי. האחיות שטיפלו בו אז זוכרות צעיר גבוה עם הומור מטורף, שלווה תמיד ברצינות שהופיעה שנייה לאחר הבדיחה הקיצונית ביותר.
1993 שירות החובה הסתיים. עופר ושי נרשמו ללימודים אקדמיים, הבנות התפזרו בין האוניברסיטאות לטיולים בעולם. גלעד ושמרית, חברינו לשבט, התארסו ותכננו לבוא בברית הנישואים בסוף הקיץ. כולנו התלבטנו בשקט ובקול על המשך דרכנו.
אני זוכר שבת אחת, שבה שמעתי את אבי מעודד את יורם להמשיך בלימוד בישיבה כדי להפוך לרב ולמחנך "כדי שיהיו רבנים נורמלים לילדים שלנו". כיום הרב יורם הוא ראש ישיבה בגוש עציון.
אבי שיתף אותי בלבטיו לגבי המשך דרכו בצבא, שם רצו מאוד שיחתום לתקופת שירות ממושכת ויצטרף לתוכנית "אופק" לקצינים מצטיינים. הוא שקל בחיוב, אבל חשש שחתימה כזו תפגע ברצון שלו להתחיל בלימודי רפואה (תוכנית שממילא היתה תלויה בהשגת תעודת בגרות, שלא זכינו לה עקב הרצינות שבה למדנו בתיכון). במהלך השיחה הארוכה הזו חשתי שוב עד כמה אבי עמוק ורציני, עד כמה הוא מבוגר יותר מכולנו, ומה שיפה היה יכולתו לשלב את הרצינות הזו בהומור פראי, להסוות אותה בתחפושת של שטותניק.
אני סיפרתי לו שהתבקשתי לנסוע לברית המועצות למספר חודשים, במסגרת שליחות מטעם לשכת הקשר. סיפרתי לו על העבודה עם הנוער והסטודנטים ועל הקמת פרויקט נעל"ה, ועל ההתלבטות בין הנסיעה לבין הרצון לחזור לישיבה לאחר השירות הצבאי. אבי עודד אותי לנסוע. כשנפרדנו, הוא השביע אותי שלא אשכח לחשוב עליו אי שם בערבות קזחסטן, ושכאשר אחזור לחגים לא אשכח להביא לו כובע פרווה חם, ושאבחר עבורו את העולה הרוסייה היפה ביותר, כדי שיוכל אישית לדאוג לקליטתה הקלה בארץ. אני ביקשתי ממנו שישמור על עצמו ושלא יהיה גיבור גדול מדי. כמה שעות לפני הנסיעה למוסקבה התקשרה אלי תמי בת השבט שלי ואמרה לי שאבי נכנס לפעילות בלבנון שתימשך מספר ימים, ולכן ביקש ממנה להתקשר אלי ולאחל בהצלחה.
קיץ 1993 הקיץ עבר בפעילות אינטנסיבית בברית המועצות. הקשר עם הארץ היה קשה והתקיים לעתים רחוקות, בעיקר באמצעות טלפון ציבורי בבית הדואר המקומי, שאליו היינו הולכים פעם בשבוע. במשך למעלה מחודשיים כמעט לא היו לי ימי חופשה. לבסוף הצלחתי לנסוע למוסקבה ובשוק המקומי קניתי כמה מזכרות. ביניהן כובע פרווה גדול לאבי ובובת מטריושקה גדולה שעליה כתבתי: "אבי, שמור עליה ודאג לקליטה קלה של הבחורה". היא נמצאת עד היום בבית הוריו.
באלול הייתי מתוכנן לחזור לארץ ללימודים וכדי להשתתף בחתונתם של שמרית וגלעד. שבוע לפני החזרה ביקשו ממני להישאר תקופה נוספת בברית המועצות. בלב כבד הסכמתי. באמצעות השגרירות העברתי את המסר להורי וביקשתי מהם למסור מכתב ברכה לשמרית ולגלעד לחתונתם. בתגובה קיבלתי מאבי תשובה בת שלוש מילים: "שלח את עמי".
