גרעיני ציונות
הגרענים התורנים אמורים היו לספק אליבי לטיעון השמאלני שמאשים את הימין בהשקעת יתר בהתנחלויות. אי אפשר להתכחש לתחושת השליחות וההקרבה שמלוה את המפעל הזה. האם הוא הצליח לממש את יעדיו? ובכן, תלוי את מי שואלים
לגרעין בלוד משתייכות קרוב למאה משפחות, בגרעין בשדרות סופרים קרוב לתשעים וגם הגרעינים בירוחם, אילת, בית שמש, באר שבע וקריית שמונה מונים עשרות רבות של משפחות.
כיום פועלים ברחבי ישראל למעלה מארבעים גרעינים הכוללים סה"כ קרוב לשבע מאות משפחות. גרעינים רבים מקימים מוסדות חינוך הן לצעירים והן למבוגרים ואנשיהם עובדים בדרך כלל בפעילות קהילתית חינוכית. כמעט כל גרעין מבוסס על "כולל" או "ישיבה" העומד במרכזו וחלקם אף מסונפים לישיבות הסדר.
אומרים שהתחזקות ההתיישבות בערים קשורה להתקדמות תהליך אוסלו. הגרעינים נתפסו בעיני אנשי הציונות הדתית כשגרירים של המתיישבים ביש"ע ועל מטרותיהם נוספה המטרה של קירוב רעיוני בין תושבי המדינה שבתוך הקו הירוק לאלו שמחוצה לו. הסיסמה שלוותה את הקמתם של הגרעינים היתה כאמור "להתנחל בלבבות", אותה תבע הרב יואל בן-נון במאמרו בנושא זה בעיתון "נקודה" כנגד הביטוי "להתנחל על הגבעות".
יש מי שרואה את הצורך להתנחל בלבבות כאמצעי בלבד, כשהמטרה העיקרית היתה ועודנה להתנחל חזק יותר בגבעות", אמר אלישיב רייכנר מהגרעין בירוחם לעיתון "הארץ" בשנת 2001: "לדידם של אלה תדמית המתנחל חשובה אך ורק לצורך ביסוס התנחלותו בשטח ותו לא. הקיצונים שמאמינים בגישה זו יראו גם בהתיישבות בעיירות הפיתוח אמצעי בלבד. לשיטתם, 'כוחותינו' בעיירות הפיתוח 'נשלחו' למטרת יחצ"נות בלבד, כדי שבבוא היום ישולשל הפתק 'הנכון' לקלפי של משאל העם על הסכם הקבע, ואם כך - כל קירוב הלבבות נועד למטרת הסברה בלבד". רייכנר סבור ש"ההתנחלות בלבבות אינה אמצעי למטרה ואינה שירות לאינטרסים התיישבותיים, אלא היא מטרה חשובה בפני עצמה. לא מקרבים לבבות כדי להישאר על הגבעות אלא כדי להישאר בלבבות".
ישנה גם ביקורת על פעולתם של הגרעינים התורניים, הן מצד הציונות הדתית והן מצד תושבי הערים שבהם הם הוקמו. רוב הגרעינים המבוססים בעיקר על כולל או ישיבה הואשמו בחוסר רצון לחיבור אמיתי עם האוכלוסיה המקומית ובמקום זה ברצון חזק להמשיך במסגרות נפרדות. יש גרעינים שאינם מכירים ב"חברותם" בגרעין של אנשים מקומיים שאינם אברכים בכולל, אפילו שיש להם רקע ישיבתי. כמו כן אנשי הגרעין מתקשים לעתים לעסוק בפעילות חברתית בגלל האמונה שהפעילות גוזלת מזמנו של לימוד התורה, דבר שגרם לאכזבה רבה בקרב תושבי הערים. לשיטה זו יש חיסרון טבעי: ברוב המקרים שבהם התפרק הכולל - מכיוון שהמלגות פסקו או לא הספיקו לרווחת המשפחה - התפרק גם הגרעין.
נוסף לטענה כוללנית על התנשאות, נתקלים בני הגרעינים לא פעם בחשדות ספציפיים: האם באו באמת כדי להשתקע בעיר? האם יתחרו על משאביה המצומצמים ממילא? האם ינסו להוות כוח פוליטי? האם ינסו לשנות את צביונה הדתי? כדי להפיג את החששות משתדלים בני הגרעינים, במיוחד בשנותיהם הראשונות בעיר, להוות גורם שנותן ובשום אופן לא מקבל: לא לבקש תקציבים עירוניים, אלא להסתמך רק על תקציבים ממשלתיים או על תרומות שהצליחו לגייס. רבים מהם מנסים, גם אחרי שנים ארוכות, שלא להיות מעורבים בקלחת הפוליטית המקומית. יש לכך מחיר, כפי שאומרת שולמית אקשטיין, רכזת הגרעין בשדרות: "ברגע שאתה מוותר על גיבוש כוח פוליטי, יש נטייה
משום כך, כמה מהגרעינים הוותיקים מתערבים יותר. אנשי הגרעין הוותיק בירוחם החליטו לנקוט עמדה נגד מעשי שחיתות שיוחסו לראש המועצה הקודם, ברוך אלמקייס. בתגובה ניסה אלמקייס להציג את חברי הגרעין כמי שהנהיגו את האופוזיציה נגדו ממניעים זרים - ניסיון השתלטות של "הלבנים", האשכנזים שבאו מבחוץ.
טענה נוספת שעולה נגד אנשי הגרעין היא סביב החינוך: הקמת מוסדות לימוד חצי פרטיים בכמה ערים עבור ילדי הגרעין ונבחרים מתוך הקהילה הקולטת גרמו למתחים בין בתי הספר והאוכלוסיה. כמו כן השקפת עולמם של המתנחלים סביב נושאי הפרדת מינים בסניפי בני עקיבא וקודי הלבוש שהם דורשים מובילה לעתים קרובות למבוכה.
כל המחלוקות האלה גורמות ליהודה מימרן, ראש תנועת "ממזרח שמש", תנועה דתית מזרחית שמבקשת לשמר זהות מזרחית בעלת אופי מסורתי, לטעון שהגרעינים גרמו יותר נזק מתועלת. "הם כפו במקומות רבים נורמות זרות לנורמה הדתית, או המסורתית המקומית, וגם סילקו מבתי הספר לא מעט תלמידים שלא התאימו לנורמות שלהם", הוא אומר.
על כל פנים אין ספק שהמשבר הפוליטי של ההתנתקות הביא גם ליתר התעניינות של פרנסי הציונות הדתית בתחום החברתי מתוך תחושת אשמה על הזנחת החברה, אולם עוד היד נטויה ואנשי הציונות הדתית השכילו להבין שהאתגר האמיתי נמצא רמלה, לוד ושכונת התקוה בתל אביב ולאו דווקא בגבעת "אש קודש" שבשומרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
