בעת מילוי תפקידו
כבר 200 שנה שכתבים מתלווים לכוחות צבאיים בשעת שהם צועדים לקרב. כתב אחד מדבר ועל כתב אחד אפשר רק לספר
מעבר להילה המתלווה לכתב שנמצא בטווח התותחים מדובר בג'וב קשה, מסוכן שלעיתים רצוף ברגעים של אימה שלא תמיד מסתיים בשורה תחתונה של "כתבנו חזר בשלום ומדווח". לפעמים נראה שהכתבים הצבאיים הם נרקמונים של אקשן.
"זה לא שחיפשתי את האש", מספר רון בן ישי. "פשוט אין דרך אחרת להביא לציבור את מה שקורה בשטח. זה חשוב ביותר שתהיה לכתב צבאי הנכונות להיות במקום שבו קורים הדברים. להיות תחת אש היא לא המטרה בפני עצמה, הדיווח לעורף זה הדבר החשוב".
"במלחמת לבנון השנייה הייתי במבצע המוטס כי רציתי לראות איך זה מתנהל, להעביר לעורף את המלחמה ללא מתווכים".
כאשר הפגזים מתחילים ליפול, נכנסת לתמונה שאלת החשש מפני מה שעלול לקרות והמוות שמרחף ממעל. החיילים והכתב שנמצא איתם מתוך בחירה –חולקים את האימה. "זה מפחיד מאד", מתוודה בן ישי. "הפחד הוא רע רק אם הוא משתק את דרך הפעולה. באידיאל הוא הופך למכשיר שעושה אותך יותר זהיר ומאפשר לך לקחת סיכונים בהבנה".
לפעמים נראה כי קיים מתח מסויים בינות העיתונאי לבין עצמו בשעת קרב. האם הוא קודם חייל או מתעד? האם יוותר על צילום שיהפוך לאייקון או על הקלטת המילים שיכנסו להיסטוריה ויגש להניח חוסם עורקים לחייל שנפגע בשוחה הסמוכה אליו?
לבן ישי אין ספקות בדבר אותו מתח. "במה שנוגע להצלת חיי אחרים אין פשרות", הוא טוען. "אם אתה רואה סביבך חיילים מדממים ואם לא תעזור הם ימותו, אז אתה לא יכול להגיד אני עכשיו מסקר. כשהמבחן הוא הצלת חיים אתה קודם כל בן אדם רק אחר כך עיתונאי.
בן ישי מגבה את טענותיו במעשים: " ב-73 הייתי מטעם העיתון עם כוח צנחנים שנתקל ונמצא תחת מתקפה קשה וכשראיתי פצועים לא הקלטתי אלה עזרתי בחבישה של החיילים". בעקבות אירוע זה הוענק לבן ישי צל"ש על ידי הרמטכ"ל דאז מרדכי גור.
המוות לא משאיר מחוץ להישג ידו את העיתונאים. מדי שנה נהרגים ונרצחים ברחבי העולם עשרות עיתונאים בעת מילוי תפקידם.
ב-28 בפברואר 1999 נהרג כתב קול ישראל, אילן רועה ז"ל, בשעה שהרכב בו נסע עלה על מטען בסמוך למוצב כאוכבה בלבנון. רועה הצטרף אז לשיירה בראשותו של מפקד אוגדת יק"ל, ארז גרשטיין לניחום אבלים בביתה של אישיות לבנונית בכירה בכפר שבעה. באותו אירוע רב השפעה בימי צה"ל בלבנון, נהרגו מלבד רועה ותת אלוף גרשטיין גם רס"ב עמד אבו ריש וסמ"ר עומר אלקבץ.
רועה היה בן 32 במותו והוא חוייל והובא למנוחה בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב ינוב. הוא הותיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות.
עבור רבים באזור הצפון לרבות מושאי הסיקור שלו, היה רועה מופת לאנושיות לצד מצוינות עיתונאית. בהלוויתו נכחו אלפי אנשים, בהם בני משפחה, חברים, חברי כנסת, אנשי צבא
דובר צה"ל, עודד בן עמי, ספד לאילן: "נדמה לי שיותר מכל תחום שבאחריותו אהב אילן את חיילי הצפון... ברגישות ובאחריות, בהרבה אהבה ועדינות, דיווח על פעילות צה"ל בדרום לבנון, ברמת הגולן, בסיורי הבט"ש על ה'דבור' של חיל-הים, שידר על החיילים - אהב את החיילים."
