הפרופסור צעיר לנצח
הוא השתטה איתם במסיבות ושם תחתונים על הראש, אבל הרביץ בהם תורה ופילוסופיה, על ערש דווי, התייצב פרופ' יוסף בן־שלמה לאירוע פרידה מתלמידיו במכינות החילוניות "למה לדבר עליי? ארץ ישראל יותר חשובה," אמר בהתרגשות - ולא ויתר על סיגריה אחרונה איתם
"הפרופסור." כך הם מכנים אותו בעיניים נע־ ריות ובורקות, שמתרוצצות בחיפוש זהות יהודית ישראלית, מלאה עומק ותוכן, שתתאים להם. בשעות הבוקר עלו לאוטובוסים צעירים וצעי־ רות יפים, תלמידי המכינות הקדם־צבאיות החי־ לוניות, עם תרמילי גב ענקיים, חלקם עם עגילים באוזניים ופירסינג באף, מרביתם עם ספרי קריאה. מקשקשים בהתלהבות על מה שמעניין צעירים בכל מקום, אבל גם על הספר האחרון שקראו "(אם יש גן עדן," על פי מדגם לא מייצג של הספסלים האחוריים באוטובוס,) על השאיפה להתגייס לי־ חידות איכותיות בצבא. ואיך לא, גם על "הפרופ־ סור" בן ה־,77 על הרב קוק ושפינוזה - שני גיבורי העל של בן־שלמה, על משנתו הפילוסופית ועל תפיסת הפנומנולוגיה שהרביץ בהם ושסידרה להם את הראש. הכל אמיתי. בני נוער, ישראל ,2007 ככה הם נראים ונשמעים.
בעשור האחרון החליט הפרופסור לוותר על כתיבת ספרים ועל הצעה מפתה מאוניברסיטת הארוורד היוקרתית ובחר להקדיש את שנותיו האחרונות לנערים ולנערות. שבוע התגורר עם תלמידי המכינה בקיבוץ מעיין־ברוך באצבע הג־ ליל, שבוע עם תלמידי המכינה בכפר־אדומים. חי איתם, העביר להם שיעורים בפילוסופיה כללית ויהודית, הזמין אותם לביתו לשחק שחמט והשתו־ לל מכעס כשהוציאו תיקו, שוחח עימם על ספרות יפה והשמיע להם מוזיקה קלאסית המלווה בהס־ בריו על כל קטע. הוא לא היסס להשתטות איתם, לשים תחתונים על הראש במסיבת פורים, לרכוב על אופניים.
בלימודים עצמם הוא היה מפחיד. שוב ושוב הרעים עליהם בקולו: "לא יודעים מי זה טולס־ טוי ולעומת זאת גם לא יודעים מי זה הרמב"ן," או "חוצפן, איך אתה מעז ללמד שפינוזה בחב־ רותא," או "אתה לא מבין כלום בקאנט," וגם "מה אתה בכלל יודע על עגנון שתלמד אותו." בעיקר ניסה לשכנע אותם ללמוד וללמוד, ולשפוט דב־ רים כפי שהם: "מכירים את פרויד? יודעים מה הוא אומר על סיגר? נו, אז תדעו שלפעמים סיגר הוא רק סיגר."
באירוע הפרידה סיפרה אחת התלמידות לש־ עבר, הדר שבת מקיבוץ מעלה־החמישה, על הט־ ראומה מהמפגש עם האופי היצרי, הזועם והסוער של שיעורי הפרופסור. היא ביקשה להעיר לו "על הדרך שבה לימדת אותנו," ואמרה בעדינות: "לא פעם היית מתרגז. לא כל כך הבנתי, חוויתי עד אז לימוד רק בתיכון. לקח לי המון זמן להבין שזה ביטוי לכבוד הגדול שאתה רוחש לתלמידים שלך, שכל מילה שלהם חשובה לך. תודה לך."
האוטובוס נוסע לביתו של הפרופסור בהתנ־ חלות המיתולוגית קדומים, שהוקמה לפני כ־30 שנה על ידי גרעין סבסטיה שבו היה שותף. הוא מהבודדים ביישוב שאינו חובש כיפה. בכניסה לקדומים שלטים קטנים: "לאירוע הפרידה מפ־ רופ' בן־שלמה." התלמידים
למארגנים היה קשה להאמין שמצבו הבריאותי של הפרופסור יאפשר לו להשתתף באירוע, אבל הוא התעקש. הוא הופיע מתוך האשקובית שבה הוא מתגורר ישוב על כיסא גלגלים. מראה פניו חיוור, גם על רקע רעמת שיערו הלבן. לגופו חלוק כחול ועל רגליו נעלי בית שעליהם רקום "באהבה מחזור ו,"' מתנה שקיבל פעם מתלמידיו.
את הקול הרועם מנפיק נבואות הזעם אולי כבר קשה לשמוע, גם את מופע מוטת הידיים הארוכות של בן־שלמה - שנהגו להתנופף בתנו־ עות מאיימות - אפשר רק לשחזר מהזיכרון כש־ עוצמים עיניים. אבל כשהפרופסור יתחיל לדבר יתברר שהלהט והאידיאולוגיה העקבית והמסוד־ רת עדיין כאן, בועטים בבטן הישראלית.
בחצר ביתו של הפרופסור כיסאות פלסטיק, והתלמידים תופסים מקום. מארגן האירוע ארז אשל, פעם מנהיג סטודנטים ובשנים האחרו־ נות ממחוללי הפלא הגדול של המכינות הקדם־ צבאיות החילוניות המכונות "המדרשות היש־ ראליות למנהיגות חברתית," מבקש מהצעירים לשבת ומודיע שתי הודעות חשובות. הראשונה: "זה אירוע שמח." השנייה: "אפשר לעשן." אחת הנוכחות מציתה סיגריה ומסבירה: "זה לאות הז־ דהות עם הסיגריות של הפרופסור."
