הביאו את האוסקר לחיפה
רדיו חיפה לא האמין שזה קורה לו, כשקיבל את פרס NAB היוקרתי, שאף תחנת רדיו ישראלית לא זכתה בו קודם. באמריקה התרשמו מתפקוד התחנה בימי מלחמת לבנון השנייה, כשאנשיה הפכו למשך 33 יום לקבוצת תמיכה ולמוקד סיוע לתושבי העיר המותקפת
"היה לי ברור שהמלחמה לא נגמרת בשבע בערב וגם לא מפסיקה בסופי השבוע", הוא אומר, "ולכן הייתה פה מבחינתי קודם כול שאלה של אחריות אישית ומחויבות לתושבי העיר והסביבה שראו בנו כתובת חשובה כל כך באותם ימים". את אי הנוחות שנגרמה לו באותם ימים הוא מבטל בהינף יד, אבל מספר על התחושה הקשה למראה הקניון שהיה ריק מאדם. רוב תושבי האזור הסתתרו בבית מאימת הטילים, או עזבו את העיר.
ביומה האחרון של המלחמה, כשהפסקת האש נכנסה לתוקפה בשעות הבוקר, יוסי עדיין סירב לעזוב את התחנה. רק בשעות הערב הסכים לשוב לביתו. אלא שאז, בדרכו החוצה, נדהם לראות קניון שוקק חיים והומה אדם והתקשה לעצור את הדמעות. במקביל שלח אס-אם-אס לדני נישליס, מנכ"ל התחנה. "עכשיו אני באמת בדרך הביתה", כתב.
גם בשבוע שעבר, יותר משמונה חודשים מאז אותו יום, ואלפי קילומטרים הרחק מחיפה, ניכר על יוסי שהוא עדיין מתרגש. "עוד רגע אני מתחיל לבכות שוב", הוא הודה בכנות. זה קרה בלאס וגאס, לשם הוא הגיע עם דני ארנון ודני נישליס, מנכ"לי הרדיו, לרגל זכיית רדיו חיפה בפרס היוקרתי מטעם ארגון The National Association of Broadcasters) NAB). את הפרס, כמו שכתבו השופטים בהחלטתם, הם החליטו להעניק לתחנה בהוקרה על פעילותה במהלך אותה מלחמה.
את פרסי ה-NAB ניתן להמשיל לפרסי האוסקר של עולם הרדיו העולמי, כשללא ספק מדובר בתואר היוקרתי ביותר שתחנת רדיו יכולה להתפאר בו. מדי שנה, בסופו של כנס המושך אליו אנשי תקשורת מכל העולם, מעניק הארגון עשרה פרסים לתחנות שידור אמריקניות ועוד שני פרסים לתחנות זרות. זו הפעם הראשונה שתחנה ישראלית זכתה בפרס היוקרתי.
השנה, בין 14 ל-19 באפריל, נערך הכנס במרכז הכנסים של לאס וגאס, שניצב בין עשרות בתי המלון המפוארים ובתי הקזינו המסחררים. את עיקר תשומת הלב משך באופן טבעי אולם תצוגה ענקי שהציג חידושים ופיתוחים בתחום השידור העולמי. בין קוקטיל אחד למשנהו, בין הרצאה בבוקר לסדנה לפנות ערב, נשאבו מרבית האורחים לאולם, שנראה כי הוא יכול לאכלס פחות
"היום כבר ברור שהעולם הולך לכיוון של רדיו דיגיטלי", אמר לי אחד האורחים שהגיע מצ'ילה בשעה שהצביע על משדר משוכלל, "כמובן עם כל נושא הרדיו הלווייני", הוא מיהר לתקן בהתרגשות של ילד בחנות ממתקים בשעה שעבר בין שאר המכשירים.
את הפרס קיבלו מנהלי רדיו חיפה באולם הקוקטילים של מרכז הכנסים. תזמורת שניגנה מוזיקה בכלל לא דיגיטלית הנעימה את זמנם של האורחים בשעה שמלצריות עברו ביניהם עם מגשי אוכל ושתייה. כאמור, זה היה קוקטיל, ולא טקס עם ישיבה מסודרת ומוקפדת, והמוזמנים נכנסו, אכלו ושתו קצת, שמעו משהו, והמשיכו לדרכם. יום קודם לכן קיבלו את הפרס התחנות האמריקניות, והקוקטיל הזה נועד לתחנות הזרות.