יום חמישי, ב' באלול, היה יום עבודה אינטנסיבי במיוחד. בלילה, במהלך נסיעה במונית מקומית, שמעתי על אירועים בטחוניים בלבנון. לפני השינה חשבתי על חתונתם של גלעד ושמרית ועל כל החבר'ה שיהיו שם, ונרדמתי עצוב ומתגעגע. ביום שישי אחרי הצהריים הגיע אלי לפתע יורי ניקולביץ' המקומי ובישר לי שממתינה לי שיחת טלפון מישראל. הוא הוסיף שתמורת חמישה דולרים - סכום עתק אז - ירשה לי לשוחח בטלפון בביתו. שילמתי ורצתי אליו.
בטלפון חיכה לי אבא שלי בוכה. הוא סיפר שביום חמישי אבי עזב את יחידתו בצהריים על מנת להגיע לחתונה. כשכבר הגיע לקריית שמונה התבקש לחזור מכיוון שכוח גולני עלה על זירת מטענים ושבעה לוחמים נהרגו, ביניהם חברנו אייל לוי. אבי חזר ללבנון ונכנס עם כוח של יחס"פ וגשש בשם מאג'ד רחל לוואדי אל-פרש, בגזרה המערבית שבלבנון. הגשש עלה על מטען ונהרג במקום. אבי, שהלך לצדו, נפצע קשה ואיבד דם רב. הוא הנחה את החובש כיצד לקשור לו את חוסם העורקים על היד ובמהלך הפינוי המוטס הספיק למסור כמה מסרים. היה לו חשוב למסור למפקדו שהוא פעל לפי כל הכללים והנהלים, לאחר מכן מסר להוריו ולאחיותיו שהוא אוהב אותם. הדבר האחרון שהספיק לומר במסוק, בדרך לרמב"ם, היה שעל הוריו לנסות להמשיך לחייך.
נציגי קצין העיר חיפשו את ההורים בחתונה. כך נודע לכל החברים על הפציעה הקשה. מלווים בחברים, נסעו ההורים לחיפה, שם התבשרו על מות בנם. למחרת, בבוקר שישי, הגיע גלעד החתן לבית משפחת פישר, בית חברו הטוב, כדי לנחם את הוריו. -
אבא שלי אמר לי בטלפון שמרגע שנודע לו הוא חיפש דרך להודיע לי, כדי שאחליט אם אני נשאר או חוזר לשבעה לישראל. הוא הפך עולמות עד שהצליח להגיע אלי. ועכשיו, שעה לפני כניסת השבת, אני לבד בברית המועצות ואבי נהרג. זו היתה זו אחת השבתות הקשות בחיי. במוצאי שבת מצאתי את עצמי מספר בעברית למאבטח מקומי, שלא הבין מילה בעברית, את כל סיפורי ילדותי עם אבי. הדמעות שלי התערבבו בוודקה שלו. חשתי שהוא מבין את המתחולל בלבי.
ביום ראשון אחרי הצהריים החלטתי שאני חוזר. בעזרת כמה חפיסות שוקולד, סיגריות ומתווך יהודי מקומי (שלימים יהפוך מיני אוליגרך יהודי) הצלחנו לארגן כרטיס טיסה ואישור יציאה מיידי. בטיסה חלמתי על כך שבהגיעי לארץ יודיעו לי שהכל לא היה ולא נברא. במזוודה עוד היו איתי כובע פרווה ומטריושקה ענקית. אני עמדתי בהבטחתו והוא. . .
משדה התעופה נסעתי היישר לבית הפישרים. את הפגישה עם נורי, אבא של אבי, לא אשכח לעולם. במשך כל השבעה והשלושים לא עזבנו את הבית. בן רגע הפכנו כולנו למשפחה שכולה גדולה, שיש בה שני הורים, סבתא והמון אחים וילדים. השכול הפך אותנו לקרובים שוב, כמו בילדותנו. חיפשנו דרכי הנצחה ראויות לאבי, אף על פי שלכולנו היה ברור שאנחנו עוסקים בתרפיה אישית, בחיפוש דרכים לרפא את עצמנו.