כשאירוע הפרידה יגיע לשיא מרגש, וברקע תתבהר פתאום בבום גדול ההכרה הברורה שזהו, זו הפעם האחרונה שלהם איתו, הצעירים יתרי־ סו נגד חשכת המציאות המרה באמצעות שירת הניגון המרטיט למילותיו של הרב קוק: "כשהנ־ שמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים." או אז גם הפרופסור יבקש סיגריה, יודה: "אני מתרגש," ומישהי עם חיוך אוהב תדליק לו סיגריית קנט ארוכה.
ראשון הדוברים, אחד מבוגרי המכינה במעיין־ ברוך, מספר ש"הפרופסור אמר שהוא פגש מימיו שני אתאיסטים בלבד, מעבר לזה לא פגש יותר." הפרופסור כועס. "מה,"? הוא מתרעם, ומיד מתקן אותו: "א, אתאיסטים." אף אחד אחר לא שם לב, אבל מתברר שהדובר אמר ַאתאיסטים.
שאלת אמונתו של הפרופסור באלוהים לא לג־ מרי פתורה לתלמידים. מצד אחד, שמעו אותו לא פעם לועג לאתאיסטים ואומר: "אני רוצה לפגוש אותם תחת אש בשוחות הקרב." מצד שני, כשהעזו לשים את נפשם בכפם ולשאול אותו מפורשות, הסביר כי "עניין האמונה יותר אינטימי מאשר שישאלו אותי על יחסי המין," והטיח בשואלים: "אתם לא שואלים אותי עם מי ישנתי בלילה."
הפרופסור סיפר איך משך אותו אשל, ראש מדרשת עין־פרת, ללמד במכינות: "הייתי אז בדרך להיות פרופסור אורח בהארוורד, אוניבר־ סיטה די מכובדת. והוא אמר לי שהוא הולך לה־ קים מכינה. יושבים החבר'ה ולומדים פילוסופיה ויהדות. מה יוצא להם מזה? זה מה שיוצא להם מזה. לומדים תורה שלא על מנת לקבל פרס, זה מה שהדהים אותי. ראיתי שיושבים בחורים וב־ חורות ולומדים בלי שהיה בשביל מה. אמרתי: זה אני רוצה לעשות." הוא החמיא לצעירים שבחרו להקריב שנה־שנתיים מחייהם ללימוד שלא לשם קבלת תעודות או הטבה אחרת. אמר שלא עלה על דעתו שיש דבר כזה מחוץ לישיבות וערך השוואה מתבקשת: "בישיבות אמנם זה לא על מנת לקבל פרס בעולם הזה, אבל אל נשכח שהקרן קיימת להם לעולם הבא."
הרבה חיבוקים הרעיפו הצעירים והצעירות על הפרופסור, אינספור מחמאות נשמעו. בשלב מסוים פרצה הציניות של הפרופסור החוצה והוא שאל: "ועניו לא הייתי."? נדמה היה שהנוכחים רוצים מאוד לדבר איתו עליו, על המורה שלהם והחוקר הגדול של הפילוסופיה והקבלה, אבל הוא אמר: "למה לדבר עליי? ארץ ישראל יותר חשובה." הוא דיבר על כך ש"צריך להגיד את המילים הגסות - נחלת אבותינו," על ההקרבה שכבר איננה למען ארץ ישראל, ועל זו שיש למענה אצל הפלשתי־ נים המתפוצצים. "זה נגד רוח היהדות, ההלכה לא תסכים לכך שתהיה פעולה כזאת בשביל ארץ ישראל," הדגיש, "אבל אפשר להקריב קורבן," אולי לפחות להקדיש שנה ללימוד יהדות.
אחר כך התייחס לסוגיה המפורסמת בגמרא "שניים אוחזין בטלית" באנלוגיה לסוגיה המסעי־ רה את נפשו, "שניים אוחזים בארץ ישראל." בג־ מרא נקבע כי אם זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "כולה שלי" - יחלוקו בטלית חצי־חצי. אבל אם זה אומר "כולה שלי" וזה אומר רק "חציה שלי" - האחרון לא מקבל אפילו חצי. לרגע אחד נדמה היה ששוב קולו חזר לרעום כשנזף באלה שבחרו גם לא להגיד על ארץ ישראל "כולה שלי," וחמור מכך מבחינתו, "גם לא להאמין בזה שכולה שלי." התלמידים הבטיחו לו כי ימשיכו בדרכו, בדרכם שלהם יש להדגיש, ונראו מלאי תקווה לעתיד ישראלי־יהודי מצוין בארץ הזאת, אפילו כשה־ צהיר "הפלשתינים ניצחו אותנו."
בין הדוברים היה גם יוסי ברוך, ראש המדרשה בקיבוץ מעיין־ברוך, שאמר: "לכאורה מוזר שאדם כמותך, שמזוהה כאידיאולוג של גוש אמונים, יחיה וילמד במקום שמזוהה עם תנועות השמאל והמרכז." הוא סיפר איך היה בן־שלמה לתלמידים: "מורה נבוכים בתחומי היהדות, הציונות והיש־ ראליות," ואיך "למתבונן מהצד לא היה ברור מי המבוגר שבחבורה." והיתה לו גם בקשה אחרו־ נה מהפרופסור, שהתייצב עמוס במשככי כאבים להיפרד מתלמידיו: "זה תפקיד שאין לך מחליף בו - אז תחשוב פעמיים.
פורסם לראשונה במוסף שבת של "מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