איך נוצר הקשר ביניכם לבין הארגון?
דני נישליס: "הכול התחיל בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, כשהיה ברור לכולנו שבפעם הראשונה מאז 1948 העורף הישראלי נמצא במצב של כאוס מוחלט. אז גם החלטנו לפנות לצלם הטלוויזיה גיל שפירא בבקשה שייצא לצלם מהשטח. בסוף המלחמה פנינו לחדשות הוט המקומיות בבקשה להפיק איתם סרט משותף. ואכן זמן קצר לאחר מכן יצא הסרט'אלי ונאסר - חיפה יומן מלחמה' המתאר את אירועי המלחמה דרך העיניים של אלי לוי, כתב רדיו חיפה ונאסר נאסר, צלם חדשות הוט".
את הסרט הזה שלחתם לוועדה?
"עדיין לא. זמן קצר לאחר צאת הסרט התבקשתי להגיע לפסטיבל הסרטים היהודי בבוסטון, שם הצגתי את הסרט. בשעות הערב, לאחר שהגעתי למלון, קיבלתי טלפון מאחד מחברי דירקטוריון NAB שהודיע לי שהוא צפה בסרט וחושב שרדיו חיפה ראוי להתמודד על הפרס. למחרת כבר קיבלתי למלון חבילה של עשרות טפסים למילוי מועמדות".
איך הרגשת באותו רגע?
"זו תחושה מדהימה שאי אפשר לתאר במילים. צריך להבין שבמשך 15 שנה אנחנו מגיעים לכנס, ומעולם לא חשבתי שיכול להיות מצב שאנחנו נהיה מועמדים יום אחד לקבל את הפרס. באותו שלב זה היה עדיין בלתי נתפס".
לצורך הגשת המועמדות התבקשו מנהלי התחנה להכין חוברת מיוחדת שבה הם מתארים את פעילות רדיו חיפה במהלך המלחמה. הכנת החוברת ארכה מספר שבועות וכללה בין היתר עדויות לקשר של התחנה עם הקהילה המקומית, תרומות שגייסה התחנה במהלך המלחמה, חלוקת מזון בין המקלטים ואף גיוס סיוע פסיכולוגי לתושבים במצוקה. לפני שלושה שבועות, בעת שהיה בחופשה פרטית בבולגריה, קיבל נישליס שיחת טלפון שבישרה על הזכייה.
מי שיכולה לשפוך מעט יותר אור על תהליך הבחירה היא אמילי דורי, מנהלת אגף קשרי החוץ של הארגון, ומי שנמנתה עם צוות השופטים. "אחרי שקיבלנו את החוברת שהכינה התחנה חילקנו אותה בין כל השופטים החברים בוועדה", היא מספרת. "בהמשך נפגשנו, כדי לדון במועמדים השונים. אלא שאז הגענו לרדיו חיפה וכל אחד הציג את הדגש שהוא רואה בפעילות התחנה. חלק דיברו על התמיכה הנפשית במהלך המלחמה, אחרים על גיוס התרומות, כשמהר מאוד היה ברור לכולנו כי יש לנו זוכה. בהמשך עברנו על שאר המועמדים, אבל זה כבר היה לפרוטוקול בלבד".
דיוויד ראר, נשיא NAB, לא חוסך גם הוא במחמאות לתחנה הישראלית. בנאום שנשא בעת הצגת הפרס אמר ראר כי התחנה נכנסה ל"היכל התהילה של ערוצי התקשורת בעולם" בכך שהפכה את עבודתה לשירות למען הקהילה, כשהוא מדגיש את חשיבות התחנה במהלך חודשי המלחמה וטוען כי בכך הפך רדיו חיפה למודל להתנהלות התקשורת במצבי חירום.
סיפורו של רדיו חיפה הוא קודם כול סיפורם של שני חברים טובים, דני נישליס ודני ארנון, שהולכים יחד מאז בית הספר היסודי, דרך שבט הצופים ואף שירתו באותה יחידה. כמה שנים אחרי הצבא התפצלו דרכיהם כשנישליס עבר לקנדה, שם עבד מטעם הסוכנות היהודית, וארנון עבד בקליפורניה כשליח בתחום העסקי של חברת היי-טק. נישליס, שטרם נסיעתו לקנדה היה כתב של קול ישראל באזור חיפה, נחשף במהלך שהותו בקנדה למה שאז עוד לא היה מוכר בארץ: הרדיו האזורי. מה שהוליד, באמצע שנות ה-90, את רדיו חיפה, הנחשב לאחת מתחנות הרדיו האזורי החשובות ביותר, ומנוהל עד היום בידי נישליס, האחראי לכל נושא התוכן, וארנון, האמון על הצד הכלכלי עסקי.