כך נולדו ספר זיכרון לאבי וערב שירה קבוע לזכרו בליל יום הזיכרון, וספר תורה לזכרו, שהחלטנו שייכתב על ידי סופר סת"ם אשר שירת בצבא - מה שעיכב את הכתיבה בחודשים ארוכים. ובכל שנה מתקיימת התרמת דם לזכרו של אבי, שמת מאובדן דם, ובשבת שלפני יום מותו אנחנו סועדים עם הוריו סעודה שלישית המלווה בשיעור.
מותו ליווה את כולנו בכל מקום. בית הכנסת שלנו והקהילה שלנו הפכו למקומות עצובים במקצת. מקומו הריק בבית הכנסת זעק את חסרונו. בחתונותיהם של עופר, שי ואהרון, חבריו הטובים, שימש נורי אביו כעד בחתונה. לא הצלחתי להבין מהיכן הוא שואב את הכוח, אבל נוכחותו העניקה לנו כוח.
אצילותם של נורי ובלה ויכולתם להכיל את כולנו הפכה את ביתם לביתנו. יכולת לדעת כי בת הזוג שלך הופכת רצינית אם הבאת אותה לערב שירה לזכר אבי או לבית הפישרים. הם ידעו לשמוע את כולנו ולשמור על דיסקרטיות. עם השנים בלעה לבנון חברים ומכרים נוספים, אולם חסרונו של אבי נשאר משמעותי במיוחד.
1996 טבען של תוכניות להשתנות. במקום לנסוע לשליחות ארוכה לרוסיה הכרתי את חנה אשתי והתחלתי לעבוד במשרד הקליטה. הפעם הראשונה שבה הצגתי את חנה לחברי היתה באירוע סיום כתיבת ספר התורה לזכר אבי. תהלוכה גדולה ברחובות קריית-אונו ליוותה את הכנסת ספר התורה לבית הכנסת. סעודת מצווה חגיגית סמלה עבורנו מעין חתונה שלעולם לא תהיה לאבי.
כמה חודשים אחר כך הודענו חנה ואני להורינו על רצוננו להינשא. מיד לאחר מכן צעדנו את המרחק הקטן המפריד בין בית הורי לבית משפחת פישר והודענו גם לנורי ולבלה. הם קיבלו את חנה בשמחה והכניסו אותה לביתם כאילו הכירו אותה שנים רבות. כיום אני מתקשה להבין מהיכן שאבו את הכוח להתמודד בכל פעם מחדש מול הצורך שלנו בנוכחות שלהם. ממרחק הזמן אני חש שהיינו מעט אנוכיים. הם אינם סבורים כך. בחתונתנו עמד עימנו נורי מתחת לחופה ובירך את שבע הברכות.
1998 בדצמבר נולד בננו הבכור. בטרם הברית נסעתי לבית הקברות הצבאי בפתח תקווה, שם קבור אבי. משם המשכתי לבית משפחת פישר והודעתי להם על רצוננו לקרוא לבן אברהם חיים. בברית, נורי החזיק את התינוק טרם מילתו. כשחנה ואני דיברנו על משמעות השם מבחינתנו, בכינו כולנו. שמונה ילדים נקראים על שמו של אבי. אחיעד ואביתר אחייניו, שלושת הבנים של בני דודיו אברהם שמם, ואברהם בנו של יורם ואברהם בנו של בני ואברומי שלנו. לאף אחד מהילדים לא קוראים אבי. זה קשה מדי. איני יכול לחשוב לקרוא לבן שלי בכל יום בשם שאומר לי כל כך הרבה.