"אילן רועה היה מה שקרוי כתב שטח במלוא מובן המילה, הסקרנות העיתונאית שלו עמדה מעל הכל" מספר עליו מנהל הרדיו באותה תקופה, אמנון נדב. "לא פעם אורי פורת ואני הזהרנו אותו שלא ליטול סיכונים מיותרים, אבל למרות כל האזהרות, המסירות שלו לעבודה, לחיילים ולאנשי הצפון עמדה אצלו מעל הכול".
"הרגשתי רע מאד", מספר נדב על תחושתו כשנודע לו שרועה נהרג. "כמי שלכאורה שלח אותו אל מותו. אבל למעשה זהו תפקידו של מנהל תחנת שידור להטיל גם משימות כאלו והמשכתי להטיל כאלו לאחר האסון".
אילן רועה נולד ב-1 בינואר 1967במושב ינוב שבשרון. את דרכו העיתונאית החל ככתב בעיתון הנוער 'בראש אחד'. לאחר מכן, במשך שלוש שנים, שימש ככתב לענייני פלילים ולענייני מפלגות בסוכנות הידיעות עתי"ם.
בשנת 1993 עבר אילן מתחום העיתונאות הכתובה לתקשורת האלקטרונית והשתלב בקול ישראל. תחילה שימש ככתב לענייני ההסתדרות ולאחר שנה מונה ככתב 'קול ישראל' בצפון. "הצעתי לו להיות כתב בצפון ושם באו לידי ביטוי כל היכולות שלו" מספר אמנון נדב .
השדרית כרמית גיא מספרת שרועה "היה נשמה טובה, לקח את העבודה מאוד מאוד ברצינות. תמיד היה אומר לי 'היה אירוע בכפר זה אל תדאגי אני בדרך לשם' ואני ידעתי שזה יגיע.
"היתה לנו מערכת יחסים מאוד מיוחדת, קשר טלפוני כשהוא בצפון ואני בירושלים, שיחות טלפוניות לתוך הלילה, כמו בלילה של אסון המסוקים. כל אותו הלילה דיברנו בשידור ואישית, הוא מאוד חסר לי".
"אני זוכר שעבר עלי גל קור, הצטמררתי ובאמת הרגשתי כאב פיזי", משחזר בן ישי את הרגע בו נודע לו על מותו של רועה. "אני הכרתי ת'איש וידעתי שיש לו משפחה ומאוד כאב לי. הייתי שם ובכל פעם כשאני שומע את הקלטות זה צורב מחדש".
ולמרות ההלם המלווה את נפילתו בקרב של קולגה, כנראה שהעבודה ואולי גם מנגנוני ההגנה הפסיכולוגים חזקים מהכל: "זה לא גרם לי בשום רגע מחשבה שנייה לגבי העבודה שלי. כמו שעובד חברת חשמל עולה בליל סערה על כבל חשמל והוא מסתכן, זאת העבודה שלנו. להביא את סיפור המלחמה, את מה שקורה בשטח. זאת שליחות".
שדר קול ישראל, רון נשיאל, ואחד מחבריו הטובים כתב לזיכרו: "אילן, אנא הגבר את קולך/ איננו שומעים/ אל תשתוק עכשיו/ אל תעיר בנו פחדים/ אילן, אתה נקטע/ תן לנו סימן ששורשיך איתנים/ התחלת לדבר על האביב שבא/ ספר עוד על טיסת הציפורים/ היית בעמק, סביבך הרים/ נשמת פריחה בשדות זרים/ הרוח נשבה על פניך, השמש ליטפה/ התרגשה בך פתאום שמחת החיים/ אילן, תאמר משהו/ שכחת את הסיסמה פתאום/? 'עד כאן מגבול הצפון'/ כמו 'כל מטוסינו שבו בשלום'/ אילן, עברת את גבול השידור/ רחקת מאיתנו מאוד/ איננו קולטים, אבל כבר יודעים/ לא תשוב אלינו עוד/ אבל האהבה שהפצת שמורה אצלנו/ כמו רסיסי אור, כמו חרוזי תפילה/ כמו פיסת שמים וחלקת אדמה/ קשורים בחוט מנשמה גדולה גדולה." (מתוך דף ההנצחה הממלכתי "יזכור" שנערך על ידי משרד הביטחון).
נא להמתין לטעינת התגובות