עד מהרה התברר לתושבי האזור כמו גם לנישליס וארנון כי מדובר בסיפור הצלחה מקומי, כשהרדיו זכה לשיעורי האזנה של 30 אחוז בממוצע מתושבי הצפון. אלא שכל זה, כמו גם יותר מעשר שנות שידור רצופות, לא הכין אותם למה שהתרחש עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, כשהעיר חיפה הפכה ליעד לטילי החיזבאללה. תוך ימים ספורים הבינו השניים כי בניגוד לעבר תפקידם הוא לא עוד רק לשדר, ועד מהרה הפכה התחנה לכתובת לאלפי אזרחים מודאגים.
פישר, נישליס וארנון מספרים כי קיבלו עליהם את התפקיד החדש בהבנה ומתוך תחושת אחריות לתושבי הצפון, אך במקביל לא חוסכים בדברי ביקורת כלפי הרשויות, שלטענתם נכשלו במתן סיוע לתושבים. "בכל מהלך המלחמה פיקוד העורף מעולם לא צלצל אלינו", מספר נישליס. "לא רק שהוא לא התייעץ איתנו הוא גם מעולם לא התקשר כדי לתת לנו הנחיות. ההחלטה להפעיל גל שקט, כמו גם ההחלטה לשדר את האזעקה ברדיו ועוד החלטות רבות שנוגעות למלחמה התקבלו על דעת עצמנו בלבד. גם ההחלטה לעבור בין המקלטים ולהגיש סיוע לתושבים התקבלה על ידי יוסי פישר. צריך להבין שבאותה תקופה אנשים פנו למשטרה ולפיקוד העורף והבינו שאין עם מי לדבר. אז הם היו פונים אלינו ואנחנו עשינו הכול כדי להגיש להם סיוע, בין אם זה במזון, בייעוץ פסיכולוגי או בגיוס תרומות. המדהים בכל הסיפור הוא שרק ביום האחרון של המלחמה קיבלתי דף ובו הנחיות מטעם הצנזורה", מספר פישר.
"באותה תקופה", הוא ממשיך, "הרדיו הפך בעצם ללשכה הסוציאלית של התושבים, 24 שעות ביממה במשך 33 ימים. בגלל זה אפשר גם לראות מכתבים שקיבלנו עם תום המלחמה מאזרחים שכתבו לנו'תודה שהצלתם לנו את החיים'".
נישליס: "זאת גם בדיוק הסיבה לכך שזכינו במהלך המלחמה לשיעורי האזנה בלתי נתפסים של קרוב ל-80 אחוז".
ומה בנוגע לערוצי הרדיו והטלוויזיה המרכזיים?
נישליס: "ערוצי התקשורת המרכזיים בגדו בתושבי הצפון. אולי כי הם היו עסוקים בסיקור המלחמה, אבל השורה התחתונה היא שהם הזניחו את מצוקת תושבי חיפה והאזור. צריך להבין שלרדיו הארצי אין הכלים שיש לנו על מנת להעניק שירות אמיתי לתושבי חיפה במהלך מלחמה".
פישר: "אני לא אשכח בוקר שבת אחד שקיבלתי הודעה מהמשטרה על נפילת טילים באזור חיפה. באותו רגע רצתי לאולפן בתחתונים, מתחיל לתפעל את כל האירוע, כשאחרי כמה דקות אני מביט בטלוויזיה שנמצאת באולפן ורואה שבערוץ 10 ממשיכים לשדר את 'טום וג'רי'. באותו רגע העברתי לערוץ 2 אלא ששם, לתדהמתי, שידרו תוכנית של חני נחמיאס".
אתם חושבים שהסיבה לכך נעוצה בכך שמדובר באזור הצפון, ושאם טילים היו נופלים בתל אביב המצב היה שונה?
ארנון: "חד משמעית כן. מתוקף תפקידי גם כדירקטור ברדיו תל אביב הייתי מגיע במהלך המלחמה פעם בשבוע לאזור המרכז ואני יכול להגיד לך בפירוש שאנשים במרכז לא הבינו כהוא זה את המצב האמיתי בצפון. כשסיפרתי לאנשים בתל אביב שהכלכלה בצפון קורסת ושהרחובות נראים כמו ביום כיפור, הם לא האמינו לי.