יולי 2006 יום שישי בבוקר, מודיעים לנו בצו שמונה לעלות למלחמה בצפון. לימים היא תיקרא מלחמת לבנון השנייה. יחד עם חברי לחטיבת אלכסנדרוני אנחנו מתארגנים ללחימה. אני מחליט לחרוג ממנהגי לראשונה זה 13 שנה ולא להתקשר למשפחת פישר ולהתעדכן בשלומם בסוף השבוע. איני רוצה להדאיג אותם. עד סיום הקרבות לא התקשרתי. חנה סיפרה לי אחר כך שהם התקשרו מדי שישי לשאול לשלומה. בתקופת המלחמה הם לא שאלו עלי, והיא לא סיפרה.
שלושה שבועות בתוך המלחמה, אנחנו עוזבים את המוצבים ועומדים לפני כניסה לגזרה המערבית בלבנון. עימי בחמ"ל יושב לייפר, ששכל את חברו הטוב אייל לוי באותה זירת מטענים שבה נהרג אבי. שנינו לומדים יחד את הציר ומנסים למצוא מה המרחק בין המקום שבו נהרגו השניים לבין המקום שאליו אנחנו עומדים להיכנס. זה קרוב מאוד. אנחנו יוצאים מזרעית, שממנה יצאו גם אבי ואייל בדרכם אל מותם. הם נהרגו כרווקים בודדים, אנו כבר בעלי משפחות.
אוגוסט 2006 ביום רביעי, 9 באוגוסט, נהרג בן דודי גלעד זוסמן בקרב בדבל, ופעם נוספת מצאתי את עצמי בבית הקברות הצבאי. הבטתי בבת דודתי חני, שנותרה ללא האיש שלה, בבנה לביא שנותר ללא אביו, בהורים של גלעד ובהורים של חני וידעתי כמה סבל עוד יעבור עליהם. הבטתי בחבריו של גלעד וראיתי את עצמי לפני 13 שנה. ידעתי כמה סבל עוד לפניהם ידעתי כי גם אם הכאב יפחת, הם לא יירפאו לעולם. חייהם לא יהיו לעולם אותו דבר. שמעתי את צעקותיהם של אחיו של גלעד ואת בכי חבריו וידעתי כי עוד שנים רבות תלווה אותם דמותו.
אני חושב על אבי רבות. כיום אינני חושב על מה שהוא היה, אלא על מה שהיה יכול להיות. על הרופא שיכול היה להיות, על בן הזוג שהיה יכול להיות, על האבא שהיה יכול להיות ולא יהיה לעולם. שעות רבות היו לי לחשוב על כך במהלך המלחמה, ופתאום צפים מולי פניהם של החברים שנהרגו פה: אבי, גלעד, אייל, יוסי, אבי בוק, אודי, שי, ערן ורבים נוספים. האם אנו ראויים למותם של אלו? אבי אינו יוצא דופן, הוא רק מוכר לי באופן אישי. כמוהו יש אלפי נופלים, עשרות אלפי משפחות וחברים, אשר חייהם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו לפני מות האדם הקרוב להם.
האם האנשים היושבים היום בראש המדינה ומחליטים על יציאה למלחמה ועל דרך ניהולה מבינים כי מאחורי כל החלטה שלהם מסתתרות מאות משפחות כמשפחת פישר? האם הם מבינים את משמעות שדה הקרב ושכול המשפחות? ספק בעיני אם מי שיכול ערב מלחמה לעסוק במניותיו או בפלירטוט חסר קלון עם פקידות צעירות מבין את תחושת בני המשפחות והחברים.
האם מי שלא היה בקרב ולא שולח את משפחתו ויקיריו אליו מבין את משמעות השכול? במקום שבו אנחנו חיים נגזר עלינו לחיות על החרב. אין דרך אחרת מלבד להגן על הארץ הזאת בעזרת צבא חזק ונחוש. אולם האם אנחנו באמת בודקים כל דרך אפשרית למנוע מראש את המלחמה שאולי ניתנת למניעה?
"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". אבי, יהי זכרך ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