"אני מאמין שאם היה מתרחש אירוע דומה באזור תל אביב הממשלה הייתה מכריזה על מצב חירום לאומי תוך יום אחד, מה שלא קרה פה במהלך כל ימי המלחמה. צריך לזכור שבחיפה והצפון מתגורר שליש מדינה, ולצערי, אנשים במערכת השלטון מסרבים לקבל את זה".
היו מקרים אישיים במהלך המלחמה שהשפיעו על העבודה?
נישליס: "במהלך המלחמה היינו מודעים לחשיבות הגדולה שיש לנו בקרב התושבים, ולכן גם היה חשוב לנו להעביר מסר של תקווה. פעמים רבות כתבים שלנו ביקשו לעלות לשידור סמוך לנפילת קטיושות ולנו היה חשוב שקודם כול יירגעו מבחינה אישית, ורק אחר כך יעלו לשידור. אני לא יודע אם זה הדבר הנכון לעשות מבחינה מקצועית, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות באותו זמן מבחינה אנושית".
פישר: "אחד האירועים הקשים ביותר במהלך המלחמה היה של נפילת קטיושות באזור עכו. הכתב שלנו, אלי לוי, הגיע למקום מיד, ותוך כדי איסוף המידע הוא התקשר אליי ואמר שהוא חושש שההרוגים באירוע, בהם גם ילדים קטנים, קשורים למישהי שעובדת איתנו. אני זוכר שמהר מאוד הבנו שאכן מדובר בקרובי משפחה שלה, עוד בטרם נודע לה הדבר, ואתה נמצא במצב מאוד קשה, שאתה לא יודע מה לעשות עם המידע שזורם אליך. בסופו של דבר החלטנו שאין זה מתפקידנו לדווח לה על אירוע טרגי כל כך".
השבוע, כאמור, נסעו השלושה ללאס וגאס, לקבל את הפרס. נישליס מעיד כי מרוב התרגשות איבד את הקול למשך כמה ימים. בנאום שנשא בעת קבלת הפרס, הוא הצר על כך שתחנת הרדיו הירדנית Play 99.6 (שזכתה בפרס על פועלה למען השלום במזרח התיכון ובסיוע לנזקקים), שזכתה אף היא, לא הגיעה לאירוע, ואמר כי בכוונתו ליצור קשר עם מנהליה כבר בימים הקרובים כדי להציע שיתוף פעולה בין השתיים. עוד אמר כי הוא מקווה כי בפעם הבאה שהתחנה תזכה בפרס יהיה זה בעבור פעילותה לקידום השלום באזור ולא על פעילותה במהלך מלחמה.
את ההצלחה המרשימה ובעיקר את ההכרה העולמית שלה הם זכו מקווים מנהלי התחנה לנצל לצורך כניסה לתחומי תקשורת נוספים ולשדר באמצעות הרדיו גם לאתרי אינטרנט ולטלפון הנייד, כמו שעושות תחנות רדיו רבות בארצות הברית.
בימים אלו צריכה הממשלה להחליט האם להעמיד למכרז חדש את הזכות להפעלת הרדיו באזור הצפון. מנהלי רדיו חיפה מקווים כי ההצלחה הגדולה תעמוד לזכותם, אך עם זאת לוקחים בחשבון גם אפשרות אחרת. "חבל שבארץ לא יודעים לפרגן", אומר נישליס בכאב. "גם אחרי העבודה האדירה שעשינו במהלך המלחמה, וגם כשנודע שזכינו בפרס היוקרתי, לא קיבלנו אפילו שיחת טלפון אחת משר התקשורת, וראש העיר אפילו לא ערך לכבודנו קבלת פנים. במדינה שלנו לא יודעים להעריך תרומה אמיתית של עסק פרטי כמונו שנרתם למען הקהילה שבה הוא יושב. במקום זה כולם מתעסקים כל הזמן בכמה אנחנו מרוויחים בדיוק. קשה להאמין, אבל שניים מהעיתונים המקומיים בחיפה אפילו לא טרחו לציין שקיבלנו פרס".
ומה בדבר האפשרות של מלחמה נוספת, אתם נערכים גם לזה?
ארנון: "אני יודע שבתקשורת לא אוהבים תשובות של מילה אחת, אבל במקרה הזה זאת התשובה, כן ".
נא להמתין לטעינת התגובות
